המושג "גיס חמישי", במובן של בוגדים היושבים בלב העיר הנצורה, ועוזרים לאויביה, נולד במלחמת האזרחים הספרדית, בסוף שנות ה-30. הוא התאזרח בלשון האנגלית, ובעקבותיה גם בלשונות אחרות, בזכות סיפור של ארנסט המינגוויי, שנעשה אחר-כך גם מחזה.
מדוע "חמישי"? מפני שלמורדים הלאומנים בספרד, בהנהגת פרנקו ובתמיכת היטלר, היו ארבעה גייסות חמושים. כאשר הם עלו על מדריד, אנשי הרפובליקה חשדו שהלאומנים מקבלים סיוע מתומכים סמויים בתוך עיר הבירה. לתומכים האלה ניתן כינוי הגנאי "גיס חמישי". אף כי טבעו אותו אנשי שמאל, כדי לתאר את חוסר הלויאליות של הימין, במרוצת השנים, הימין בשורה של ארצות במערב הוא שהרבה להשתמש בביטוי, כדי להבאיש באמצעותו את ריחם של מתנגדים מן השמאל.
הבעיה עם הביטוי "גיס חמישי" היא, שהאפקטיביות שלו תלויה בקיומו של אויב חיצוני מוגדר. היה אפשר להשתמש בו בארה"ב, למשל, בימי השיא של המלחמה הקרה. כיום, בהיעדר סכנה סובייטית, קצת קשה יותר (אם כי אמריקנים ממוצא סיני מתלוננים, שאפיונים של "גיס חמישי" נתלים בקולרם בגלל חשדות של ריגול גרעיני לטובת סין).
הימין הישראלי, לעומת זאת, עדיין יכול. לישראל, לרוע מזלה, יש עדיין אויבים, ולהטוטים דמגוגיים יכולים להפוך אנשי שמאל, או ליברלים, או סתם מתונים ל"גיס חמישי" (או, לאחרונה, הלהטוט הנקלה של יש"ע, אשר השוותה את "שלום עכשיו" עם ידידי הנאצים באמריקה בשנות ה-30), אבל כל זה מחוויר לעומת פרשת הטרור האיסלאמי בחיפה ובטבריה. כאן אין להטוט דמגוגי, כאן יש התייצבות גלויה לא רק נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, אלא נגד עצם קיומם הפיזי של יהודיה. האומנם מוסלמים ישראליים הופכים לגיס חמישי?
המושג "גיס חמישי", כיוון שנוצל לרעה בציניות במשך כל-כך הרבה שנים, מעביר צמרמורת בגוו של כל בן-תרבות. אני מנחש, שהוא מעביר צמרמורת בגוו של אדם מסוים, היודע פרק לא רק בהלכות ציוויליזציה וסובלנות ציבורית, אלא גם מכיר לעומקן את הנסיבות שבהן נולד הביטוי "גיס חמישי": השר לביטחון פנים, שלמה בן עמי. הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת אוקספורד על מקורות "הרפובליקה השנייה"
של ספרד, זו הרפובליקה שבה מרד פרנקו ב-1936, הרפובליקה שנאלצה להתגונן מפני "הגיס החמישי".
האם זה אתה, מר נוסקה?
מכל הפוליטיקאים ומכל שרי הממשלה, דווקא בחיקו של בן עמי היה צריך ליפול תפוח-האדמה הלוהט הזה ששמו התנועה האיסלאמית. אפשר לשער שבן עמי, בן בית בטרקלינים האינטלקטואליים של אירופה, לא חלם שהתואר המזעזע "שר לביטחון פנים" יוצמד אי פעם לשמו. אם אינני טועה, התואר הזה הומצא כדי להעניק הילת-חשיבות למשרד, שאיש מעולם לא הצליח להסביר באופן משכנע מדוע הוא צריך להתקיים. "ביטחון פנים" הוא צירוף מלים, שאינו יאה לחברה דמוקרטית. אולי אהוד ברק חייך אל עצמו, ואמר משהו מעין, "הבה נגבה מן האינטלקטואל השמאלי הזה מחיר קטן על שאיפותיו הפוליטיות".
