המלחמה המתועבת ביותר, המיותרת ביותר, הבלתי מובנת ביותר בתולדות העולם השלישי? אני חושב שאנחנו צופים בה בימים האלה ממש, בקרן המזרחית של אפריקה. אדם מתפלץ, כשהוא שומע מה מעוללות אתיופיה ואריתריאה זו לזו. ועל מה הן מנהלות מלחמת חורמה? על כמה מאות קילומטרים רבועים של אדמת מדבר. בשם "שלמות טריטוריאלית" הן מקיזות זו את דמה של זו כבר שנתיים, עשרות אלפי הרוגים, נסיגה כלכלית חמורה (בארצות שהיו שייכות לליגת העניות ביותר בעולם עוד לפני שנורה הפגז הראשון).
האכזבה גדולה במיוחד, מפני שדווקא כאן היה נדמה, שפרק חדש עומד להיפתח בהיסטוריה המודרנית של אפריקה. היה נדמה שיש לנו עניין במנהיגים ממין חדש: אידיאליסטים מסורים וצנועים, שהתחשלו במלחמות גרילה ארוכות, מכירים במגבלות עצמם, ומסוגלים להבין את המלים "טובת הכלל". אבל התקווה הזו התבדתה. והואיל וכמעט מכל פינה של אפריקה בוקעות עכשיו חדשות רעות, חדשות נוראות, חדשות מזעזעות, אין כמעט מנוס מלשאול, אם יש ליבשת הזו תקווה כלשהי.
ההיסטוריה המודרנית של אפריקה קשורה בפלישה האירופית, מאמצע המאה ה-19 ואילך. האירופים התחילו לסגת ב-1957, כאשר בריטניה העניקה עצמאות לגאנה (יותר מ-50 הלכו בעקבותיה). העולם כולו דיבר בתקווה על "החלום האפריקני".
לא יצאו אלא עשרים שנה, והחלום הפך לסיוט. המדינות העצמאיות נקרעו עד מהרה לגזרים במלחמות אזרחים, בהפיכות צבאיות, במרידות, בשחיתות מסיבית, בהתמוטטות כלכלית, ולבסוף גם במכה ה-11: איידס, המאיימת לכלות רבע מן האוכלוסייה בשורה של מדינות. כמובן, איידס אינה אשמתו של איש, אבל פגיעת המגיפה הוחמרה בשל תרבות של עוני ואלימות.
הכישלון היה בחלקו תוצאה של ניצול ושל הזנחה מצד האירופים, אשר לא היטיבו להכין את היבשת לעצמאות (מפני שבעצם לא התכוונו להעניק אותה, וספק אם היו מעניקים אלמלא באה מלחמת העולם השנייה, וכיווצה את אירופה לממדיה הטבעיים). אבל עיקר האשמה רבצה על האפריקנים.
הופ, יש לנו עצמאות?
לאפריקה היתה נחוצה עד יאוש התחלה חדשה. היא היתה זקוקה להרהור חוזר בעצם המשמעות של עצמאות. הדור הראשון של מנהיגי העצמאות חשבו שדי להניף דגלים, לחבר המנונים, להעניק שמות אפריקניים לערים ולאגמים, להלאים את כל מה שהיה בבעלות האדם הלבן - והופ, יש לנו עצמאות. אפשר להבין מדוע זה קרה, אבל אי אפשר להבין מדוע זה נמשך כל-כך הרבה זמן.
אף כי המדינות החדשות מיהרו להכריז על עצמן "רפובליקות", כמעט כולן התנהלו מלכתחילה כקיסרויות (אחת מהן, הרפובליקה המרכז אפריקנית, אפילו הוכרזה "קיסרות" לזמן קצר; אחרת, אתיופיה, באמת היתה קיסרות). מחוץ לקומץ יוצאים מן הכלל, הנשיאים נעשו נשיאים-לכל-החיים, והגרילו לעצמם את כל הכרטיסים הזוכים במפעל הפיס. האופוזיציה הוצאה אל מחוץ לחוק באפקטיביות כזאת, שביום ההולדת ה-20 של עצמאות אפריקה רק בשלוש מדינות שחורות פעלו מפלגות פוליטיות עצמאיות.
