איזה תענוג! תודו, זה היה כיף. תענוג אמיתי לראות את שיגעון האינטרנט מגיע לשיאו, ובום. בבת אחת נעלמו כל התחזיות הפנטסטיות והאנליסטים תאבי הבצע והעמלות, ששיחקו בפראות ובלא מעצורים את משחקיהם הבלתי אפשריים, כשעיניהם פוזלות לעבר ההנפקה הבאה. כל ניפוחי ההבלים על אודות טכנולוגיית המפץ הבא, שהפכו את מניות האינטרנט ליצורים מן החלל החיצון. באמת, ממש מצער אותנו מעומק הלב לראות את המאניה הזו הולכת וקורסת.
גם לבם של עובדי טכנולוגיה רבים נצבט כעת, כשהם אומרים שלום לכל אלה, שלום לכל ההוקוס-פוקוס ההיסטרי שבו הובילה וול סטריט את מטען האינטרנט שלה והפכה לא מעט מהם למיליונרים בן-לילה. אלה שזנחו את מקום עבודתם בחברות המבוססות לטובת גן-עדן כלשהו לכאורה (סטרט-אפ), לא רינה הם יקצרו, אלא מפח נפש.
אל תשכחו את חוק האצבע של חברות ההון סיכון, הגורס כי 9 מתוך 10 מיזמים נכשלים אף בטרם הגיעו לשלב ההנפקה, ובסופו של דבר לא מגיעים לשום מקום. אם ההערכה הזו נכונה, אפשר להניח כי הרבה הרבה סטרט-אפים ישלחו את עובדיהן הביתה מבלי שאלה קיבלו כמעט דבר תמורת הסיכון שנטלו על עצמם. תעודות האופציות שהם קיבלו יוכלו לשמש כטפט על קירות ביתם.
ה"אינטרנט מאניה", שהקפיצה את רוב מניות מגזר זה לרמות מחירים על-אבסורדיות, גם יצרה זן חדש של המוני משקיעים, שצבאו על פתחי מניות האינטרנט בפרט, ומניות ההיי-טק בכלל. מדובר בציבור משקיעים תוסס ועצום, ששורותיו התמלאו בעשרות אלפי מתכנתים ומהנדסים מתחת לגיל 30, העובדים בכל סוגי חברות הטכנולוגיה. לאלה יש מכנה משותף של שכר שנתי בן עשרות אלפי דולרים וחבילת אופציות בת מאות אלפי דולרים לפחות. אותם גדודי משקיעים הם משתמשים כבדים באינטרנט, והם מקדישים לפחות שעה ביום לקניית מניות באמצעות חשבונות הברוקרים און-ליין שלהם.
לכן, תפסיקו לדבר על "גברת כהן מחדרה". תתחילו לדבר על ביל גייטסים קטנים, כל אותם יורמים במשקפיים, שבקיאים מאוד ברזי המסחר בנאסד"ק.
במצב שבו הטילו חברות האינטרנט, כמו Ebay ויאהו, שורות ארוכות של מיליונרים טריים, אין זה מפליא כלל כי האופציות למניות נעשו המטבע השליט בממלכת הסיליקון ואלי האמריקני ובממלכת הסיליקון ואדי הישראלי. מנהלים בכירים בארה"ב נטשו בהמוניהם את חברות הבלו צ'יפ המבוססות וניצלו את מצנחי הפיצויים שלהם, כדי לעבור לניהול מיזמי סטרט-אפ, תמורת שכר אדיר ונתח של כ-%10 ממניות העסק. הסיכון הפך במקרים האלה לכורח שאין להימנע ממנו, במיוחד כאשר עיתונים מכובדים מפרסמים בעמודיהם הראשונים סיפורים על מזכירתו המיליונרית של ג'יימס קלארק, מייסדה במשותף של נטסקייפ (שנמכרה לאמריקה און-ליין).
זה נכון, וזה גם מטעה. עובדים רבים עברו כבר שלושה-ארבעה סטרט-אפים ועדיין לא הצליחו לעשות את הכסף הגדול באמת. הסיפור שלהם יכול להיות סיפור טיפוסי המייצג את עמקי הסיליקון, אולם הוא בוודאי לא הסיפור שהדור החדש של בכירי הטכנולוגיה רוצים לשמוע. הבהלה לזהב נמצאת בשנתיים האחרונות בשיאה. כמעט מדי שבוע מתבשר הקורא הישראלי על מתעשר היי-טק חדש, עובדים שזכו לחבילות אופציות דמיוניות ומזכירות שיכולות לקנות דירה בלי בעיה. רק שבדרך שכחנו את כל אותם מנהלים ועובדים, שסוגרים את הבאסטה כאשר ההנפקה הציבורית של החברה שבה הם עובדים אינה מתקרבת לאופקים שצפו לה. מה שיפה כאן, הוא שהתקווה שלהם להפוך למיליונרים היא נצחית, או לפחות היה נדמה שהיא כזו, כל עוד השווקים המשיכו לטוס לירח.
