גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קרית שמונה מדהימה ביופייה. 24,000 תושבים שניצחו את הקטיושות, מייחלים רק לטוב מהרי הצפון, וממתינים לרגע שבו יסתיימו שנות הסחבת הארוכות והעיר תתחיל להתרחב.

לצידה, הקיבוץ השכן, הירוק והמלבלב, כפר גלעדי, שהשכונה החדשה של קרית שמונה מיועדת להיבנות על חלק מאדמותיו.

שני הצדדים רוצים לגמור את הפרשה העכורה שפרצה בגלל חלקת אדמה בגודל 250 דונם. מלחמת לבנים ושחורים, ותיקים וחדשים, קיבוצניקים נגד ערי הפיתוח ולהפך, הקשת הדמוקרטית המזרחית נגד החקלאים. כל כעסי העבר והחשבונות שלא נגמרו מתנקזים היום לנחל דק של "דם רע", שזורם בין קרית שמונה וכפר גלעדי, שאת כיוונו העתידי מי יידע.

קרית שמונה זקוקה נואשות לקרקע שתועבר מכפר גלעדי. אבל הקיבוץ מרגיש שבמשך שנים התנהג כפתי, ורוצה לסגור חשבון נדל"ן סופי.

הפרשה המסוימת הזו אולי תיגמר בקרוב, 21 שנים אחרי שהתחילה. אבל זה לא הסוף. הטרגדיה הנדל"נית שמלווה את המדינה מאז הקמתה, תעבור למקום אחר. "זה רק היומן לסרט הגדול", אומר ברביבאי, "הסדרי הקרקע לקיבוצים ולמושבים הורסים את עיירות הפיתוח, ואנחנו נתאחד למלחמה משותפת".

הנה, זה מול זה. והם בכלל חברים מאותה שכונה הרחוקה כל כך ממוקד ההחלטות בירושלים.

חיים ברביבאי, ראש העיר קרית שמונה. הוא הגיע בן 10 ממרוקו. מאז הוא כאן. כל הזמן.

ברביבאי: "אנחנו כבר מיצינו, מזמן, את כל פוטנציאל הקרקע שברשותנו. כל הדירות הנבנות עתה כבר מכורות, ויש לנו דרישה גדולה לפרוייקטים של בנה ביתך.

"שנים דיברו על רובע מרגליות, ששוכן על צלע ההר. הפרוייקט נכלל בין 30 הפרוייקטים להאצת הבנייה למגורים של שנת 95', יש תוכנית מפורטת ביוזמת משרד השיכון, על שטח של 953 דונם ל-850 יחידות דיור, זהו שטח אטרקטיבי במיוחד לאנשי ההיי-טק מהסביבה, ועוד לפני שהוצאנו למכירה כבר יש רשימות של 300 אקדמאים שמבקשים לבוא ולגור שם. הכל זרם והתקדם, עד שמשרד השיכון הודיע שהוא עוצר הכל בטענה שעלות הפיתוח יקרה מאוד, בגלל המיקום שעל ההר. מיותר לציין, שבנייה דומה שמתקיימת במקומות אחרים, לא נעצרה בטענה דומה. אנחנו על כל פנים נשארנו בלי.

"במקביל, כבר הרבה שנים שאנחנו מתדיינים על שכונה, בשטח של 570 דונם. 250 דונם בשטח של כפר גלעדי, והיתרה שלנו. יש החלטת ממשלה, חברת מקיף שעובדת עם המינהל כבר סיימה את התכנון, יצא מיכרז על הפיתוח, יש זוכה - והכל תקוע.

השכונה מיועדת ל-747 יחידות דיור. 1,300 משפחות כבר חתמו על רצונם לרכוש דירה. 15% תושבים חדשים, זוגות צעירים שנולדו כאן ותושבים שמבקשים לשדרג את הדיור, ביניהם גם בני טבק, המנג'ר של קבוצת איתוראן קרית שמונה.

"כולם רוצים לגור בקריה, וכולם יאלצו לעזוב אותה אם לא יהיו להם מגורים לטעמם. בגלל העלות האפסית של הקרקע, מדובר בעלות לא גבוהה במיוחד. מחיר בית חד משפחתי על חצי דונם, כולל פיתוח ואחרי הורדת מענק, שעומד בין 30 ל-80 אלף שקל, מגיע ל-110 אלף שקל, כולל פיתוח, ומחיר דו משפחתי ל-70-60 אלף שקל.

