עלייתו של דויד סארנוף מאשפתות אל ראש הפירמידה לא היתה יכולה להתרחש אלא באמריקה. ברוסיה, לפני יהודי היתה פתוחה הדרך רק בכיוון אחד: החוצה. סארנוף נולד בעיירה זעירה ומעופשת, שבתיה עשויים עץ ורצפותיה עפר. היא היתה חלק מ"תחום המושב", האזור היחיד של הקיסרות הרוסית שבו הורשו היהודים להתגורר. מי שנשארו, נידונו לעוני מנוון, או שהצטרפו לתנועות מהפכניות.
איפה היה עומד סארנוף בגיל 25 אילו נשאר ברוסיה? הוא היה אל נכון מגויס בכוח לצבא הרוסי, ומצטרף אל מיליוני הגוויות שכיסו את שדות הקרב של מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה.
ומה היה קורה אילו ב-1906, במקום לעלות לקומת המשרדים של מרקוני בניו-יורק הוא היה עולה לארץ ישראל, ומצטרף אל חלוצי העלייה השנייה? אל נכון הוא היה ממלא יום אחד תפקיד ביצועי שהשתיקה יפה לו בהעלאה לא-חוקית של יהודים, או בהברחת נשק.
אבל הטיפוס המסחרר במעלה הסולם התאגידי יכול היה להתרחש רק באמריקה. מה שלא אומר שאמריקה קיבלה את סארנוף במאור פנים ושכחה את יהדותו. האנטישמיות שבה נתקל מעולם לא היתה ארסית או אלימה. אבל היא שיקפה את הסלידה התרבותית של עולם העסקים האמריקני מפני נוכחותם של יהודים. אילמלא היה בעל שאיפות עצומות, ואילמלא היה איש השש אלי קרב, סארנוף היה יכול בקלות להיתקע בשורה השנייה או השלישית של חברת RCA, שהוא נעשה לימים המנכ"ל והיו"ר שלה.
בספרו "קיסרות האוויר - האנשים שיצרו את הרדיו", טום לואיס כותב: "בעיני מתחריו לקידום הוא היה יהודי. התנכלויות נבזיות, משפילות וחסרות רחמים נעשו עניין שבשגרה בקומה ה-18 של בניין וולוורת (שבו היו משרדי RCA). יריביו קשרו קשר להעלים ממנו הזמנות למאורעות חברתיים. הם דרשו דו"חות עם תאריכי-יעד בדויים. הם שיגרו מבקרים לא רצויים ולא מוזמנים אל משרדו, כדי להטריד אותו בבעיות של מה בכך, או בהמצאות חסרות ערך".
סארנוף החליט לפנות אל הבוס של RCA, מן האריסטוקרטים המובהקים של עולם העסקים האמריקני, אואן יאנג. המנהל הזוטר הזמין את הבוס לחדר אוכל מהודר במסעדת פאר, ותינה את צרותיו. הפגישה ארכה שעות רבות, הרבה אחרי חצות, והסתיימה לא באנטישמיות אלא בשיחה על עתיד הרדיו. מאותה שעה ואילך, סארנוף היה בן-חסותו של האיש הגדול.
הקירבה בינו ובין יאנג התפתחה במידה כזאת, שב-1929, כאשר יאנג נשלח לנהל את המשא-ומתן לשם הקלת עול הפיצויים, שמנצחות מלחמת העולם הראשונה הטילו על גרמניה, הוא לקח איתו את סארנוף. היהודי הצעיר הוא שניהל את המשא-ומתן מאחורי הקלעים עם נגיד הבנק המרכזי של גרמניה, הילמאר שאכט. ההסכם שהניבה הפגישה אומנם נקרא על שם יאנג, אבל היה במידה רבה ההסכם של סארנוף. עם קצת מזל הוא היה יכול למנוע את עליית היטלר לשלטון.
זמן קצר אחרי השליחות לאירופה, יאנג מינה את סארנוף למנכ"ל RCA. אפילו אז, כאשר בידיו אחת הכהונות האקזקוטיביות הבכירות ביותר בעולם התאגידים, אנטישמיות חברתית ותרבותית הוסיפה להציק לו. הערות, שכרכו זה בזה את מוצאו היהודי ואת סגנונו המחוספס, נשמעו לעיתים קרובות. ב-1930, ערב מינויו למנכ"ל, איימה משפחת רוקפלר שתסרב לבוא איתו במגע. כיוצא בזה גם מנכ"ל AT&T, שהשכירה ל-RCA כבלי טלפון לשם שידור.
