"אני לא מבין איך את יכולה לעשות לי את זה, אחרי כל השנים, אחרי כל מה שהיה בינינו. אם את רוצה מלחמה, אני אתן לך מלחמה, תאמיני לי. אני מבקש ממך להפסיק להטריד אותי ואת המשפחה שלי. מה שאת אומרת, הוא לא נכון, לא היה, לא נברא. את יכולה לחזור על זה גם אלף פעם. זה לא יעשה את זה ליותר נכון, ליותר אמיתי. הילד הזה לא שלי, אני לא זוכר שאי פעם השתתפתי ביצירת העובר הזה. את לא יכולה להפיל עלי את הילד הזה. אני מבקש ממך להפסיק להטריד אותי ואת המשפחה שלי. אני לא אתן לך להרוס לי את החיים. אני אלחם בך בכל בית משפט. אני לא מבין איך את יכולה לעשות לי את זה אחרי כל מה שהיה בינינו".
הטקסט הזה של הבמאי/תסריטאי אבי מוגרבי הוא אחת התגובות החזקות, ואולי הריאליסטיות ביותר, שמופיעה כמונולוג של שעה, עם וריאציות קלות, על מסך וידאו. מוגרבי, עם עוד כ-300 אנשים בעמדות השפעה בארץ ובעולם, גברים ונשים, קיבל בדואר שנשלח לביתו קופסת עץ בגודל של x1313 ס"מ, ובתוכה ציור של עובר שנראה כמעט כמו עובר אמיתי: אדמדם, חום, כתום, או צהוב על גבי טקסטורה של בועות פלסטיק. לציור צורפה שאלה: "התכיר באבהותך על התינוק הזה?"
את הקופסה שלחה האמנית מירי נשרי, ואת כל התגובות, שהגיעו בצורת טקסטים ועבודות אמנות בפורמט של הקופסה שנשלחה או בפורמט נפרד, הציגה לאחרונה כפרויקט בין-תחומי בגלריית הקיבוץ. אוצרת התערוכה היא טלי תמיר.
נשרי עובדת על הפרויקט זה שנתיים ומתעתדת לעבוד עליו לפחות שנתיים נוספות. הא מתכננת גם ספר, ובימים אלה היא מחפשת מימון שיאפשר לה להציג את הפרויקט, בפורמט ייחודי, שלא רק יתעד את התגובות, אלא גם ישמר את תחושת החומר והחושניות שאפיינה את התערוכה.
"כל חוויית הביקור בתערוכה הזאת כמוה כדפדוף בספר", אומרת נשרי. "הצופה קורא תגובה מילולית מסוימת ובצעד הבא שלו הוא מתרשם מתגובה אמנותית ויזואלית, כשברקע מהדהד קולו של אבי מוגרבי במונולוג המהפנט והאין- סופי שלו. גם לתגובות במדיום כזה יינתן ביטוי בספר".
האובייקט-תינוק ששלחה נשרי לאמנים, אנשי אקדמיה, אנשי דת, סופרים, אוצרים, פוליטיקאים ומבקרים מחפש משפחה וייחוס. הוא תובע, למעשה, אימוץ ברמת המחויבות הגבוהה ביותר: הורה-ילד. בעובריותו הוא מסמל פסיביות, פוטנציאל בלתי ממומש, פגיעות וחוסר אונים. כמוהו כיצירת אמנות שמבקשת קונטקסט, הכרה וייחוס. נשרי פועלת בשתי הרמות: גם כאם מטריארכלית, אלת הפריון שמפיצה את עובריה לאבות שיעניקו להם את חסותם, וגם כאמנית יוצרת המבקשת תגובה אקטיבית לאמנותה.
הפרויקט מורכב מהיפוכים ומהשתקפויות מראה המשחקות משחק מתעתע זו עם זו. בעצם הפצת העוברים שלה בדואר לאנשים שנבחרו בקפידה על פי ייחוסם ומעמדם החברתי מחליטה נשרי מי יהיה הקהל המידי שלה, מיהם האנשים שהיא רוצה לנהל דיאלוג אתם, ומיהם האנשים שהייתה רוצה לצרפם למשפחתה האינטלקטואלית-אמנותית-וירטואלית. היא נוטלת לעצמה את החירות לעקוף את הממסד האמנותי ואת הדמויות המשפיעות בו בכך שהקונטקסט שבו היא עובדת הוא אמנות דואר - מדיום שאמנים רבים השתמשו בו למשלוח ולהפצת אמנותם. היא הופכת מאמן לאוצר ומאמן לאספן, כיוון שכל אוסף התגובות שהיא מקבלת נותר בבעלותה.