"שנים מדברים, וכפר גלעדי אומר: אני מוכן לתת את השטח, אבל. אבל יש להם דרישות מדרישות שונות ומרובות. הם מבקשים לנצל את המצוקה האמיתית של קרית שמונה כדי לקבל מחיר מופרז על השטח, ולכן הכל תקוע. על פי מה שהמינהל טוען, הדרישות של הקיבוץ מגיעות ל-120 מיליון שקל.

"הם הבינו שאנחנו לחוצים, הבינו שהממשלה לחוצה לאפשר לנו לגדול - אז הם נזכרו לעשות את החשבון הארוך שלהם.

דווקא עכשיו, דווקא על חשבון קרית שמונה. זה הזמן להיזכר בקרקעות שהעביר הקיבוץ לפני שנים רבות למכללת תל חי, לסטף ורטהיימר ולמועצה האיזורית גליל עליון - בשקט ובלי שדרשו תמורה.

"בדיוק עכשיו, על מצוקת קרית שמונה, הם סוחטים את כל החשבונות, ורוצים לקבל הכל, עכשיו, והרבה.

"עינינו לא צרה בתמורות. אבל לא על הגב שלנו, לא על חשבון התושבים שלנו. יש לנו בעיה גדולה עם ההכרזות שלהם: "אנחנו מוכנים לתת לכם". קרית שמונה איננה זקוקה לטובות ולא רוצה שיתנו לה מתנות. הקרקע היא קרקע של הציבור, שניתנה בחכירה לקיבוץ למטרות חקלאיות. החוק קובע, שבהתחלף ייעודה היא חייבת לשוב לציבור. קרית שמונה היא הציבור.

"יותר מזה, בעוד קרית שמונה תקועה ואינה יכולה לגדול, קמים קיבוצי ומושבי הסביבה ובונים להם שכונות קהילתיות. הם מציעים חיי עיר עם שירותי קיבוץ, ואנחנו עם המחסור החמור בשטח לא נוכל להתחרות בהם. קיבוץ שניר בונה מעל 100 יחידות דיור, על ההר.

"התושב הצעיר שלי אומר: אם לך אין לתת לנו בית, נעבור לקיבוץ. ואז הילדים ילכו ללמוד בבית הספר בקיבוץ והמאמץ החינוכי שלנו יירד לטמיון, הארנונה תלך לקיבוץ והכנסתנו תפחת. בקצב הזה, מהר מאוד אנחנו נישאר רק עם הקשישים והחלשים, בעוד הצעירים החזקים יחפשו בתים בסביבה.

"החלטת המינהל לאפשר הקמת שכונות קהילתיות הן, לטעמי, עניין שיהרוס, בתוך כמה שנים, את כל ישובי הפריפריה ברחבי הארץ. זו אחת הסיבות שהחלטתי להצטרף למאבק הקרקע של הקשת הדמוקרטית המזרחית. אנחנו, ראשי הערים והמועצות בפריפריה, חייבים להתאחד ולצאת למלחמה נגד החלטות אלה ונגד הריסת הישובים שלנו.

"הפרשה הזו, קרית שמונה מול כפר גלעדי, זה רק היומן הפותח את הסיפור הגדול. זה מתחיל כאן וזה ילך וישטוף את המדינה, אלא אם מישהו בממשלה ייקח את העניין לידיו, במהירות".

את הקיבוץ מייצג בפרשה גדעון גלעדי, עובד המחצבות ומחזיק תיק הקרקעות. הקיבוץ נקרא על שם סבו, שעלה לקרקע ב-1916.

גלעדי: "אם יש משהו אמיתי שכואב כאן, זו ההתמרמרות שנוצרה בקרית שמונה. היא נפלה לתוך חשבון ארוך שנים שיש לנו עם המינהל. החלטנו להפסיק להיות פתאים תמימים.

אנחנו מחזיקים בקרקעות שניתנו ב-1916 על ידי פיק"א, ובחוזה עם המינהל, משנת 75', המבוסס ומשמר את זכויות חוזה פיק"א. בשנת 38' נסוגה פיק"א מפעילותה בצפון והכריזה על פעולת "ביסוס". ליישובים הועבר כסף להשקעות וניתנה האפשרות, לכל ישוב, להחליט אם לרכוש את האדמות או לחתום על חוזי חכירה לדורות.