בעיני בני-הטובים הפרוטסטנטיים שמשלו בכיפה בחדרי מועצות המנהלים של אמריקה, מסארנוף נדף ריחו של arriviste, מישהו שזה מקרוב בא אל העושר ואל החשיבות, ואינו אמון על מידות של ריסון עצמי ושל צניעות. הסיבה שריח כזה נדף מסארנוף היתה פשוטה: הוא אומנם התנהג כל חייו כ-arriviste. הוא היה זקוק לבניינים, למשרדים, לניירות מכתבים, לתארים, לכיבודים. לאיש לא היתה קלאסה.
רק כך אפשר להסביר את פרשת ניסיונותיו המביכים להבטיח לעצמו את עיטור הכבוד הגבוה ביותר של אמריקה, "מדליית החירות", במשך 15 שנה.
או החלטתו להיות גנרל. במלחמת העולם השנייה הוא התבקש לנסוע ללונדון, כדי להיות יועץ לענייני רדיו לגנרל אייזנהאור, ערב הפלישה לנורמנדיה, ב-1944. הוא עשה ללא ספק עבודה מצוינת במשך כמה חודשים, ואז עמד לחזור הביתה. אבל כאשר נודע לו, שאם ידחה את הנסיעה תוענק לו דרגת ייצוג של גנרל עם כוכב אחד (מקביל לתת-אלוף בצה"ל), הוא דחה את חזרתו. הוא פשט את מדיו ביום שבו אושר לו הכוכב. הוא כבר היה בן 53, והיה ידוע בזכות דברים אחרים. אבל מאותו הזמן ואילך, עד יום מותו, הוא דרש שבני-שיחו יפנו אליו בתואר "גנרל". יתר על כן, כעבור 15 שנה הוא ניסה לקבל כוכב נוסף, וחיזר אחרי פוליטיקאים וקציני צבא בוושינגטון. רק כאשר התברר שמילוי בקשתו יהיה כרוך בהפרת חוק, סארנוף ויתר.
אפשר רק לעשות ספקולציות על הקשר בין ההתנהגות הזו ובין רגשי נחיתות אפשריים של נער יהודי משכונת עוני ניו-יורקית, אשר עלה לגדולה מבלי שניתנה לו ההזדמנות להתלטש.
כך או כך, בערוב ימיו היה לו משהו להגיד על הקשר בין התנהגותו הפומבית של איש עסקים יהודי ובין יהדותו.
"הזהות היהודית הבסיסית", הוא אמר בראיון לעיתון יהודי בניו-יורק ב-1960, "ראויה להישמר... לאתיקה יהודית, למוסר ולחוכמה יהודיים נודעת השפעה חיובית. אין זאת אומרת שכל היהודים הם מלאכים, או שהם טובים יותר באופן כללי מאנשים אחרים. כפי שאנחנו יודעים, יש יהודים רעים, כשם שיש לא-יהודים רעים.
"הצרה היא, כי כל אימת שנתקלים ביהודי מושחת, רוב הלא-יהודים נוטים להסיק מסקנות כלליות, ולהאשים את כל היהודים בשחיתות. כמובן, זה אי-צדק חמור, אבל זו עובדה. ועלינו להתמודד עם עובדות. כל יהודי חייב איפוא לקבל עליו אחריות לכבודו של כל העם היהודי, ולהבין שהתנהגות בלתי-הולמת מצידו עלולה להזיק לכל היהודים ולעודד אנטישמיות".
אפשר להוסיף לדברים האלה שתי הערות:
אחת, סארנוף עצמו לא תמיד נהג כפי שהטיף. אי אפשר להגיד עליו שהיה מושחת - אולי מפני שכסף כשלעצמו תמיד עניין אותו פחות מכוח ומהשפעה - אבל הוא היה לא פעם חסר מעצורים ולא הגון.
שתיים, ביטוי למידת התקדמותם של יהודי אמריקה בסוף המאה ה-20 הוא שדברים כדברי סארנוף לא יעלו כמעט על הדעת בימינו. יהודי אמריקה בטוחים בעצמם הרבה יותר ממה שהיה סארנוף אפילו בשיא הצלחתו.« יואב קרני « הגרנל היהודי רצה עוד כוכב « הישגיו המקצועיים לא הספיקו לו. הוא רצה גם להיות גנרל עם שני כוכבים בצבא האמריקני. האם התיאבון לכיבודים היה תוצאה של ילדות יהודית קשה?