גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

יוסי מימן נחשב בשנים האחרונות לאחד מאנשי העסקים היותר מסתוריים כאן. הוא כמעט שאינו מתראיין, ממעט להופיע באירועים חברתיים, העסקים שלו מתחוללים בחלקם במקומות אקזוטיים כמו קזחסטן ותורכמניסטן, והעובדה שהוא נושא הילה של איש מוסד לשעבר, רק מוסיפה לנופך המסתוריות.

הוא עצמו אינו חושב שהוא כל-כך מסתורי: "פשוט, אני לא מחפש את החשיפה התקשורתית והיא לא חסרה לי. שיתנו לי לעבוד בשקט". אבל היום יש למימן, בעל השליטה בקבוצת מרחב, המגלגלת לפי ההערכות מאות מיליוני דולר בשנה, סיבה טובה לדבר, והרבה. הוא צריך לשכנע את קובעי ההחלטות בארץ, כי צריך לרכוש גז ממצרים באמצעות המיזם שהקים יחד עם גורמים מצריים.

באחרונה הוא החל להשקיע במספר חברות סטרט-אפ. בין היתר, הוא חשף בימים האחרונים המצאה שטופחה על-ידי מרחב, המאפשרת להתקין כריות אוויר באופנועים. "עסקים זה כמו אוטובוסים", אומר מימן, "אם אתה עומד מספיק זמן בתחנה, הקו שלך יגיע בסופו של דבר".

הוא אומר משפט זה באותה נשימה שבה הוא מגלה, בראשונה, כי בעבר ביקש לרכוש את מניות חברת כייבל אנד ויירלס בבזק תמורת מאות מיליוני דולרים, ובסופו של דבר גד זאבי הקדים אותו. "החלטתי שזה לא מתאים לנו. המחיר היה גבוה מאוד, במיוחד בהתחשב בכך שלקחנו בחשבון שהפרטת בזק תימשך זמן רב מדי. בכל זאת, אני שמח עבור זאבי, כי היה לו מספיק אומץ, והוא די הצליח להסתדר".

לא קינאת בו?

"רק פעם אחת בחיים הרגשתי קנאה - כאשר הייתי במרכז החלל בארצות-הברית, וראיתי איך מגיעים לחלל. אני אף פעם לא מקנא בפול (אוכל מצרי, ד.ח) של מישהו אחר. אני דואג רק לפול שלי".

ועל גרעין השליטה של בזק מעניין אותך להתמודד?

"לא. אני יכול לבנות ערך מוצלח על-ידי השקעות אחרות".

רק לפני פחות משנה הצהיר מימן, בערוץ השני בטלוויזיה, כי אחד העסקים בתורכמניסטן הוא הפייבוריט שלו, אבל בראיון הזה הוא אומר: "עם כל החיבה שיש לי לתורכמנים, ישראל זה הבית שלי. לעשות עסקים בין ישראל למצרים תמיד ריגש אותי יותר, למרות שיהיו כאלה שיהיו ציניים כאשר יקראו זאת. הרבה יגידו שאני מחפש רק להכניס עוד בוחטה לכיס, אבל שיגידו".

מימן מבין את הרמז מצרים היא כיום בבת עינו של מימן, ואם לדייק יותר - פרויקט הגז הטבעי עם מצרים. קבוצת מרחב מנהלת באחרונה מאבק עיקש על לבן של הממשלה ושל חברת החשמל, כדי לספק גז טבעי מצרי בהיקף של מאות מיליוני דולר. מרחב נכללת בקבוצת EMG, שכוללת גם את חברת הנפט הלאומית של מצרים ואת איש העסקים המצרי חוסיין סאלם, וזו מבקשת לחתום עם ישראל חוזה ארוך טווח עם התחייבות למכור כמות המספיקה לכל הצרכים של ישראל.

מול מרחב ניצבות החברות הישראליות והזרות שמצאו גז מול חופי ישראל, שרק בתחילת השבוע הזה הסירו התנגדותן לתחרות מול הגז הטבעי ממצרים. לפני כן הן טענו בתוקף, ואף ליוו זאת בקמפיין פרסום נרחב, שאסור לרכוש מהמצרים גז טבעי, אפילו בכמות המינימלית ביותר, גם מתוך הצורך להעדיף תוצרת כחול-לבן וגם מתוך שיקולים פוליטיים בסגנון "מה יקרה לשיבר הגז בעת משבר מדיני".

