בשנות ה-90 נעשה אוסקר ווילד אהוב הקולנוע, מעין רוח רפאים חביבה שמרחפת בקלילות בין סרטי העשור הזה. אחרי הביוגרפיה הקולנועית "ווילד", עם סטיבן פריי, הופיע אלברט פני בסרט אירי חביב, "איש ללא חשיבות", כאשר כל חלומו הוא להעלות מחזה כלשהו של ווילד בתיאטרון החובבים שלו. פיני, מבקר כרטיסים באוטובוס, מתלבט בין "חשיבותה של רצינות" לבין "שלומית".
אותו מחזה, "שלומית", עולה שוב בסרטו האחרון של רוברט אלטמן, "מי רצח את קוקי?". שם מעלה גלן קלוז את המחזה ההיסטורי ומתאימה אותו לאישיותה. ווילד משמש גם שחקן משנה בגרסת הרוק שנעשתה לא מזמן לשנות ה-70, "ולווט גולדמיין".
והנה עכשיו מגיע משהו משלו, במלואו. עיבוד עדכני, פחות או יותר, למחזה "בעל אידיאלי", שזכה לתחייה לאחרונה על במות לונדון.
המעבד והבמאי הוא אוליבר פרקר, איש תיאטרון שעבודתו הקולנועית הקודמת היתה גרסה מעניינת ל"אותלו", כאשר את הגיבור הטראגי גילם השחקן השחור לורנס פישבורן. ההעזה שנקט פרקר כלפי שקספיר לא עברה הלאה לעיבוד שערך לווילד.
הוא נשען על המחזה ככתבו וכלשונו וכמעט שלא מטפל בו. הוא עושה את זה מן הטעם הפשוט - לפי הבנתו, הווייתו של ווילד ויצירתו, תואמות את הרוח התבוסתנית של סוף המאה, אף על פי שהוא חי ופעל לפני מאה שנה.
פרקר משלם מס קטן על תחייתו של ווילד. ישנה סצינה מקורית שבה נוכחים גיבורי הסרט בהצגה המבוססת על מחזהו של ווילד. ווילד אף טורח לצאת אל הקהל המריע באותה הזדמנות וזורק לחלל עוד כמה שנינויות.
ואכן ווילד הוא מהשנונים שבמחזאי העולם. שנינותו כה חריפה ומחייבת, עד כי קשה לבמאי-מעבד, גם בתחום התיאטרון, לעקוף אותה כדי להגיע אל התמצית האנושית שבדמויות, שהרי אלה מדקלמות אמרות שפר בקצב של משחק טניס.
פרקר שמר על השנינויות האלה והצליח להעניק לעיבוד שלו משב רוח רענן, אבל הצלחתו במשימה הקשה שנטל על עצמו היא חלקית.
לורד ארתור גורינג (רופרט אוורט) הוא דנדי אנגלי מפונק, בטלן חסר רגשות, שמכריז שוב ושוב שאין לו כוונה לוותר על רווקותו המענגת. הבעיות שלו מגיעות מכיוון בלתי צפוי, כאשר ידידו רוברט צ'ילטרן (ג'רמי נורתאם) מסתבך בפרשה פוליטית הקשורה בתעלת פנמה, ונמצא תחת איומי סחיטה מצידה של אשה מצודדת ביותר, גברת צ'יבלי (ג'וליאן מור).
צ'יבלי מאיימת על צ'ילטרן שיסכים להודיע בבית הנבחרים על תמיכתו ברעיון התעלה, אף שהוא מתנגד לו. אם ימלא אחר מבוקשה, היא תשיב לו מכתב סודי שמפליל אותו בפרשה חמורה שאירעה בראשית הקריירה הפוליטית שלו. הפרשה ההיא, יש לציין, הפכה אותו אדם אמיד ביותר.
צ'ילטרן מודאג בגלל אהבתה והערצתה של אשתו החסודה, גרטרוד (קייט בלאנשט). אבל הוא מתעשת ומניח לפרשת הסחיטה להתגלגל, כשידידו לורד גורינג נעשה, על אף שאינו רוצה, מעורב יותר ויותר בעניין.
מאחורי הנימה הסאטירית, השנונה, שוכנת לה בעצם קומדיית מצבים רומנטית, כאשר זוגות האוהבים, בסופו של דבר, מממשים את אהבתם.
פרקר נשאר נאמן מדי לאופיו התיאטרלי של העיבוד שלו, כך שהסרט נותר לא יותר מאשר אוסף מרהיב של הפגנות שנינות, דיאלוגים חדים כתער ומשחק תיאטרלי עודף.
הצידוק לעיבוד העכשווי של המחזה הוא הרלוונטיות שלו לימינו. כך לפחות טוען פרקר וחובת ההוכחה היא עליו. מבחינתי, זהו פרק נוסף בסדרת התעודה המפוארת של הבי.בי.סי מלפני שנים רבות, "עולם הולך ונעלם".
נכון שהסדרה עסקה בשבטים נידחים, במיוחד ברחבי אפריקה בימי הקולוניאליזם הבריטי, אבל גם הסרט הזה לא חסר את הממד האנתרופולוגי ההוא, שהרי מדובר בעולם שהיה ואיננו עוד - גברים ונשים בשלהי המאה הקודמת, שחיים ופועלים בתוך בועה חברתית, שאין בינה ובין חיינו כלום.
מה שמציל אותם, ואת הסרט כולו, הוא הערך המוסף של כל מה שווילד כתב, השנינות, החן. מי שמוכן להתמסר להם, יכול להפוך את הצפייה ב"בעל אידיאלי" להנאה לא קטנה. "בעל אידיאלי". במאי ותסריטאי: אוליבר פרקר. על-פי מחזה מאת אוסקר ווילד. מוסיקה: צ'רלי מול. צילום: דיוויד ג'ונסון. עם: רופרט אוורט, קייט בלאנשט, מיני דרייבר« ניסים דיין « ווילד במלוא הדרו ושנינותו « "בעל אידיאלי", סרטו של אוליבר פרקר, שנעשה על-פי מחזהו של אוסקר ווילד, עוסק בעולם שאיננו עוד, אף שפרקר טוען שהוא רלוונטי לימינו. מה שבכל זאת מציל את הסרט הם החידודים והחן שבכתבי ווילד