"קיבוצי הגליל העליון הקימו מועצת חכמים מיוחדת, שהחליטה שאדמת הלאום לא יכולה להימסר לקניין פרטי. הקיבוצים קיבלו את דין התנועה, כולנו הלכנו על חכירה לדורות, בעוד המושבות השכנות, מטולה, יסוד המעלה וראש פינה, בחרו במסלול הבעלות הפרטית. לימים התברר, שהם גם לא שילמו וגם העבירו את כל הקרקע לבעלותם הפרטית. מאז, מחזיקות המושבות בעשרות אלפי דונם פרטיים, ואף אחד לא נוגע בהם.

"בהמשך, תוך פעילות קק"ל, היו בעלי קרקע ערבים שהסכימו להעביר את אדמתם רק לבעלים פרטיים. כך קרה, שלנחום הורביץ, ממייסדי כפר גלעדי, חבר השומר, נמכרו קרקעות ונרשמו בטאבו על שמו, אישית, כאשר הכסף בא מקק"ל.

הקיבוץ עיבד את הקרקעות, וכאשר הוקמו הקיבוצים השכנים, דפנה, דן, עמיר, כפר בלום, שדה נחמיה - היה לנו אומנם קשה להיפרד, אבל נפרדנו. בתחילת שנות ה-70 העביר הורביץ את יתרת הקרקעות שהיו רשומות על שמו, עבור המועצה האיזורית מבואות חרמון, בלי שום בעיות ועניינים.

בערך באותה עת העביר הורביץ את תיק הקרקעות של הקיבוץ לידי. הוא נפטר לפני מספר שנים בגיל 96. ב-1926 התאחדו כפר גלעדי ותל חי לקיבוץ אחד. ב-36' קם בשטח תל חי מקום הכשרה לקבוצות עולים, בהדרכת הקיבוץ. בקום המדינה הועבר השטח זמנית לצה"ל, וב-57' החלו לפעול שם מכללה לאומנויות ומכללת תל חי.

"היות והמבנים הוקמו על ידי תורמים, הם דרשו העברת בעלות על הקרקע, ואי אפשר היה לסרב להם. הקיבוץ, מתוך גישה ממלכתית אמיתית, החל בתהליך של מסירת קרקעות למכללה, כמו למוזיאון תל חי. תהליך שנמשך תוך התרחבות המכללה, פתיחת מרכז יום לקשיש ועוד.

"כל זה נעשה כאשר אנחנו והמינהל יודעים, שסעיף 19 לחוזה קובע, כי אם מסיבות שונות תקטן המשבצת - הרי אז אנחנו מתחייבים להסכים לשינוי, ונקבל פיצוי בקרקע זהה בגודל, בטיב ובערך.

"בתחילת שנות ה 90 הגיע סטף ורטהיימר, שהזכיר לנו את עברו הביטחוני בפלמ"ח, במסגריה של כפר גלעדי. סטף דיבר ציונות ורצה להקים גן תעשיות תל חי ובית ספר ליזמים על שטחים של הקיבוץ, ובעזרת ידידיו מהפלמ"ח הוא הצליח להעביר בכפר גלעדי מהלך בו הועברו לו 44 דונם.

טף הבטיח לחברים הבטחות גדולות: זכות ראשונה לביצוע עבודות קבלניות, זכות להקים מרכז מזון. בפועל, כלום לא התבצע, ואנחנו בסופו של דבר קיבלנו פירורים מהקבלנים שזכו בעבודות. יותר מזה, הדגשנו מראש, והוא ידע וראה, שהקיבוץ עוסק במחצבות ויש לו מחצבה צמודה, והאבק יגיע גם לגן התעשיות. הוא התחייב שלא יבוא בטענות. אבל, ברגע שהפעיל את הגן והיה לו קשה לאייש אותו, הוא טען שזה בגלל האבק, והתחיל בסדרת תלונות לרשויות. הוא גם שכח שהבטיח מימון למניעת פיזור האבק. כשראינו כך, התפכחנו וסירבנו להעביר אליו גם את השטח שייעד לבית הספר ליזמים.

"כמובן שבכל מה שנעשה, בכל העברות הקרקע, היה המינהל מעורב, כשהכל יודעים שסעיף 19 מרחף מעל והנה אנחנו מקבלים קרקע חליפית.

"אגב, תוך כדי ההעברות לורטהיימר, נוצר איזה ערפול בסימון הקרקע, ואחד מבני מטולה תפס חזקה על שטח של 8 דונם ומייד נטע בו אגסים. גם השטח הזה שלנו. המינהל ביקש לא לעורר מריבה עם המושבה השכנה, ושב והבטיח קרקע חליפית.