הרומן של מימן עם המצרים החל בפרויקט של הקמת בית-הזיקוק, יחד עם אותם שותפים ב-EMG. "חתמנו איתם על שני פרויקטים ראוותניים, שמבחינתי הם פרויקטי שלום המשרתים את האינטרסים של שני הצדדים", הוא אומר.

למה בכלל פזלת לכיוונה של מצרים, מדינה כל-כך בעייתית מבחינת עסקים ישראליים?

"היתה לי אינטואיציה לראות מה עושים עם השכנים. הרציונליזציה מגיעה לעתים רק אחרי האינטואיציה. התחלנו לחפש כל מיני קשרים. בהתחלה ניסינו לעשות איתם עסקים, אבל זה לא ממש הלך. שמעו אותי באדיבות, אבל לא התכוונו לסכם איתי משהו רציני. המצרים מבחינתם רצו שהכול יהיה באטיות. הגישה שלהם היתה שונה מזו של ישראל.

"בסופו של דבר בחרנו דווקא באנרגיה, אחרי שעשינו חשבון שהקמת בית-זיקוק תהיה מאוד הגיונית: יש נפט מובטח במצרים לשנים ארוכות, ויש קונה מובטח (השוק המצרי). נשאר לבדוק רק אם עלות הזיקוק שווה את ההשקעה. התחיל משא-ומתן, ואז הבנו שיש בכך יותר מסתם פרויקט כלכלי. גם הבנק האירופי להשקעות חשב שמדובר ביותר מכך, והחליט לתמוך בפרויקט כפרויקט דו-לאומי. הוחלט להשקיע 1.2 מיליארד דולר".

ואז המצרים התחילו למרר לך את החיים, ורצו שתרד באחזקות. אולי הם רצו שהישראלי הזה, שקוראים לו מימן, לא ירים יותר מדי את הראש?

"על-פי השותפות המקורית, היינו אמורים להחזיק 40% ממניות בתי-הזיקוק, חוסיין סאלם 40% וחברת הנפט המצרית - 20%. הכוונה היתה לבצע את הפרויקט עם מינוף בלתי מבוטל, של 20% הון עצמי והיתר הלוואות מבנקים. המצרים אמרו לנו שאם אנחנו רוצים הבטחות של נפט ושיווק, אנחנו צריכים ליצור משהו יותר סולידי, לפי מפתח של 30% הון עצמי. זה הצריך הכפלה של ההשקעה, ולא לי ולא לסאלם היה התיאבון להשקיע עוד.

"לכן חברת הנפט המצרית קיבלה 60% מהמניות ואני וסאלם ירדנו ל-20%. זה לא היה אילוץ, אלא נעשה בהסכמה, וגם לא היו שיקולים פוליטיים. אבל אני לא מוכן להתחייב בפניך שהקרירות שהיתה בשעתו, לפני כשלוש שנים, בין המדינות, לא עשתה את שלה אף היא.

"אסור לנו כל הזמן להתייחס לעצמנו כקורבן התמידי. צריך להבין ששוק הנפט המצרי הוא שוק סגור, שכולו שייך לחברת הנפט הלאומית. חברות בין-לאומיות רבות וחשובות, כמו רפסול הספרדית ואמוקו האמריקאית התחננו להקים בית-זיקוק במצרים, ולא קיבלו. אנחנו הראשונים ששברנו את המונופול של חברת הנפט המצרית, משום שהם למעשה הפריטו פעילות עתידית. בכל מקרה, אני מבחינתי לא הצטערתי, משום שמדובר היה בהכפלת ההשקעה ל-144 מיליון דולר והעדפתי להסתפק בהשקעה של 72 מיליון דולר".

עם יד על הלב, המצרים ממש לא אהבו לראות ישראלי מחזיק ב-40% ממניות בית-זיקוק כל-כך משמעותי, השולט על מקור אסטרטגי.

"בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאם אני מחזיק 40%, אז אני קוץ בגרון מבחינת העניינים הפוליטיים. היה לי נוח להוריד פרופיל, לנוכח הרגישויות. בסך-הכול זה היה פרויקט ראשון שלי, והעדפתי שלא ללכת עם הראש בקיר. אני לא בטוח שהיינו מקבלים אותם הסדרים נוחים של רכישת נפט ושיווק אם היינו ממשיכים להתעקש על 40%, למרות שהם מעולם לא רמזו על כך שיתנקמו בנו בדרך הזו".

הגעת למסקנה, או שעזרו לך להגיע אליה?

"אני מבין לבד את האינטרסים של המצרים, מבלי שהם יגידו לי משהו".

מימן מעביר שיעור ברומנטיקה מתברר שלא רק ספקי הגז הישראלים יודעים להישמע ציונים. "אני באמת מאמין", אומר מימן, "שהקשר עם העולם הערבי חייב להיות מבוסס על תלות הדדית, כדי שלכל צד יהיה יקר מאוד לזרוק אבנים זה על זה. לפני שאני איש עסקים, אני ישראלי-יהודי ואב לשלושה ילדים".

ומיד הוא מוסיף, "אבל שלא תטעה, אני בפרויקט הזה לא מוכן להפסיד. יש לי גם בית-זיקוק שעומד להתחיל לייצר בסוף הרבעון הראשון של 2001, בהיקף של 5 מיליון טון בשנה (כמחצית מהיקף הייצור של בתי-הזיקוק בארץ, ד.ח)".

לא מספיק שהשלום שלנו עם מצרים קריר, אחרי 25 שנה, אז במשך ארבע שנים המצרים טרטרו את ישראל לגבי הגז הטבעי, ורק כאשר ראו שגם אנחנו מצאנו גז, הם התעוררו. אז למה לרכוש מהם גז?

"במשך 20 שנה פוצצנו את ביירות, פוצצנו את הכור הגרעיני בעיראק ועשינו עוד כל מיני דברים. האם הדבר גרם לכך שהמצרים פספסו אי-פעם משלוח כלשהו של נפט לישראל (מצרים התחייבה למכור נפט לישראל בכמות של 2 מיליון טון בשנה בעקבות חתימת הסכמי השלום, ד.ח)?

"אנחנו רוצים אהבה וידידות, אבל הם לא מחפשים אהבה, הם פחות רומנטים. הם רק רוצים קשר תקין שישרת את האינטרסים הפוליטיים שלהם. צריך להבין שאנחנו מעצמה אזורית, ויש 50 שנות אור בינינו לבין המדינות הערביות. הם פחדו שמה שלא השגנו עם צה"ל, נשיג עם הכוח הכלכלי שלנו. הם חששו, ועדיין חוששים, מהידע ומהטכנולוגיה שלנו. למדינות אין חברים. יש רק אינטרסים. די עם החלומות של אהבת אמת, ואז יהיה לנו יותר בריא ויותר בטוח".

ואם פתאום תהיה מתיחות ביטחונית באזור, והם יחליטו לסגור את השיבר של הגז? מה נעשה אז, נישאר בלי חשמל בתחנות הכוח של חברת החשמל?

"כאשר עושים סולחה, ואתה זורק אבן, אז אתה המשוגע של השכונה. אם המצרים סוגרים לנו את השיבר, הם סוגרים גם לעצמם, כי יש להם גם אינטרסים כלכליים משלהם. וכמו שאמרתי, יש היסטוריה של יותר מ-20 שנה של עמידה בהתחייבויות בכל הקשור למכירות נפט".

ולמה שאקנה ממך גז, כשיש גז כחול-לבן במעמקי האדמה?

"לא מוצאת-חן בעיניי מדיניות הסמוך של חברות הגז הישראליות. אני לא סומך על ההצהרות שלהן שיש מספיק גז ל-20 שנה ויותר, כי אף אחד לא הוכיח שיש גז בכמויות כאלה. הסמוך מהסוג הזה עלה לנו בלא מעט קורבנות במלחמת יום הכיפורים.

"יש כמה דברים שצריך לזכור. לדוגמה, שניים שקודחים זה ליד זה, ופתאום מתברר שהשדות הסמוכים כוללים אותו גז, כאשר החישוב היה על שני שדות נפרדים. בכל מקום בעולם נהוג שעוברות לפחות 6-5 שנים עד אשר ניתן לממש את הגז. החברות הישראליות מוכרות לנו סיפורים שהן יספיקו לעשות זאת תוך 18 חודש.