בן עמי במשרד לביטחון פנים מזכיר קצת את הסוציאליסט הגרמני גוסטב נוסקה, שנעשה שר הביטחון הראשון של הרפובליקה הגרמנית לאחר נפילת הקיסרות, בסוף מלחמת העולם הראשונה. אנשים בכל אירופה שפשפו את עיניהם בתדהמה, כאשר סוציאליסט לא סתם נכנס אל האחוזה הפרוסית ההיא - שבה לא חדל להישמע קול נקישת עקביהם של גנרלים ומרשלים מכודני קסדות - אלא קיבל לידיו את המושכות.
נוסקה שילם מחיר יקר על הכבוד הזה. במקום שהסוציאליסט יעשה קצת סוציאליזציה של הפרוסים, הפרוסים הם שעשו פרוסיזציה של הסוציאליסט. נוסקה נעשה סובלני במידה שערורייתית כלפי בריונים אלימים של הימין, ועמד בראש הדיכוי הברוטלי של התקוממות פועלים בברלין (תחת השגחתו נרצחה רוזה לוקסמבורג, המהפכנית היהודיה המהוללת מפולין). בחודשי כהונתו הקצרים נוסקה הפך מכשיר בידי הימין הלאומני והמיליטריסטי. הוא התפטר לבסוף בלחץ השמאל המאוכזב.
חזקה על פרופ' בן עמי, שהוא יודע יפה את הסיפור הזה. המעשה בשר הביטחון נוסקה היה טראומה של התנועה הסוציאליסטית האירופית במשך שנים וראיה שאין זה מספיק להושיב איש שמאל על כיסא. צריך גם לוודא שהוא מסוגל להתנגד לרוח הרעה הנושבת במסדרונות מצד אנשים, אשר התרגלו לראות את עצמם כבעלי חזקה על האינטרס הלאומי; והתרגלו לזלזל בכל דעה שאינה מתיישבת עם דעתם, בייחוד אם היא באה מצד אינטלקטואלים וליברלים.
בן עמי סיפר זה לא כבר בראיון ב"ג'רוזלם פוסט", כי במהלך ישיבה של הקבינט הבטחוני הוא דיבר על שימושי אידיאולוגיה ועל דת, כנראה בקשר עם התנועה האיסלאמית. "איש ביטחון", שבן עמי לא נקב בשמו, העיר, ש"אין צורך לעסוק במסורת" (כנראה מסורת דתית). בן עמי, במלוא חביבותו הדידקטית, מיהר להעמיד את איש הביטחון במקומו, כפי שהיה עושה בוודאי בסמינר מחלקתי באוניברסיטה. "אמרתי לו, שלעולם לא ידבר עוד על מלחמה בטרור ללא קונספציה. אם אין לך מסגרת קונספטואלית של איך אתה חי, כי אז המלחמה בטירור מאבדת את משמעותה".
אני מנחש, שאיש הביטחון הנזוף חרק שיניים. אל-נכון, הוא עושה במלאכה שנים, בן עמי נמצא שם שלושה חודשים וחצי, והוא, הנזוף, אינו זקוק להרצאות של איש אקדמיה אמון על תיאוריות מופשטות.
"המדבר, העבדות, הפוליגמיה והאיסלאם"
בן עמי עצמו כנראה יודע מה חושבים עליו אנשי הביטחון האלה. הוא יודע, מפני שכבר היו דברים מעולם, בארצות אחרות, במצבים אחרים. ב-1983 הוא פירסם ספר מחכים ביותר, הראוי לתשומת לבם של אנשים חושבים בלי קשר להתעניינותם הספציפית בספרד. הספר, "פשיזם מלמעלה", הופיע בהוצאת אוקספורד, והוא עוסק בימי הדיקטטורה הספרדית של פרימו דה ריברה, בשנות ה-20.
בספרד אומנם אין מוסלמים, אבל, למרבה העניין, לפרימו היתה בעיה חמורה מאוד של מה שמוכרח היה להצטייר בעיני בני התקופה כ"פונדמנטליזם איסלאמי". לספרד היתה באותו הזמן מושבה בצפון מדבר הסהרה ("מרוקו הספרדית", לימים "סהרה הספרדית"), ופרצה בה התקוממות בהנהגת מנהיג שבטי נועז, עבד אל-כארים. פרימו דיכא אותה ללא רחמים.