היכולת להבחין בין חשבון הבנק של הנשיא ובין חשבון הבנק של המדינה התמעטה עד מינימום; והשליטים, בין אם הם עריצים אחוזי טירוף, ובין אם ג'נטלמנים משכילים בחליפות נאות, פירשו את שלטונם כרשיון לשוד מסיבי של אוצר המדינה. על מובוטו של זאיר אומרים, כי בחשבון הבנק שלו הצטברו חמישה מיליארד דולר. בחודשים האחרונים אנחנו שומעים את פרטי החיפושים הקדחתניים אחרי האוצרות, שגנב בשנות ה-90 גנרל אבאצ'ה המפלצתי, מי שהיה הרודן הצבאי של ניגריה. הוא כנראה שבר אפילו את שיאו של מובוטו.
בקיצור, כדי להתחיל מחדש היו נחוצים קודם כל שליטים ממין חדש, שבשבילם פטריוטיות אינה מלה ריקה: אלה היודעים, שאהבת המולדת אינה כרוכה בהפחת היסטריה לאומנית ובמציאת אויבים חיצוניים, אלא בעבודה קשה. הדוגמה היתה מזרח אסיה. ב-1957, רמת המחיה בגאנה היתה זהה לזו של דרום קוריאה. ב-2000 רמת המחיה בגאנה עדיין זהה לזו של 1957, בשעה שדרום קוריאה היא מעצמה טכנולוגית ותעשייתית אדירה.
אפריקה היתה זקוקה למנהיגים בעלי השראה, שיוכלו לקרוא את אזרחיהם לעבודה קשה ולמשמעת, ויפגינו צניעות אישית ופוליטית. היא היתה זקוקה לדור פלמ"ח. משהו מעין זה אומנם התחיל להסתמן באמצע שנות ה-80, כאשר יוארי מוסווני תפס את השלטון באוגנדה. קצת לפניו תפס את השלטון בגאנה קצין זוטר ששמו ג'רי רולינגס, וגם הוא הנהיג סגנון חדש ואחריות אישית.
הפלמ"חניקים האריתריאים
ב-1992 בא תור הקרן המזרחית של אפריקה (כלומר, הארצות השוכנות בקצה הדרום-מזרחי של ים סוף). היא בילתה את שנות ה-70 וה-80 במלחמות נצחיות: אתיופים נגד סומלים, אתיופים נגד אריתריאים ובתוך אתיופיה - אמהרים נגד טיגרנים. מלחמת האזרחים האתיופית שמה לבסוף קץ לשלטונו של אחד העריצים הגרועים ביותר לא באפריקה בלבד, אלא בעולם כולו, מנגיסטו היילה מריאם, שלישראל היה הכבוד המפוקפק להיות אחת מידידותיו האחרונות עלי אדמות. הליכתו של מנגיסטו איפשרה גם את סיום המלחמה באריתריאה, ושנה אחת אחר-כך, החבל הצחיח נעשה רפובליקה עצמאית.
מאבק העצמאות של אריתריאה היה הארוך וההירואי מכל מאבקי העצמאות של אפריקה. זו הארץ השחורה היחידה, שהצליחה לנתק את עצמה, באמצעות מלחמת גרילה, מן הארץ ששלטה בה. המלחמה נמשכה 30 שנה ויותר, וגם אם יכול היה להיות ספק בעצם קיומה של אומה אריתריאית לפני המלחמה - אומה כזאת נולדה במרוצת המאבק. זה היה מקרה נדיר של עם שלם המשתתף במלחמת השחרור שלו, מגלה משמעת למופת, ומכין את מוסדות העצמאות. כאשר ניתנה סוף סוף העצמאות, הפלמ"חניקים האריתריאיים לא היו צריכים אלא לעלות על הג'יפים, להיכנס לעיר הבירה, ולתפוס את משרדיהם. הם נשארו בסנדלים ובמכנסי חאקי.
הנשיא החדש של אריתריאה, אזאייאס אפוורקי, היה אנטי תזה לדור הקודם, הכושל והמסואב, של מנהיגים באפריקה. טובות ההנאה של השלטון לא עניינו אותו. הוא נראה מטייל ברגל במרכז עיר הבירה; מלווה אורחים רמי-דרג מחו"ל לברים מקומיים; סר בגפו, ללא שומרי ראש, למועדוני לילה (רקדן טוב, בעל ביצועים מצוינים, בייחוד בטוויסט). הוא לא חשש להגיד לעולם כולו מה הוא חושב עליו. כאשר הופיע בפעם הראשונה בוועידת הפסגה של הארגון לאחדות אפריקה, ב-1993, הוא גינה את הנוכחים על חוסר יעילותם ועל שחיתותם, והזכיר להם כיצד ישבו בחיבוק ידיים כאשר עמו ניהל מלחמת שחרור נגד צבא כיבוש אתיופי.