"גם יכול לקרות מצב שיש תקלות בתחילת הדרך. חברת החשמל צריכה לדעת שיש לה גז לפחות לכ-30-20 שנה לפני שהיא מתחילה את ההסבה של תחנות הכוח, וכך גם התעשייה. בינתיים הגז הגדול, שנמצא כביכול בארץ, הוא רק בבורסה. אני מאוד מקווה שאכן יש גז, והאינטואיציה שלי היא שיש, אבל אני לא יודע אם יש מספיק להרבה שנים.

"הממשלה צריכה להבין שאין אף מדינה בעולם שיש לה רק מקור גז אחד. אני גם לא הייתי מציע לסמוך על ההצהרות שכמעט בטוח שימצאו בעתיד עוד שדות גז. אני גם יכול להגיד שאני אהיה אפיפיור".

מדוע המצרים כל-כך להוטים למכור גז לישראל? אחרי הכול, מדובר בשוק די קטן.

"למען האמת, אם המצרים יהיו תלויים רק בגז שימכרו לישראל, אז אוי ואבוי להם. הם צריכים יותר את תורכיה ואת מדינות הבלקן. ישראל אמורה לרכוש רק 20% מהייצוא המצרי של גז".

ראש ממשלת קזחסטן שוכח לשלם את הקריירה העסקית שלו החל מימן בפרו, שם גדל. הוא בוגר לימודי תואר ראשון ושני בכלכלה בארצות-הברית. הוא כיהן כמנכ"ל הפעילות של חברת כרטיסי האשראי דיינרס בפרו, וכן ככלכלן בחברת הנפט אקסון ובבנק המרכזי של פרו. כן כיהן ככלכלן בתפקיד די בכיר בסיטי בנק. לארץ עלה ב-1971, בגיל 25. במשך שנים ארוכות שירת במוסד.

עם שחרורו, עבד כעוזר "לענייני שום דבר", כהגדרתו, ליו"ר מועצת המנהלים של סונול. ב-1975 פוטר "באלגנטיות", לדבריו, ואז החל לפעול בתחום הליסינג. כאשר סגר את הפעילות, ב-1983, החברה שבבעלותו נחשבה לאחת הגדולות בארץ בתחום זה.

לאחר מכן החל לפעול בחו"ל, תחילה כמשיג קווי אשראי עבור מדינות בקשיים בדרום אמריקה ובמרכזה, כולל מקסיקו כאשר נקלעה למשבר הכלכלי הגדול. הוא פעל בעיקר בתחום החובות האבודים, יחד עם מספר כלכלנים מפרו, וכן פעל לחיסול חובות בין מדינות, באמצעות שיטה של מחיקת החובות האבודים, בדרכים די מקוריות. פעילות זו עדיין קיימת, אך היא מתנהלת מאליה באמצעות גורמים מקומיים, ומימן כמעט שאינו נוסע למדינות אלה כדי לפקח על הנעשה.

ב-1992 חזר מימן לארץ, והחל לעסוק בתחום הייצוא החקלאי למדינות בשלבי התפתחות ראשונים.

מדוע אתה מסרב לדבר על השנים הארוכות שבילית במוסד?

"אני לא אוסיף מילה".

הביוגרפיה העסקית שלך זרועה שמות אקזוטיים, כמו קזחסטן, סין.

"האמת היא שאם אני מקבל מחר בבוקר הצעה לנסוע ללונדון לסגור עסקה, זה לא מרגש אותי. אבל אם תגיד לי בוא וסע לאפגניסטן, אני מחר בבוקר בשדה-התעופה. זה האופי שלי. אני מעדיף הרפתקאות והזדמנויות יוצאות דופן".

אבל מדוע דווקא מדינה כל-כך בעייתית כמו קזחסטן?

"הגענו לשם בעקבות הזמנה של ראש ממשלת קזחסטן. הפרויקט גדל בצורה לא נורמלית, זה היה מרתק וגם אקזוטי. להולנדים לא היה לי מה להציע בתחום החלב או תפוחי האדמה. חיפשתי לגדול עם מדינה, שיש לה פוטנציאל עסקי וגם מידת סיכון לא מבוטלת".