תסמונת העושר הפתאומי הזה, שנגרמה בעיקר ממגיפת האופציות ומהפריחה ללא תקדים בנאסד"ק, עלולה לחזור כבומרנג בעקבות התהליך המכאיב שעוברים השווקים. חברות רבות יגלו שהוצאת הקצף בנאסד"ק עלולה להוציא את החשק לכמה מהעובדים לקום בבוקר. אם מחיר המניה שלהם סובל מירידה משמעותית, עלולים אנשים לאבד פתאום את כל המוטיבציה שלהם. אלמנטרי.
זה לא הצד האפל היחיד בהענקת אופציות. היא יוצרת גם הבדלי מעמדות בולטים בין אלה שהצטרפו לחברה לפני הנפקתה הציבורית הראשונה - וקיבלו לידיהם אופציות בשווי של סנטים ספורים - ובין אלה שהגיעו אחר-כך. ברגע שהחברה יוצאת בהנפקתה הציבורית הראשונה, רבים הם העובדים, ובמיוחד המנהלים הבכירים, שעומדים להרוויח סכומים גדולים מאוד של כסף, הסופרים את הימים עד למימוש האופציות. וברגע שמגיע זמן המימוש, חלקם עוזבים. לעיתים, ברגע שחברה יוצאת בהנפקה ציבורית, היא מתקשה לגייס אנשים חדשים, ובמקביל היא גם מתקשה להחזיק את העובדים הקיימים שלה.
עובדי הטכנולוגיה, בניגוד אולי לתדמיתם, אינם רודפי אתגר. הם רודפי אופציות. זו הסיבה לניידות הגבוהה של עובדים בהיי-טק. איזה מהנדס נשאר היום בחברה למשך ארבע שנים? ומדוע בכלל צריך להישאר לכזה פרק זמן? צריך לקפוץ לחברה שמעניקה מנה גדולה של אופציות, שהנפקתה "מובטחת" או שמניותיה כבר נסחרות בבורסה ונחשבות ללהיט.
אמנון לנדן, נשיא מרקורי, האיר תופעה מעט אחרת, שגורמת לניידות כל-כך גבוהה של עובדים. מהנדסים אמריקנים, אומר לנדן, הפכו למיני קרן הון סיכון. הם מקבלים אופציות לתקופה של ארבע שנים בסטרט-אפ אחד. בשנה הראשונה הם לא יכולים לממש אותן, ולאחר שנה מקובל לממש רק רבע מהמנה. אותם מהנדסים עובדים בסטרט-אפ שנה ויום, מאבדים %75 מיתרת האופציות, ומיד הולכים הלאה לסטרט-אפ אחר. הרעיון שלהם פשוט: לפזר סיכונים בשביל להתעשר כמה שיותר מהר.
אבד הקשר, לגמרי אבד, בין אותה שכבה מצומצמת למדי של עובדי טכנולוגיה מבוקשים לבין כוח העבודה הגדול בישראל, כוח העבודה ה"מסורתי". כמה עובדים כבר התחלקו בעושר האגדי שעליו מדברים בלי הפסקה? בצ'קפוינט, למשל, מדובר בכ-500 עובדים בלבד. בסך-הכל מדובר בכ-20 אלף, אולי 30 אלף עובדי טכנולוגיה, אם נתאמץ.
אנחנו יוצאים מגדרנו בכל פעם שסטרט-אפ עם 50 עובדים נמכר במאות מיליונים, אבל מקבלים בשלווה את האפשרות של סגירת מפעל נגב קרמיקה בדרום ופיטורי 140 עובדים.
זה, בתמצית, הסיפור העצוב של המשק הישראלי.
יזמי ומתעשרי ההיי-טק החדשים נעשו הבודהה שלנו. המשק הישראלי עובר עתה חילופי משמרות - מספר "התנ"ך" שלו יוצאים הברונים ה"ישנים" (הקולברים, הפישמנים, הרקנאטים) ונכנסים ברוני הטכנולוגיה ה"חדשים" (הזיסאפלים, השוויידים, האלכסנדרים). את החדשים אנחנו מעריצים ועוטפים בצמר גפן דביק. מה"ישנים" אנחנו די סולדים.
ובעצם, כולם אותו הדבר. אף אחד לא הופך לאיש עשיר בזכות היותו נחמד. כולם מנהלים לוחמניים, ארוגנטיים, רודפי כסף וכוח אבל גם מוכשרים ובעלי יכולת מדהימה.
גם את ביל גייטס, אתם בוודאי זוכרים, העריצו פעם.
ייקח לנו איזה שנה-שנתיים עד שנתחיל לתעב גם את ברוני הטכנולוגיה הנהדרים שלנו.« אלי ציפורי « בעיות בועה « עובדי הטכנולוגיה, בניגוד אולי לתדמיתם, אינם רודפי אתגר. הם רודפי אופציות. אולי לכן זה היה תענוג גדול לראות את ה"אינטרנט מאניה" קורסת, ואת המהנדסים האלה נשארים עם ניירות שטובים רק לטפט בבית אלי ציפורי