אחת לכמה חודשים נחה על הזכיינים ("טלעד" במקרה דנן) רוח של עשייה טלוויזיונית אמיתית: תחקירן, צלם, מפיק, מנחה ויאללה לשטח - לכו תביאו סיפור. ההנחה העומדת בבסיס רעיון שכזה היא, שמספיקה קונספציה כללית. הסיפור האמיתי אמור לצוץ אם רק תהיה המצלמה בידי האיש הנכון, ובמקום הנכון. כל-כך פשוט וכל-כך נכון, עד שמתחשק למרוט את השיער מרוב ייאוש - למה לא עושים זאת יותר?
כשנותנים לזהבי מצלמה, ושולחים אותו לאיזור המחייה הטבעי שלו - השטח, הוא חוזר עם סיפורים טובים. זהבי יודע לדובב, יודע למשוך אש כשצריך (ולפעמים גם כשלא), יודע להעמיד פני מקשיב (ובטלוויזיה המניפולציה הזאת חיונית), ובקיצור - יודע לספר סיפור. מה ניתן ללמוד מכל זה על יהדות? שאלה טובה, שהתשובה עליה תלויה יותר בצופה, ופחות בסידרה.
הנה, למשל, סוגיית המשיח ביהדות, שנדונה בפרק הראשון של "זהבי מחפש תשובה". היו בה נציגים של זרמים משיחיים ביהדות כמו הרב זימרוני ציק והרב עוזרד, והיו אנשי אקדמיה ורוח כמו יוכי ברנדס ואפרים סידון. היו גם מקרים פרטיים של משיחיות, כמו סיפורו הנוגע ללב של שמחה פרלמוטר, שמאז שכל את בנו החייל בפיגוע, עולה מדי יום לקיברו ביחד עם כלבו הנאמן, ושניהם פורצים ביללה קורעת לבבות - האב בשופר, והכלב בקולו, עד שאפילו ציניקן מחוספס כמו זהבי מצטמרר.
אבל מה אנחנו למדים מזה על סוגיית המשיח? זהבי לא מעמיק לחקור בסוגייה, ומשאיר את הצופים עם אוסף המקרים שהציג. מי שירצה, ייקח עימו מהפרק את פרלמוטר. מי שירצה, יוכל להיזכר בצחוק במקהלת ילדי חב"ד מזמרת את "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" לפי מנגינת I WILL SURVIVE של גלוריה גיינור הזכורה לטוב. מי שירצה, יוכל לראות בפרק פתיחת צוהר קטן לנושא שיכול להקיף חיים שלמים.
דומה שהשיטה של "דגימת" הנושא עקבית לאורך כל הסידרה: הפרק שישודר בשבוע הבא עוסק בנושא המוות והעולם הבא. גם כאן זהבי מדלג מפגישה עם אנשי אקדמיה ודת לביקור בבית קברות, להצצה נדירה אל מיטת טיהור הגופות ואל ה"חדר" בו לומדים תינוקות של בית רבן שיעור בנושא העולם הבא.
החוקר מקס ובר כבר הוכיח, כי ההבדלים בתפישת העולם הבא משפיעים ישירות על אורח החיים בעולם הזה: הקתולים המאמינים (כמו היהודים הדתיים) בגן העדן ובעולם הבא הם אזרחים פרודוקטיביים פחות מהפרוטסטנטים, ובמיוחד מהקאלוויניסטים המאמינים "בגזירה הקדומה", לפיה יחס האל למאמיניו ניכר במעשי ידיהם בעולם הזה - תפישת עולם שהיא ערש הקפיטליזם.
אבל, זהבי לא לוקח אותנו עד ובר. יתירה מזאת, הוא אפילו לא מעמת בין התפישה היהודית הדתית לזו החילונית חופשית, עימות המתבקש נוכח הנושא הנדון: האם לא קשה יותר לבחור בין טוב לרע, כאשר אתה יודע שאין מערכת אלוהית של שכר ועונש, מלבד, אולי, ההרגשה הטובה שבלב?
"זהבי מחפש תשובה" משאירה לא רק את התשובה לצופים, כי אם גם את עצם השאלה, אך למרות שנדמה כי יש בכך החמצה, ייתכן וזו דווקא גדולתה של הסידרה: דיון מעמיק בכל אחד מהנושאים אותם היא סוקרת היה מבריח מהמרקע את מרבית הצופים. דווקא בשטחיות, ברפרוף הקל, טמון כל החן שבסדרה. כך היא הופכת רלוונטית לקהל גדול, ומי שנבון מספיק כדי לשאול את השאלות - שישאל בעצמו.
זהבי נמנע גם מדיון ביחסי חילונים וחרדים. מהאופן שבו הוא מצליח להתקרב גם אל החרדים הקיצוניים ביותר, עולה ניחוח קל של אופטימיות, אבל זהו כמובן מיקסם שווא: הרי שני אנשים במיפגש בארבע עיניים הם קודם כל בני-אדם, והתהום הפעורה היא בין קבוצות.
זהבי מנסה שלא לגעת בקונפליקט, שכמו כל המתחים בסדרה, נגלה רק לצופה חד-העין. כך קורה, שכאשר הוא נשאל על ידי ראש ישיבת ברסלב בצפת איך ניתן לאחות את הקרע בין איש לאחיו, הוא משיב "באהבה". ללמדנו, שעל אף חילוניותו המוצהרת, את התורה על רגל אחת הוא כבר יודע.« ניר קיפניס « על רגל אחת « "זהבי מחפש תשובה", ו' 18:30, ערוץ 2