מה קרה עם ראש ממשלת קזחסטן? בשלב מסוים הפסקתם למצוא-חן בעיניו?

"לצערי, מקזחסטן יצאנו עם הרבה ניסיון, אבל עם הרבה פחות כסף. היחסים עם ראש הממשלה היו מצוינים, אך באיזשהו שלב נמאס לו מהפרויקטים, והוא גם שכח לשלם עבורם. מה שלמדנו שם מהניסיון שווה הרבה כסף, אבל אני לא ממליץ לאף אחד להגיע לשם".

בשעתו היו פרסומים לגבי הקשיים שמעמידה החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ (הבסס"ח) בפניכם, ובפני אנשי עסקים אחרים, לגבי מימון לפרויקטים בקזחסטן.

"אנחנו ביקשנו 200 מיליון דולר ערבויות, ובסופו של דבר קיבלנו 40%-30% ממה שביקשנו. החזרנו עד הגרוש האחרון. היו בעיות מסוימות, משום שהעולם לא ידע כל-כך איך לאכול את המדינות מסוג זה ודווקא בבסס"ח בארץ היו אמיצים. למרות ההפסדים שלנו בקזחסטן, הבסס"ח לא הפסידה אפילו אגורה אחת. הטעות שלנו היתה שמימנו את הקזחים מהקופה שלנו, וחטפנו אותה".

מימן מפריך שמועה לגבי ידידו ניאזוב לעומת זאת, בתורכמניסטן הרומן נמשך די הרבה זמן, עד היום.

"גם שם התחלנו עם פרויקטים חקלאיים. זה התחיל בחממות לעגבניות ומלפפונים והגיע עד כדי שיפוץ בית-זיקוק בהשקעה של 1.5 מיליארד דולר. מאז אני אוהב לאכול עגבניות ופלפלים. עד היום אנחנו מקבלים פקסים ממקומות נידחים בעולם, כולל סיביר, שמבקשים לקבל 'עגבניות של מרחב'".

מה בדיוק המעמד שלכם בתורכמניסטן?

"אנחנו גם מנהלי פרויקט השיפוץ וגם נציגי הבעלים, קרי הממשלה. לא נהיה שותפים אחרי שבנייתו תסתיים. כאשר הוא יושלם, נחתום על העיסקה ונצא ממנו. לגבי חלק מהפרויקט, לקחנו גם מחויבות לעזור בשיווק הסופי. אנחנו מקבלים סכומי כסף מסוימים, שלא אפרטם כאן. הצלחנו להשיג עבור הפרויקט מימון ל-14-13 שנה, כאשר התורכמנים לא משלמים אגורה עד חצי שנה מיום גמר הפרויקט.

"הפרויקטים כולם מייצרים יחד די תזרים מזומנים כדי להחזיר חובות. ישנו גם האלמנט הפוליטי. אנחנו למעשה גורמים לעולם להכיר במדינה הלא כל-כך מוכרת הזו. הכנסנו לפרויקטים יפנים, אמריקנים וישראלים, והפכנו את תורכמניסטן למדינה שראויה לקבל אשראי מהעולם. הפרויקט דופק כמו שעון שווייצרי, וכולל בתי-זיקוק, תעשיות פטרוכימיות וכן תשתיות גז".

אתה מצייר אידיליה, אבל היה דווקא מקרה די מביך בהקשר לכוונה שלכם לטפל בפרויקט גז שם, בעלות של מיליארדי דולר. יש אפילו שאומרים שזרקו אתכם מהפרויקט בבושת פנים.

"הכוונה היא להקמת צינור הגז הטרנס-כספי, שאמור היה להוביל גז טבעי מרוסיה דרך תורכמניסטן, הים הכספי, אזרביג'אן, גרוזיה ותורכיה, ואנחנו אמורים היינו לנהל אותו. יום אחד באו ואמרו לנו שאנחנו בחוץ, ובמקומנו נכנסות שתי חברות הענק האמריקניות בכטל וג'. אי. קפיטל.

"הזריקה שלי משם היתה הפעם ראשונה בהיסטוריה שהיתה הבנה מושלמת בין שלוש המדינות האלה, רוסיה, ארצות-הברית ואיראן, לגבי נושא מסוים. הרוסים כנראה הבינו שאם אני אצליח להרים את הפרויקט, השליטה שלהם על הקווים לא תהיה מושלמת. האמריקנים חשבו, כרגיל, שהם יודעים הכול טוב יותר".