לא רק אפוורקי עורר תקוות רמות. גם מעבר לגבול, באתיופיה, התחיל פרק חדש. הואיל ואתיופיה (או, בשמה ההיסטורי, "חבש"), היא אחת המדינות העתיקות בעולם, אפשר להגיד על השינוי שלה, כי הוא אומנם בא "אחרי 2,000 שנה". עד 1974, במשך מאות רבות של שנים, היא היתה קיסרות פיאודלית. מ-1974, במשך 18 שנה, היא היתה רודנות קומוניסטית פראית.
ב-1992 עלה בה לשלטון דור חדש לחלוטין של מנהיגים, שלא היו אפילו שייכים לאמהרה, הקבוצה האתנית הדומיננטית. ראש הממשלה החדש, מלס זאנאווי, כמו אפוורקי האריתריאי, גדל והתחשל במלחמת גרילה ארוכה. הוא שייך לקבוצה האתנית השלישית בגודלה באתיופיה, הטיגרנים (שבקרבם ישבה רוב האוכלוסייה היהודית). הטיגרנים הם גם הקבוצה הדומיננטית באריתריאה, ורבים מהם מסוגלים לדבר עם הטיגרנים האתיופים ללא מתורגמן. הם נחשבים לצאצאים של עם הסאבה, שהיגר לפני אלף שנה מחצי האי ערב. הסאבה הם אולי אותם האנשים, שהתנ"ך כינה "שבא", ומלכתם סרה לביקור אצל שלמה המלך.
הם מצאו אויב, תודה לאל
מה יכול היה להיות איפוא מבטיח יותר? שני מנהיגים שעתה זה הביסו אויב משותף, שלעמיהם יש קשרי דם, שאין להם עוד זמן לבזבז על מלחמות מיותרות, הרוצים להוציא את ארצותיהם מעמדה של פיגור קיצוני? ההתחלה נראתה כמו שיעור בהרמוניה. בין אריתריאה העצמאית לאתיופיה העצמאית שררה אחדות כזאת של יעדים, עד שהאריתריאים אפילו לא טרחו להנפיק מטבע משלהם, או ליצור חברת תעופה לאומית. ציר חדש הופיע באפריקה, שכלל את שתי הידידות החדשות, יחד עם אוגנדה המתחדשת, ואחר-כך גם רואנדה. (הציר הזה התיישב יפה עם כמה מיעדי מדיניות החוץ הישראלית, למשל סיוע למורדים השחורים בדרום סודאן).
ההידרדרות ביחסים היתה קשורה בבעיות כלכליות ופסיכולוגיות, ולפעמים הן היו כרוכות אלה באלה. אבדן אריתריאה מוסיף להציק למספר ניכר של אתיופים, אולי הרוב הגדול. הם רואים בה יצור לא-טבעי, ביטוי של השפלה לאומית. בעיני האמהרים, הוויתור על אריתריאה היה אקט של בגידה מצד הטיגרנים. אריתריאה היא גם המוצא העיקרי של אתיופיה לים (באמצעות נמלי אסב ומאסאווה). כאשר האריתריאים החליטו להנפיק מטבע, ודרשו שאתיופיה תשלם להם בדולרים תמורת השימוש בנמלים, הקדרה התחילה לבעבע.
חוץ מזה, בין שני בעלי הברית משכבר הימים, אזאייאס ומלס, התפתחה איבה אישית. הראשון בז לשני, השני רואה בראשון מטורף לא יציב. ועוד משהו קרה להם: הם גילו עד כמה אויב חיצוני יכול להועיל לליכוד פנימי.
אזאייאס הוא אולי שליט הרבה יותר נאור מרוב עמיתיו, אבל הוא לא ראה צורך אפילו להעמיד פנים שהוא מכונן דמוקרטיה רב-מפלגתית (נשיאים אחרים ביבשת העמידו פנים, לתצרוכת חוץ, וניצחו בכל הבחירות שערכו). כאשר אזאייאס העמיד את עצמו לבחירה, הוא זכה ב-%95 - אולי מפני שהוא אהוב על כל אזרחיו, אבל אולי גם מפני שלא היתה להם אלטרנטיבה. אזאייאס הוא איש משכיל, היודע שמהפכות אינן יכולות להימשך רק באמצעות אינרציה, וסופן שהן מתנוונות ומסתאבות. כיאה למהפכן ותיק, הוא החליט שהאמצעי הטוב ביותר להבטיח את שיור המהפכה הוא לדאוג שהיא תימשך. ומה לך דרך טובה יותר להמשיך מהפכה מאשר לחרחר ריב עם השכנים. ולפיכך הוא שלח את צבאו לתפוס אזור גבול טפשי בלב הישימון, וללמד את מלס לקח שהוא לא ישכח.
