אם לא יוגש ערעור על פסק הדין של שופט בימ"ש השלום ברמלה, אברהם סלטון, הרי בעוד 60 יום יירד המסך על הדרייב-אין העברי, הראשון והאחרון בארצנו. ספק אם מישהו מקהל הצופים הדליל שעוד פוקד את המקום, יזיל דמעה של צער על סגירת המקום.
הדרייב-אין, עוד תוצר תרבות אמריקאי מובהק, לא נקלט אצלנו, ונותר כקוריוז משונה וחריג בנוף התל אביבי. מי שיחפש את הסיבות לכך לא צריך ללכת רחוק. מזג האוויר הישראלי אולי אידיאלי לקיומו של מוסד כזה, המקרין סרטים אירוטיים לאור ירח, אך בכל זאת חסר מרכיב חשוב במשוואה. לבחורים הישראלים, כידוע, מעולם לא היו מכוניות אמריקאיות שבמושבן האחורי ניתן להתמזמז ברווחה יחסית, מה שמוציא לחלוטין את העוקץ מהצפייה בסרט, ומוביל למסקנה המצערת, שסובארו וסקס לא הולכים יחד.
* * * אך לפני שניתפס להרהורים נוגים על גורל ההשכלה המינית שלנו, רצוי שנבין שהמאבק על המשך קיומו של הדרייב-אין אינו מאבק תרבותי, כי אם סכסוך נדל"ני פשוט על זכויות בקרקע יקרה. מרכז הירידים והקונגרסים בישראל בע"מ, (חברה עירונית השייכת לעיריית תל אביב) המחכיר את החלקה לדרייב-אין, הגיש לפני מספר שנים לוועדות התכנון, תוכניות להפוך את השטח לקומפלקס בידורי הכולל בתי מלון, מסעדות ובתי קולנוע. הוועדה המחוזית, אמנם, טרם אישרה את התוכנית בשל התנגדות תושבי האזור, אך שוכרי הדרייב-אין, שמבינים את הפוטנציאל הגלום במקום, מנסים לקבוע עובדות בשטח.
הדרייב-אין התל אביבי נפתח בפברואר 70, כאשר חברת יריד המזרח, חברה לתערוכות בע"מ, (שהפכה בינתיים למרכז הירידים והקונגרסים) השכירה לאבינועם לרנר, כיום מפיק סרטים אמריקאי מצליח, את החלקות 39, 45, 54,67 ו-71 בגוש 6646 מצפון לגני התערוכה של תל אביב, כדי להקים במקום "מפעל של קולנוע פתוח למכוניות".
חלקות אלה שייכות למינהל מקרקעי ישראל, המחכיר אותן לעיריית תל אביב, שהחכירה אותן בחכירת משנה למרכז הקונגרסים, שהשכיר אותן לדרייב-אין. תקופת ההשכרה נקבעה ל-25 שנה, כאשר הוסכם על הצדדים שכל אחד מהם זכאי להביא אותה לסיום על ידי הודעה בכתב בהתראה של שנתיים לפחות. עוד הוחלט, שאת ההודעה ניתן יהיה להגיש לא לפני תום השנה ה-13 מיום פתיחת המקום לציבור הרחב.
במרץ 86' שלח מרכז הירידים והקונגרסים מכתב ללרנר, ובו בקשה לסיים את תקופת הזיכיון במרץ 88', אך תביעה זו נדחתה. בעלי הדרייב-אין טענו אז שהם דיירים מוגנים בשטח מתוקף העובדה שיש עליו מבנים בשטח 400 מ"ר ששימשו לקופות, חדר גנרטור, בית מלאכה, חדר שמירה, חדר הקרנה ועוד. עוד טענו, שהם ביצעו עבודות גישה שונות ביניהן סלילת דרך. עו"ד גבריאל לוי, המייצג את מרכז הירידים, דחה את הטענה ואמר שמדובר, בסך הכל, במבנה בשטח 16 מ"ר בלבד, שנהרס עם ההקמה, ולכן אין שום תוקף לטענת הדיירות המוגנת.
ב-88' פנו הצדדים לבורר, עו"ד שמואל ילינק. הנהלת מרכז הירידים והקונגרסים ביקשה ממנו לקבוע שתקופת הזיכיון תמה. באוקטובר 89' החליט לרנר שהבורר אינו מוסמך לדון בסכסוך בין הצדדים. מרכז הירידים החליט לפנות לבית המשפט.
שמיעת הראיות החלה במרץ 93' בבית משפט השלום בבת ים. לאחר מכן הועבר הדיון לבית משפט השלום ברמלה. לדברי השופט, התארכותו הדיונים נגרמה, בין השאר, בשל העובדה שלרנר, איש עסקים עסוק, מתגורר בארה"ב והיה צורך לנסוע אליו בכל פעם כדי לגבות את עדותו.
בפסק דינו קבע השופט, "ניסיון הנתבעת להיבנות על 'מבנה קטנטן' ממערב לגשר, בשטח 16 מ"ר לעומת 77 דונמים, היא נטולת בסיס עובדתי או משפטי, והיא זו שסיכלה את הבוררות, האריכה את הדיון בצורה ניכרת ושימשה את הנתבעת כעילה להמשיך ולהחזיק בקרקע כמה שיותר, כדי לנסות להגיע, להסדר עם התובעת". השופט גם לא היה מוכן לקבל את הטענה שההשקעות של בעלי הדרייב-אין באתר, כמוהן כדמי מפתח.
* * * בפסק דינו אמר השופט: "אין מחלוקת שעברו 25 שנים שנקבעו בהסכם וכי בכל מקרה הוא הגיע לקיצו. אינני מתעלם מכך שלרנר היה החלוץ בהפעלת קולנוע דרייב-אין בישראל מתוך תקווה שמפעל זה יאריך ימים לפחות עד תום 25 שנותיו, אולם יש לזכור כי מה שקובע הוא ההסכם הכתוב כפי שנתגבש ונחתם, כאשר טענות הנתבעת בדבר תוכנו ודרכי פרשנותו הוכחו כמשוללות יסוד". בסוף דבריו המליץ השופט: "יש, אולי, מקום לשתף את לרנר בתהליך הקמת מרכז בידור על הקרקע שבמחלוקת, אולם זהו עניין הנתון לשיקולי הגופים הנוגעים בדבר, ואינו יכול להיות בר השגה על ידי פרשנות מאולצת של ההסכם. לרנר נתבע לשלם את הוצאות המשפט בסכום של 85 אלף שקל. עורכי דינו של לרנר, יערערו, כפי הנראה, על פסק הדין.« דליה טל « הדרייב-אין מדומם מנוע « לאחר עשר שנים של דיונים קבע בית משפט השלום ברמלה כי תקופת הזיכיון של הדרייב-אין תמה והשטח יחזור למרכז הירידים והקונגרסים * סוף עידן הפופקורן במכונית