אחד האידיאולוגים הבולטים ביותר של הפשיסטים הספרדיים היה איש ששמו רמירו דה מאסטו. בעיניו, המאורעות במדבר הסהרה לא היו סתם מלחמה בין שלטון זר לאוכלוסיית ילידים עוינת, אלא התנגשות בין ציוויליזציות. "הכפתור הקטן ביותר על מדיו של חייל ספרדי", כתב דה מאסטו, "מייצג את כל אירופה, את הנצרות, את הציוויליזציה". מנגד עומד מחנה, המייצג את "המדבר, את העבדות, את הפוליגמיה ואת האיסלאם".
הניצחון על ערביי המדבר, הוסיף דה מאסטו, אישר את צדקת התקפותיו שלו על "התבוסתנות רכת-הלב של חוגינו האינטלקטואליים", ושל "המיתוס ההומניסטי" שלהם. בעיני דה מאסטו, כותב פרופ' בן עמי בספרו הנ"ל, "המלחמה הוכיחה, כי אומה אינה יכולה להסתמך על אינטלקטואלים ועל אמנים, כדי להבטיח לה את מקומה הראוי בעולם; לתכלית הזו היא זקוקה לאיכות הניצחת של 'קטגוריית המעשה'".
דה מאסטו, בעצמו אינטלקטואל, שנא שנאת מוות את "מעמד האינטלקטואלים", בייחוד מפני שכמעט כולם היה ליברלים ושמאליים. הוא שנא אותם שנאה פשיסטית קלאסית, שדוגמתה יש בכל ארץ ובכל לשון, כולל בארצנו ובלשוננו. הוא שנא אותם בגלל "איבתם להירואיזם". חלומו הגדול היה להפוך ל"אינקוויזיטור גדול", כדי שיוכל "לשרוף את כל הסופרים השמאליים". אכן, זה חלום-הלילה הרטוב של הרבה אידיאולוגים ופוליטיקאים ימניים, ובאירופה הוא גם התממש לא פעם.
יושב לו איפוא השר לביטחון פנים בלשכתו בירושלים, מהרהר לו מדי פעם בפרימו דה ריברה ובראמירו דה מאסטו, מתבונן אל תוך עיני הניצבים והתת-ניצבים וניצבי-המשנה, מקשיב רוב קשב לדו"חות השב"כ והמוסד, ותוהה מה הוא לכל הרוחות עושה שם. אבל הוא גם מוצא סיבה. הוא נמצא שם, כדי לנסות ולהבטיח שהרפובליקה הזו, חסרת החוקה והמבולבלת, תחזיק מעמד, גם כאשר ענני סופה איסלאמית מתקדרים בשמי הגליל והמשולש. לא חוכמה להיות דמוקרטיים וליברליים בדנמרק. חוכמה היא לקיים ערכי יסוד של ציוויליזציה ושל הומניזם, כאשר חברה נקלעת למאבק קיומי.
"רק פתרונות טקטיים"
בראיון ל"ג'רוזלם פוסט", המצוטט למעלה, אומר בן עמי:
"לישראל אין פתרונות אסטרטגיים לתנועה האיסלאמית, רק פתרונות טקטיים. התעוררות דתית פתאומית היא המיתוס האחרון, הקיים בין חילוניים... הדת הופכת לנשק הסופי של אנשים השוחרים זהות, חזרה לפונדמנטליזם בגלל חוסר ביטחון.
"התנועה האיסלאמית של ישראל היא מהפכה, לא רק נגד ישראל כי אם נגד הלאומיות הערבית. אני מאמין, כי הפתרון הוא ליצור מעמד בינוני, זה הקרב האמיתי".
זה כמובן מעניין מאוד. אי אפשר לטפול על שלמה בן עמי את האשמה של "היעדר קונספציה". השאלה היא רק אם זו קונספציה נכונה, ואם דבריו החכמים אינם מיוסדים יותר מדי על הניסיון האירופי.