ארבעה טלפונים, 39 שנה
אשר למלס, הוא גילה עד כמה קשה לשלוט בארץ כל-כך מורכבת ומסובכת כאתיופיה, בייחוד כאשר אתה שייך לקבוצת מיעוט, ובייחוד כאשר אתה מנסה להעניק חירויות פוליטיות לקבוצות אחרות (בעצם כל הקבוצות באתיופיה הן קבוצות מיעוט). הפטריוטיות שלו היתה חשודה תמיד בעיני בני קבוצות אחרות, בייחוד האמהרים. מלחמה פטריוטית עדיין לא הזיקה לאיש, ובלבד שאפשר לנצח בה.
וכך, מה שהיה יכול להסתיים כמעט ברגע שהתחיל אלמלא הסתתרה בינתם של כל המעורבים, התפתח לממדים של מאבק קיומי. אריתריאה - מדינה עם הכנסה שנתית של רבע מיליארד דולר (%65 מזה מסיוע חיצוני), עם כוח רכישה לגולגולת של 660 דולר בשנה, עם ארבעה טלפונים לכל מאה משפחות - השקיעה בשנתיים האחרונות מאות מיליוני דולרים ברכישת ציוד צבאי. אתיופיה - עם כוח רכישה לגולגולת של 560 דולר בשנה, עם חוב חיצוני הגדול פי עשרה מן ההכנסה השנתית, עם תוחלת חיים ממוצעת אצל גברים של 39 שנה (נשים טיפה יותר) - העמידה את כלכלתה במצב מלחמה, דחתה הזדמנויות לסיים את הסכסוך עוד לפני שנה, והודיעה שהיא מתכוונת להילחם, עד שהיא תחסל את יכולתה הצבאית של אריתריאה.
המלחמה המטורפת הזו חדלה בשבועיים האחרונים להיות מלחמת גבול. הצבא האתיופי פלש לעומק אריתריאה, כבש את אחת הערים החשובות שלה, מאיים לבתר אותה, ואולי אפילו ינסה להסתער על עיר בירתה.
האריתריאים זועקים חמס. העולם, הם מתלוננים, מפקיר אותם. לפי שעה הם מעוררים אהדה מוגבלת. סוף סוף, הם אלה שהתחילו את המלחמה העקרה והמעקרת הזו. אבל אפשר לנחש שמצבם בדעת הקהל ישתנה ככל שיגדל מספר הפליטים הנסים מפני האתיופים. עד כה 300 אלף אריתריאים נעקרו מבתיהם, מתוך אוכלוסייה של ארבעה מיליון. האתיופים מתענגים על הנקמה הזו, אבל אולי מוטב שהם יזכירו לעצמם איזה מחיר עצום הם שילמו במרוצת 30 שנה של מלחמת גרילה.
הילדים המסוממים של הרב"ט
הקרן המזרחית של אפריקה היא רק ההתפתחות האחרונה. כמעט באותו היום שבו התחדשה המלחמה בין אתיופיה לאריתריאה, התחדשה המלחמה גם בסיירה ליאון העלובה, בקצה השני של היבשת.
המדינה הזו, שהתחילה לפני 180 שנה כמושבה של עבדים משוחררים מאמריקה, התפזרה בעצם לכל רוח. זה עשר שנים שמשתולל בה מרד, הנשמע כמו פנטזיה סוריאליסטית (משהו מנוסח "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד, או החיקוי ההוליוודי שלו, "אפוקליפסה עכשיו"). רב-טוראי מוכה שיגעון גדלות גייס צבא, שרובו מורכב מילדים. הילדים יוצאים לקרב מסוממים (טכניקה מעניינת: הם שורטים את עצמם, ואחר-כך מורחים את הקוקאין על הפצעים הפתוחים), ואינם יודעים רחמים. סיירה ליאון רכשה לעצמה מוניטין בין-לאומיים בזכות מספר האזרחים, שגפיהם נגדעו על-ידי הילדים המורדים. סתם כך, בשביל הכיף.