והאירנים? אולי הם פחדו מהעבר שלך במוסד?

"תראה, אני די מבין את ניאזוב (ספרמורט ניאזוב, נשיא תורכמניסטן, ד.ח). יש לו גבול של 1,800 ק"מ ואין לו ים שמפריד בינו לבין אירן. יש לו גם לחץ מתמיד של הרוסים, התורכים והאמריקנים. אבל האמריקנים הם רק פקה-פקה ורק יודעים לדבר. עובדה היא שהפרויקט מעולם לא יצא אל הפועל".

יש סיפורים על כך שהכול קרה משום שהסתכסכת עם ניאזוב, שהיה חבר טוב שלך.

"שטויות. לא היו לי שום בעיות עם ניאזוב, ועובדה היא שלפני מספר שבועות קיבלנו פרויקט נוסף בתורכמניסטן, בהיקף של 150 מיליון דולר - הקמת מתקן מודרני לשיפור איכות הדיזל. אז איך יכול להיות שאנחנו מסוכסכים איתו?"

מספרים שכדי לפאר את שמו של ניאזוב הקמת בתורכמניסטן בית-חולים וקראת אותו על שמו, וכן הוצאת עבורו ספר שבו מתנוססים שמו ותמונתו.

"התבקשנו להקים, כעסק, יחידה לטיפול נמרץ בבית-חולים. אגב, כאשר מגיעים אליה חושבים שנמצאים בישראל, משום שעל כל הקירות יש תמונות מישראל. זו יחידה מודרנית לחלוטין, שהוקמה בסיוע רופאים ואחיות מישראל. לעומת זאת, יתר המחלקות בבית-החולים די פרימיטיביות. לבית-החולים קוראים על שמו של ניאזוב, לא ליחידה שהקמנו.

"אבל באמת הוצאנו ספר שהוא כתב, משום שעבור תורכמניסטן זו היתה מעין דרך לקבל הכרה בין-לאומית אחרי שהיא נפרדה מברית-המועצות. התבקשנו לעזור בהקמה ובחיזוק הקשרים עם צרפת וגרמניה. הספר, מטרתו להעביר מסר מסוים דרך אלפי ספריות בעולם".

מלבד העסקים המעניינים בתורכיה, במצרים ובתורכמניסטן, מספרים גם שאתה מוכר נשק, מעין המשך ישיר לעברך במוסד.

"תראה, קניתי פעם אחת אקדח, ואני לא בטוח שאני מסוגל לפרק אותו. לא מכרנו ולא קנינו אפילו כדור אחד של אקדח. אבל אני כן מוכן להגיד שזה מאוד מוסרי לעזור לישראל לקדם עסקאות ייצוא ביטחוניות".

מימן אוסף אנשי ביטחון מה המשותף לרפי פלד, נמרוד נוביק ושבתאי שביט? שלושתם עובדים אצל מימן, שלושתם מקורבים לשלטון. רפי פלד היה מנכ"ל חברת החשמל ולפני-כן מפכ"ל המשטרה, שבתאי שביט עמד בראש המוסד, נמרוד נוביק נחשב ממקורביו של שמעון פרס, ופרס הוא בעל קשרים מצוינים עם המצרים, ואף פעל רבות כדי שמצרים תמכור גז לישראל.

מה מסתתר מאחורי מינויים מהסוג הזה?

"בהיסטוריה של מרחב, 99% מהפרויקטים היו בחו"ל. נוביק הובא לחברה לפני 10 שנים, עוד לפני הפרויקט המצרי. הבאתי אותו בגלל כושר הניתוח שלו, שעוזר לי לקבל החלטות נכונות. למה אף אחד לא כותב על מנהלים בכירים מוצלחים אחרים שהיו לי, שמעולם לא היו קשורים לשלטון?"

ורפי פלד?

"הוא חשוב לי מאוד, משום שהחלטנו כבר לפני כשנה להיכנס לתחום התשתיות בארץ. יש תחומי תשתית שמאוד מעניינים אותי, כמו רכבות מהירות, רכבות קלות ובניית נמלים. אני מתעסק בתשתיות במיליארדי דולר בחו"ל, ואין שום סיבה שלא תהיה לי נוכחות גם כאן. לכן החלטנו להקים חברת תשתית משותפת, שתהיה בשליטה של מרחב.