הרפובליקה השנייה של ספרד, כמו הרפובליקה השלישית של צרפת, ניהלו מאבקים הירואיים נגד הדומיננטיות של הכנסייה הקתולית. שתי הרפובליקות האלה התמוטטו בדם ואש, בין השאר בגלל האנטי-דתיות שלהן, אשר קוממה נגדם גם אותם יסודות חברתיים שלא היו בהכרח פשיסטיים או קיצוניים. הרפובליקה הספרדית שרפה מנזרים ורדפה כמרים, אבל לא קירבה בזה את חורבנם, אלא את חורבנה שלה. מה שבסופו של דבר הוריד את הכנסייה מעמדת הבכורה שלה היה שגשוג כלכלי, ואת השגשוג הזה הביא דווקא המורד הלאומני של שנות ה-30, בעל בריתם של פשיסטים, פרנסיסקו פרנקו. הוא בנה בספרד מה שלא היה בימי הרפובליקה הכושלת: מעמד בינוני רחב.
כלפי זה אפשר להגיד, שספרד היתה זקוקה תחילה למלחמת אזרחים איומה ונוראה (מיליון קרבנות), והיטלר היה צריך תחילה להפסיד במלחמת העולם, לפני שספרד נדחפה אל זרועות המערב הדמוקרטי והקפיטליסטי. ספרד לא יכלה להסתתר מפני אירופה, מפני שהיא חלק גיאוגרפי ותרבותי של אירופה. 40 שנה עברו ממלחמת האזרחים עד עלייתה של ספרד דמוקרטית, עשירה וחילונית. אלה היו 40 שנה של שלום ושל יציבות, אם גם של דיקטטורה קישחת.
זה לא קיים במזרח התיכון. מעמד בינוני, בעל צורת התנהגות פחות או יותר חילונית (פחות או יותר, כי התפישה של "חילוניות" כמעט אינה קיימת בתרבות הפוליטית הערבית), אינו יכול לצמוח בתנאים של קונפליקט. לא אירופה מתבוננת מעבר לכתפו, אלא אוקיאנוס של איסלאם, מחופי האטלנטי ועד דרום האוקיאנוס השקט.
אין זו סתם מליצה. האיסלאם כולו מתבונן אל תוך הקדירה הקטנה והלא-נעימה של הסכסוך הישראלי-ערבי. יש יותר שנאה קנאית לישראל בין מוסלמים בפקיסטן, או בבנגלדש, או במלזיה ממה שיש בהרבה יישובים ערביים בארץ. שני מאורעות הניבו גלובליזציה של השנאה הזו: מלחמת אפגניסטן, אשר פתחה תיבת פנדורה בכל רחבי העולם המוסלמי; ומהפכת המידע, מן הטלפון הסלולרי ועד האינטרנט.
היהיה שלום ל"בית המלחמה"?
אפגניסטן היא בכייה לדורות. האיסלאם המיליטנטי לא יכול היה להתפלל לישועה גדולה ממנה, שאומנם עלתה בחייהם של המוני אפגאנים, אבל העניקה לדור שלם של קיצונים מוסלמיים הזדמנות להגיע אל פירקם, ולרכוש שני נכסים: היכולת להפעיל קלשניקוב והיכולת להציג נוסחה אידיאולוגית חדשה. אכן, חדשה. וזה מנוגד לדעתו של בן עמי, שההתעוררות האיסלאמית מייצגת חזרה למסורת. אין זה עוד האיסלאם המסורתי של דורות קודמים. עינינו חוזות ברפורמציה איסלאמית, משהו הקרוב למהפכה הפרוטסטנטית של מרטין לותר במאה ה-16 בגרמניה.
אינני יודע כמה צעירים מוסלמיים הגיעו אל אפגניסטן, אבל אין ספק שהמספר מגיע לרבבות רבות. כאשר אני אומר "אפגניסטן", אינני מתכוון רק לארץ הידועה כאפגניסטן, כי אם גם אל הבסיסים הצבאיים והמדרשות הדתיות בפקיסטן השכנה. בכל רחבי העולם המוסלמי אפשר להיכנס למסגדים, ולשמוע, "אתה רואה, הוא 'פקיסטני', והוא 'פקיסטני'"... (אני התנסיתי בזה במסעותיי בצפון הקווקאז, במהלך העשור הזה) הכוונה אינה לאנשים בעלי לאומיות פקיסטנית, אלא לצעירים מקומיים, שקיבלו מלגות-לימודים בפקיסטן, וחזרו משם עם אידיאולוגיה איסלאמית טהרנית, הרוצה לבער מן האיסלאם את ה"חידושים" ("חידוש" היא מלת-גנאי חמורה בלקסיקון של הפונדמנטליסטים האלה, והיא מתארת לא רק חריגות דרמתיות מן החוק המוסלמי, אלא אפילו עניינים של מה בכך, כמו גלגול מחרוזת בזמן תפילה).