"סך כל השטח שהקיבוץ העביר לתל חי ולגן תעשיות מגיע ל 262 דונם. במקביל לכל זה, מאז 69', מבקשת קרית שמונה להעביר אליה שטח שלנו המכונה "הבוסתן", הצמוד לשטח קרית שמונה. בשנת 92' התחילו דיבורים מעשיים. אהרון ולנסי, ראש המועצה האיזורית גליל עליון, חבר כפר גלעדי, ופרוספר אזרן, אז ראש העיר, הסכימו, בהסכמת כל הקיבוץ, על גבולות חדשים בין המועצה לעירייה, שיאפשרו את הקמת השכונה. לנו חיפשו אז קרקע חקלאית חליפית. לא דיברנו על כסף ולא כלום.

"ב-94 הקים שר הפנים אלי סוויסה ועדת גבולות בראשות יוסי בן-ארצי, מומחה לנושא קרקעות פיקא, מאוניברסיטת חיפה. חזרנו על הסכמתנו להעברת השטח. המינהל יזם את תכנון השכונה בשיתוף מלא שלנו. הודענו שאנחנו לא מתערבים בכלום, אנחנו רק שכנים. ההפרעות, כשבאו, באו ממבואות חרמון, כפר יובל והגושרים, ולא מאתנו. לא אמרנו מילה על 727, כי מעמדנו אחר, לא היו לנו ואין לנו כוונות נדל"ניות, אנחנו מפחדים מזה כי זה לא התחום שלנו. לא, גם לא התחלנו לדון כלל בשכונה.

"לפני כשנה התקבל אישור הוועדה המחוזית. ראינו שהמינהל מתקשה למצוא לנו קרקע חליפית, כי זו צריכה להיות צמודה לאחד מהשטחים שלנו. ואז מישהו במינהל זרק רעיון: אתם הרי עוסקים במחצבות, אז מה דעתכם על מחצבה? ואכן אנחנו מחזיקים במחצבה בכפר גלעדי, אחת בעמק הבטיחה ליד הכינרת, אחת ליד קיבוץ עמיעד ואחת על כביש באר שבע חברון, בשותפות עם אבן וסיד. הם הציעו לתת לנו קרקע להרחבת מחצבה, זה התחיל להתגלגל ונראה מצוין לכולם.

"ומאז, כל מה שנעשה זה בעצם צעדים בירוקרטיים ומלחמות פנימיות גם בתוך המינהל, והכל נסחר ונסחר. בחשבון שלנו עם המינהל אמרנו, שלמרות שכבר העברנו 262 דונם ועכשיו עוד 250, אנחנו מוכנים, לצורך פשרה, לקבל בתמורה רק חצי, 250 דונם למחצבה בעמיעד, ובתנאי שהכל ייגמר. המינהל הסכים. וברגע זה נשאר רק לחתום שזה יהיה בתנאי משבצת רגילים, כלומר זהה לתנאים הקיימים".

גלובס: אתם מבקשים משר האוצר פטור מחובת תמלוגים למחצבה. זה אומר בפועל הוצאה תקציבית.

גלעדי: "שלוש המחצבות המרוחקות מהקיבוץ משלמות תמלוגים מלאים, על פי החוק, היום כ-2 שקל לטונה ועוד לקרן שיקום מחצבות. המחצבה שבכפר גלעדי חלקה אדמת מינהל וחלקה משבצת, שלגביהם התמלוגים שונים, כאשר במשבצת אין כלל חובה לתמלוגים. זה מה שאנחנו מבקשים היום. אנחנו רוצים שבחוזה המחצבה החדשה יהיה כתוב תנאי משבצת. ואני בהחלט חושב שאת התמורה ההולמת לכך כבר נתנו".

מינהל מקרקעי ישראל: "המינהל נתן את הצעתו לכפר גלעדי, לקיבוץ יש דרישה שאיננה בסמכות המינהל אלא בסמכות שר האוצר, והדבר הועבר להחלטתו".

ממשרד האוצר נודע, כי לא מכבר, אחרי ששוחט שמע את עמדת הקיבוץ, הוא פנה למנהל המינהל מירון חומש, וביקש לשמוע את עמדתו הכוללת בפרשה, בין היתר נוכח דרישת הקיבוץ לא לשלם תמלוגים למחצבה שהמינהל מבקש להעביר לרשותו בתמורה לקרקע שתועבר לקרית שמונה. שוחט ביקש את עמדת המינהל בכתב. נכון לכתיבת שורות אלו - החומר טרם הגיע ושוחט טרם הכריע.