"אני אוהב אנשים כמו פלד, שחושבים באופן עצמאי ולא פוחדים להגיד את מה שיש להם לומר. הוא גם עוזר לנו להיכנס לפרויקטי התפלה ולפרויקטים מוניציפליים של טיפול באשפה ובמי-שפכים. אנחנו נתמודד במכרז להקמת המתקן הראשון להתפלת מי-ים בארץ".

ומה עם איזה צינון קטן בין ניהול חברת החשמל לבין הכניסה לשוק הפרטי של האנרגיה בארץ?

"פלד בשום אופן לא יעסוק בפרויקטים בתחום החשמל, שגם כך אנחנו לא מתכוונים להיכנס אליהם בשלב זה. הוא גם מקפיד להדיר את רגליו מכל דיון שיש לנו בענייני גז טבעי, בגלל המעורבות של חברת החשמל בנושא זה. לעומת זאת, הוא כן יוכל לעסוק בפרוייקטים של חשמל מחוץ לישראל. אני מעריך שתקופת הצינון שלו צריכה להימשך בין שנה לשנתיים. צריך גם לזכור שהוא עזב את חברת החשמל לפני שהחברה התחילה במשא-ומתן איתנו, וגם הודיע, מספר חודשים לפני שעזב את חברת החשמל, כי עד לסיום כהונתו לא יעסוק בתחום הגז הטבעי, בשל כוונתו לעבור לקבוצת מרחב".

מה לגבי שבתאי שביט, עד לאחרונה מנכ"ל קופת-חולים מכבי. האם יש קשר לכך שהוא היה בעבר ראש המוסד?

"אני רק יכול להגיד שאנחנו מכירים 25 שנה, ולא הכרנו בקפולסקי. יש לו שיקול דעת וקור רוח בקבלת החלטות, והוא מבין היטב את העולם הערבי. הוא יהיה נשיא EMG. אני מעריך שתוך שלוש שנים תהיה פריצת דרך באזור, ואז אנחנו נהיה - בעצם אנחנו כבר היום - השחקן הישראלי הגדול ביותר במדינות ערב. מפעלים ישראלים אחרים משקיעים לכל היותר 5-4 מיליון דולר במצרים ובירדן".

גם השר-לשעבר ח"כ עוזי ברעם הוא חבר שלך. גם הוא יכול להיות פנוי להצעות.

"אנחנו רק חברים, אין שום קשר לעסקים. עוזי לא מתאים לעסקים. החברות שלנו היא בעיקר בהקשר לתחביב משותף, כדורגל. הכרנו באקראי ב-1987 בשדה-התעופה במיאמי, כאשר הוא טס לפרו".

האם אתה מעורב בפוליטיקה? האם זה נכון שתרמת לקמפיין של אהוד ברק לראשות הממשלה?

"יש לי דעות פוליטיות מפה ועד להודעה חדשה. אני כבר לא כל-כך יודע מה זה שמאל ומה זה ימין. בבחירות האחרונות הצבעתי לברק, אבל לא תרמתי עבורו. יש דברים שמרתיחים אותי, כמו למשל פיטוריהם של עובדי רפא"ל ועובדי התעשייה האווירית, שיום אחד מקבלים את פרס ביטחון ישראל ולמחרת מסולקים הביתה. במקרים כאלה, המדינה צריכה לדעת לסבסד מפעלים כאלה כדי לשמור על העובדים.

"אנחנו בסך-הכול מדינה שדי תקועה במקום. אנחנו לא מקבלים החלטות על תחבורה. פתרונות הם רק להיום ולא למחר. אני לא מקנא בנתניהו או בברק, שבכל יום רק נלחמו על קיומם והיו עסוקים במלחמות על שטויות במקום לעסוק בעיקר. המדינה הפכה למדינה שבטית. כשגמרנו את הבעיות של אשכנזים וספרדים, התחלנו את בעיות הדתיים והחילוניים. אני לא חושב שצריך לעשות שלום במחיר של התאבדות. הבעיה היא שאין דיון רציני בנושא". 0