אפגניסטן היתה בעצם העימות הצבאי החזיתי הראשון זה 250 שנה בין מוסלמים ובין מעצמה אירופית, שבו המוסלמים נחלו ניצחון. ואיזה ניצחון: נגד מעצמת-על גרעינית. במובן הזה, מלחמת אפגניסטן היתה חשובה לאין ערוך יותר מן המהפכה האיראנית, ואין זה כמובן מקרה שאיראן היא אויבת מושבעת של המשטר הפונדמנטליסטי האפגני. בעיני מנצחי אפגניסטן, האיראנים עצמם הם כופרים בעיקר, אנשים שהשחיתו את האיסלאם, וראויים לאלף מיתות.
את תוצאות אפגניסטן היה אפשר לראות במלחמת-האזרחים באלג'יריה, בטרור האיסלאמי במצרים, וכמובן בטרור האיסלאמי נגד ארה"ב. אנחנו חוזים בתוצאות של אפגניסטן בימים האלה בצפון-מזרח הקווקאז: חניכי אפגניסטן ופקיסטן הם שהפכו מאבק חירות נועז של עם קטן למאבק דתי. הפרובוקציות שלהם הביאו את ההתקפה הרוסית האחרונה, ואין כמעט ספק שהם מלקקים את אצבעותיהם. על-פי תפיסתם, ככל שתתארך המלחמה וככל שתכבד כך ייטב. הם זקוקים ל"אפוקליפסה עכשיו" כדי להשליט את מרותם על החברה המוסלמית.
האיסלאם המסכן עכשיו את שלום הגליל (התחתון) הוא איפוא דבר חדש: רדיקלי, אפוקליפטי, שש-אלי-קרב. אינני בטוח כלל, שהתשובה לעלייתו היא "מעמד בינוני". אדרבא, יתכן שהמעמד הבינוני ימצא באיסלאם הזה יותר פיתויים ממה שהאיסלאם ימצא במעמד הבינוני.
הצד השני של הבעיה חורג מבעיות מעמדיות ומפתרונות כלכליים, והוא נוגע לתרבות הפוליטית המוסלמית. במרוצת ההיסטוריה הארוכה שלהם, מוסלמים לא פיתחו הרגלים הנחוצים לשם חיים כמיעוט במדינה, שלא-מוסלמים שולטים בה.
מוסלמים מרבים להזכיר, כי הם נהגו סובלנות במיעוטיהם. זה בדרך כלל נכון, לפחות עד שלהי המאה ה-19 (עם יוצאים מן הכלל), אבל זו היתה סובלנות יחסית בלבד, שהעניקה לנוצרים וליהודים את הזכות לחיות בשלום ולעבוד את אלוהיהם, אבל לא העניקה להם זכויות אזרחיות מלאות. רק בעיצומו של עידן הקולוניאליזם, מאמצע המאה ה-19, התחילו מוסלמים ליהפך בעצמם למיעוטים. זה קרה עם ההתפשטות האימפריאלית של רוסיה לקווקאז ולמרכז אסיה, ועם תחילת ההתמוטטות של הקיסרות הטורקית-עוסמאנית.
הדוקטרינה האיסלאמית לא הכשירה את המוסלמי לחיי מיעוט. היא הניחה, כי העולם מתחלק ל"דאר א-סלאם" ("בית השלום") ול"דאר אל-חארב" ("בית המלחמה"). "בית השלום" כבר נמצא בשלטון מוסלמי, ו"בית המלחמה" מחכה לתורו הבלתי-נמנע. ממילא האיסלאם אינו מצווה למאמיניו מה שהורו חכמי ישראל, "דינא דמלכותא דינא", או מה שהורו כתבי-הקודש הנוצריים, "לאלוהים אשר לאלוהים, לקיסר אשר לקיסר" - כלומר, היכולת להפריד בין צורכי דת ובין צורכי מדינה, בלי להימצא כופרים בעיקר. הרוב המכריע של המוסלמים לא היו זקוקים להפרדה כזאת, מפני שלא היה עליהם להתפשר.