הדיאלוג שמנהלת נשרי עם צופיה הנבחרים, שגם הם אחראים להצלחת הפרויקט, מוסיף להפרות את עצמו ולהתרבות, כשהוא מוצג לאחר מכן בחלל הגלריה: תגובה אחת יוצרת דיאלוג עם תגובה אחרת, תגובות חיוביות וחובקות, לצד תגובות מלאות זעם והתכחשות. התינוקות הבלתי רצויים נערמים בשקית ניילון ומצפים לאב אלטרנטיבי, ולבסוף הצופה האקראי שמגיע לביקור בגלריה מופרה מהדיאלוג שנוצר בין הפרטים למכלול, ונושא אותו עמו הלאה להמשך חייו, לקשר עם התינוק הפרטי שלו.
הרובד האנושי העמוק שבוחנת נשרי באמצעות המטפורה האמנותית שלה הוא שאלת האחריות ההדדית שלנו כבני אדם ומהות הקשר הדינמי והרוחני בין אנשים. בפנייה שלה ל"אבות" הפוטנציאלים היא כותבת: "מעצם היותך אדם שחי בעולם הזה כמוני היחסים בינינו הם בלתי נמנעים". בכך היא מסבה את תשומת לבו של הצופה הנבחר שלה לאחריותו לדברים המתרחשים בעולם סביבו, בלי שיהיה לגמרי מודע לכך. "במתנה שלי יש אמנם טוב, נתינה ונדיבות, אבל זו מסוג המתנות שאתה חושב אולי להחזיר אותן, כי הן תובעות ממך לשחק במשחק שייתכן שלא היית בוחר לשחק בו", אומרת נשרי.
לעומת תגובתו של מוגרבי, תגובתו של האב מרסל דיבואה מזדהה לגמרי עם גישתה של נשרי. דיבואה: "הקהילה היא גוף גדול, שכל האיברים שלו קשורים זה לזה ברמה של חסד. יש עזרה ואחריות הדדית. כל אחד תורם לקיומו של האחר ושל השלם. לדוגמה: יש לי יחסים רוחניים עם נזירה קרמליטית, לעתים אנו מתכתבים ואני יודע שהיא מתפללת למעני ואני מתפלל למענה. אבל גם כשאין היא מתפללת למעני, עצם הנוכחות שלה בעולם תורמת לנוכחותי ולהפך".
גם המשוררת מאיה בז'רנו מדברת על השקת תודעות: "אני מקדישה את השיר: 'גאולה שהיא' לילד הווירטואלי של מירי נשרי. הגאולה האמיתית שלו ושל אנשים בעולם היא הנגיעה וההשקה ההדדית בדומה לנשיקות הכלבים ברחוב. אבל אצלנו זו השקת התודעה, החשיבה והרגש, ואחרי כן הבשר. וכך צריכים להיוולד ילדים מתוך האהבה אל האהבה".
האמנית דגנית ברסט הגיבה בחום, בטקסט קצרצר, המזכיר הייקו יפני, כתוב בכתב יד קליגרפי בדיו אדומה: "מירי! מירי!/ האם הלא ייאמן/ אכן קרה?/ האם סערת הלב,/ האם התשוקה/ הניבה את פריה?/ בשמחה גדולה אתן לו/ את שמי,/ אם הוא שלי./ שלך דגנית".
יוקו אונו שלחה תגובה אוהדת, נשית וחושנית: תצלום של שד בגודל של כמעט 1:1 שהדביקה על חלקה החיצוני של הקופסה, ומתחתיו כתבה את המילה TOUCH. אבל היו נשים שהגיבו בחריפות על תביעת האבהות שנשרי הפנתה אליהן: אנחנו לא צריכות אישור או ייחוס גברי, הן כתבו. האמנית הצרפתיה אנט מסנג'ה כתבה לנשרי: "איך את יכולה לבקש ממני להיות אבא, אני בשוק. אני אם להרבה חתולים ואמנים... אבל אנסה בכל זאת למצוא לתינוק הזה אב בסביבה שלי". רות גביזון הציעה לנשרי בתגובתה לנקוב במושג "הורות" ולא "אבהות", מפני שהתגובה הראשונית של נשים רבות הייתה שהחומר מופנה לגברים בלבד.
נשרי, כאם למשפחה מטריארכלית פונה במודע לאבהות הפטריארכלית, גם כשהיא פונה לנשים. נשרי: "החברה שאנו חיים בה היא פטריארכאלית, עדיין האב הוא זה שנותן לצאצא את שמו ואת הייחוס שלו בעולם. ככל שהאב מוצלח יותר או מפורסם יותר, כך יהיו לצאצאיו סיכויים גדולים יותר להצליח. פניתי לנשים שחשבתי שהן חזקות דיין לתת לתינוק אותו ייחוס פטריארכלי שמקבלים תינוקות מאבותיהם, ובכך לומר שגם אישה יכולה למלא את התפקיד הזה. היה בזה גם משחק והומור".