ומה אפשר עוד להגיד על מלחמות מרכז-אפריקה שעדיין לא נאמר? מה שהתחיל בהשמדת עם ברואנדה, התרחב למלחמת אזרחים בבורונדי, והגיע אל שיאו במלחמת גוג-ומגוג בקונגו. לא פחות משבע ארצות מעורבות במישרים במלחמה הזו, ואחרות מעורבות בעקיפין. לא היתה עוד מלחמה כזאת בתולדות אפריקה העצמאית. רק בשבת שעברה שמענו על טבח פראי של 300 אזרחים בכפר במזרח קונגו.
המלחמה שמה פחות או יותר קץ לתקווה, שסדר פוליטי חדש יופיע במרכז אפריקה, עם מנהיגים נקיי כפיים ופיתוח כלכלי מואץ (אפריקה זקוקה לצמיחה שנתית של %7, אם היא רוצה להתחיל להיחלץ מן העוני שלה. הצמיחה כיום היא בערך %2.5 וגם זה רק בזכות הכנסות מנפט במדינות מסוימות).
סמוך לקונגו, ולפחות בקשר חלקי עם מה שקורה בה, מלחמת אזרחים נצחית מוסיפה להקיז את דמה של אנגולה; וסכנה של התפרצות אלימה מרחפת על זימבאבווה, עוד ארץ הנתונה לשרירות לבו של רודן קפריזי. משבר האיידס עושה עכשיו שמות בכל אפריקה הדרומית, במידה כזאת, שהבית הלבן בוושינגטון הכריז לפני כמה שבועות, שהתפתחות המגיפה באפריקה היא עכשיו "סכנה ישירה לביטחון הלאומי של ארה"ב". לא ברור באיזו מידה ארה"ב בסכנה, אבל ברור בהחלט באיזו מידה אפריקה בסכנה.
תוסיף לאכול את יושביה?
איך כל זה קרה? האם באמת אפריקה, שממנה בקע המין האנושי, הפכה למקום שאינו ראוי למגורי אדם? האם אפריקה תוסיף לאכול את יושביה, עד שלא יהיו בה עוד יושבים, אלא במובלעות קטנות ומפוזרות, מנותקות זו מזו ומן העולם החיצון? האומנם יתכן שבמאה ה-21 תגווע היבשת הזו ותלך?
עד היום נעשו נסיונות לפתור את בעיות אפריקה הן בקמעונות והן בסיטונות. הסיטונאים הציפו אותה בהלוואות ובמענקים, הקמעונאים ניסו לפתור בעיות מקומיות וספציפיות. פה ושם היה נדמה שיש גם תוצאות, אבל לא לאורך ימים. הסיבות היו תמיד מורכבות: שחיתות או רשלנות של בני אדם, אסונות טבע, תהפוכות בשוקי העולם. לא פעם, שלושת המרכיבים האלה הצטרפו לכלל משוואה אחת, קרו בוזמנית ובאותו המקום.
לפעמים רשעותו של הטבע היתה פשוט בלתי נסבלת. קחו למשל את מוזמביק האומללה. 15 שנה אחרי עצמאותה מפורטוגל, ב-1975, התנהלה בה מלחמת אזרחים, שידיים זרות בחשו בה. היא התחילה אחרכך לצמוח בקצב מרשים של %5 בשנה, והגיעה אפילו ל-%12 בסוף שנות ה-90. ואז באו שטפונות קטלניים, הטביעו חלקים ניכרים שלה מתחת למים, הרסו תשתית כפי שרק מלחמה יכולה להרוס, ועכשיו צריך להתחיל מן ההתחלה.
תחזיות כלכליות בדרך כלל אינן מביאות בחשבון התפתחויות לא צפויות, מפני שאיך אפשר לחזות את הלא-חזוי. אבל במקרה של אפריקה נחוצה שיטת חישוב חדשה, אשר תניח מלכתחילה כי אין מנוס מאסונות עצומי ממדים: נוסחה מתמטית של חורבן.« יואב קרני « נוסחה מתמטית של חורבן « הייתכן שאפריקה, יבשת מוצאו של המין האנושי, אינה ראויה עוד למגורי אדם? צירוף קטלני של אסונות, מגיפות, התמוטטות כלכלית ומלחמות מעורר את החשש, שלתחלואיה אין בעצם מרפא. מכל פינה שלה בוקעות חדשות רעות, כולל מן הפינות המעטות שעוררו בשנים האחרונות תקווה לשיפור. מי אשם? האדם הלבן? האדם השחור? הטבע? האקלים? המזל הרע? ההשגחה העליונה? אולי כל הנ"ל צריכים להיכלל במשוואת הקטסטרופה האפריקני