זו נקודת התחלה גרועה לכל דיאלוג בין מוסלמים ליהודים, כאשר היהודים הם בעלי היתרון המספרי והפוליטי. זו נקודת התחלה גרועה שבעתיים, מפני שכאן מיעוט מוסלמי צריך להסתגל למעמד של מיעוט בטריטוריה שרק לפני 82 שנה היתה חלק מ"בית השלום", במשך 800 שנה רצופות.
אבל דיאלוג הוא האמצעי היחיד לטווח ארוך - והדיאלוג הזה מוכרח להיות רחב הרבה יותר מגבולות ישראל, או אפילו המזרח התיכון, מפני שהעימות אינו עוד (במידה שהיה אי פעם) בין יהודים ישראליים לערבים ישראליים. הואיל וזה עימות יהודי-מוסלמי גלובלי, בני השיח צריכים לבוא לא רק מכפרי עמק יזרעאל, אלא גם מן האוניברסיטאות האיסלאמיות ומן המסגדים ומן העיתונים של מצרים ושל בנגלדש, של הודו ושל דגסטן, של דרום-אפריקה ושל ניגריה. הדו-שיח הזה, במידה שהוא בכלל אפשרי, צריך לעסוק בדימויים של היהודים בעיני המוסלמים. מטרת הצד היהודי צריכה לשכנע את המוסלמים, שהיהודים אינם זוממים לתפוס עוד ועוד חלקים של "בית השלום".
האם זו משימה קשה? אין ספק. קשה במידה המטילה בספק רציני את סיכויי הצלחתה. אבל השתמטות מן המשימה הזו אינה יכולה אפילו להיות אופציה. בטווח הרחוק אין כל ברירה, אלא לעסוק בדברים הקיומיים ביותר.
ואולי אפשר להתחיל ללמוד מנסיונם הלא-גדול של יהודים בארצות מערביות, שהדמוגרפיה המשתנה מעמידה אותם בשנים האחרונות בקירבה פיזית גוברת אל מיעוטים מוסלמיים. בפעם הראשונה מתהווים בעשורים האחרונים מיעוטים קבועים של מוסלמים, המוכרחים לקבל עליהם כללי התנהגות של מיעוט: הפקיסטנים של בריטניה, האלג'יראים של צרפת, הטורקים של גרמניה, הערבים של ארה"ב. דיאלוג מסוים כבר מתנהל בין יהודים למוסלמים בארצות האלה. אולי הם יוכלו לספק גשר לישראל אל העולם המוסלמי.
כך או כך, מה טוב שאיש חכם ויודע היסטוריה יושב במשרד לביטחון פנים, ואינו מהנהן בראשו למשמע הדו"חות המסווגים של מומחי הביטחון הוותיקים. צריך לקוות שהוא יעניק קונספציה חדשה, ואפשר להניח שחוכמתו וענוותו יקלו עליו להיגמל מחלקים של קונספציות אישיות שלו, שאולי אינם מתיישבים עם המציאות.« יואב קרני, וושינגטון « אל תקנאו בפרופסור, הוא מצא גיס חמישי « שלמה בן עמי, השר לבטחון פנים, צריך להציל את אוכלוסיית ישראל ממלחמת אזרחים, וצריך להגן על הרפובליקה מפני אנשים שהיו שמחים "לשרוף אינטלקטואלים". הוא לא רק קרא כבר את הספר הזה, הוא אפילו כתב אותו, על ספרד של שנות ה-20 וה-30. אבל התנועה האיסלאמית, המונחת עכשיו על שולחנו, מייצגת לא "חזרה אל המסורת", כדבריו, אלא זן חדש. היא עלולה להביא לגליל לא את איראן, אלא את אפגניסטן. יש רק תרופה אחת: דו-שיח גלובלי עם האיסלאם