נשרי נוטלת לעצמה את תפקיד ההפצה, שהוא תפקיד גברי בדרך כלל. אבל היא מפיצה עוברים שכבר הופרו פעם אחת מעצם היותם עוברים. ברור לה שהיא האם, כי התינוק מתפתח בתוכה. אבל אבות? יש הרבה אבות פוטנציאלים שהתינוק הבלתי חוקי הזה מפר את שלוותם הבורגנית, או גברים שמפגינים נדיבות אנושית עילאית ומסכימים לאמץ את העובר הזה שאינו יוצא חלציהם. אחת המטרות של נשרי בהמשך העבודה על הפרויקט היא להגיע ליותר נשים, ליצור אתן דיאלוג, להתגבר על האי-הבנות ולקבל מהן תגובות, דבר שלדעתה לא מוצה בשלב הנוכחי של הפרויקט.
נקודת המוצא ההתחלתית שלה הייתה תסכולה האישי כאמנית פלסטית. היא החלה את דרכה האמנותית לאחר שסיימה את לימודי האמנות במדרשה, בתחילת שנות ה-80. מאז עסקה בעיקר בציור ובפיסול בנושאים הקשורים לאבולוציה ביולוגית ולמרקמים אורגניים, והציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים. בשנת 1996 היא קיבלה את פרס שר החינוך, התרבות והספורט לאמנויות פלסטיות. על מוטיב העובר היא עובדת לסירוגין זה 11 שנה, מאז שהרתה וילדה את בנה.
פרויקט העוברים הוא הפרויקט המושגי הראשון של נשרי, אפשר לומר, אבל היא עדיין לא נפרדת מהאובייקט האמנותי ומהחומר. מגע ידה ניכר בכל אחת מ-300 הקופסאות שהפיצה, אף שאת הקופסאות עצמן ייצר בשבילה נגר. היא גם התעקשה על דימוי ריאליסטי וחושני של העובר, שנראה כמעט אמיתי, כדי לא למסמס את התגובה שעורר. היה לה צורך להפוך את האמנות לדבר חי, משפיע, משמעותי ותובעני יותר מתמונה או פסל בתערוכה.
הפרויקט הזה ענה גם על הצורך בהקמת משפחה ויצירת קונטקסט אמנותי. וכך גם נוצרה לדבריה של נשרי "המשפחה שבתוך המשפחה", והכוונה היא לאמנים המגיבים ישירות לעבודתם של אמנים אחרים ויוצרים עבודה משותפת, דוגמת תגובתם של יוקו אונו, פיליפ רנצר, מאיר פרנקו, קובי הראל ואחרים.
במהלך העבודה חל טשטוש בגבולות שבין החיים לאמנות. את התגובות שקיבלה, בעיקר בתחילת הפרויקט, היא לקחה באופן אישי מאוד לטוב ולרע. התגובות השליליות פגעו בה, והתגובות החיוביות גרמו לה אושר, בגלל אופיו האינטימי של הפרויקט. בהמשך התקבלו כל התגובות בברכה, ובלבד שהייתה תגובה. היו גם תגובות שנשאו אופי אינטימי, אבל זו הייתה אינטימיות בלתי אינטימית, כי בסופו של דבר הכול הוצג ונחשף.
נשרי: "למרות מצבה הבעייתי של האמנות הפלסטית בתקופתנו, אני מסרבת לקבל את מות האובייקט או הציור. חשוב לי הקשר הפיזי לחומר. הקשר לאובייקט חשוב בעיני כמו הקשר לבני אדם. אובייקט האמנות אינו מקבל את המשמעות שלו רק בעיני המתבונן. הוא טעון, לדעתי, במקרה הטוב, גם בכוח מיסטי ופולחני. אמנות היא טבע דומם ואני מאמינה בכוחם של הדברים הדוממים. אף שהאינטרנט יכול להיות המדיום האידאלי לפרויקט הפצת העוברים שלי, לא התפתיתי להפוך את האובייקט לדימוי וירטואלי מובהק, ולוותר על החושניות הריאליסטית שלו. כאמן פלסטי היום אני מרגישה כמו חיה בסכנת היכחדות בארץ אקזוטית, אי שם בסטודיו שלי". 0« אריאלה סבא « התינוק הזה הוא שלי, לא שלי « האמנית מירי נשרי שלחה ל-300 איש, גברים ונשים, קופסת עץ ובתוכה ציור של עובר, בלוויית השאלה "התכיר באבהותך על התינוק הזה?" את התגובות, קצתן נזעמות, קצתן אוהדות, הציגה בתערוכה בגלריית הקיבוץ. המשך הפרויקט יהיה ספר בעקבות התערוכה