גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

ביום 10.12.95 נפגע התובע בתאונה במהלך עבודתו. הוא פנה לחברת הביטוח הנתבעת מכוחה של פוליסה לביטוח תאונות אישיות שהונפקה לו.

ביום 17.9.96 שילמה לו הנתבעת פיצוי על-חשבון נזקיו, בגין אי כושר עבור התקופה שעד ליום 31.7.96. ביום 29.10.96 שילמה לו הנתבעת סכום כספי נוסף לתקופה שבין 1.8.96 ועד ליום 30.9.96.

ששה שבועות לאחר מכן שלח ב"כ התובע מכתב דרישה לנתבעת, ובו נכתב כדלהלן: "בשיחתנו הטלפונית האחרונה מסרת לי כי הינכם מסרבים להמשיך לשלם למרשי עבור אי כושר עבודה, בשל חוות דעת רפואית שקיבלתם מרופא מטעמכם, למרות האישורים הרפואיים החד משמעיים שהעברנו לכם. אבקש לשקול בשנית את עמדתכם, ובכל מקרה אודה לקבלת תשובה בכתב בנוגע לעמדתכם. נציין כי למרשי טרם נקבעה נכות זמנית על ידי הביטוח הלאומי והוא נמצא כיום ללא מקור פרנסה".

הנתבעת כתבה לב"כ התובע מכתב תשובה, בזה הנוסח: "מאשרים קבלת מכתבך מיום 25.12.96. לגבי תקופת אי הכושר נהא נכונים להעמיד מרשך לבדיקת מומחה מטעמנו. עם הסכמת מרשך לבדיקה, נתאם המועד".

באותו מכתב המשיכה הנתבעת וכתבה את הדברים דלהלן, שהמה אשר עמדו במרכזו של הדיון המשפטי: "באשר לנכות הצמיתה נמתין לקבלת דו"ח המוסד לביטוח לאומי וזאת בהתאם לתנאי הפוליסה וחריגיה".

התובע נבדק ע"י הוועדות הרפואיות של המל"ל. ביום 21.11.99 ניתנה החלטת הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל, ועל פיה נקבעו לתובע 28% נכות צמיתה.

בתאריך 6.12.99 שלח ב"כ התובע דרישת תשלום לנתבעת, שדחתה אותה. בדלית ברירה הוגשה תביעתו ביום 20.1.00, הווה אומר בחלוף למעלה מ-4 שנים מיום התאונה.

אנו נציין ונבהיר, כי הנוהג של חברות ביטוח להשהות את החלטותיהן לעניין תשלום תגמולי הביטוח עד להכרעתן של ועדות המוסד לביטוח לאומי בסוגיית שיעור הנכות שנגרמה למבוטח, נוהג מוכר הוא. מכך, בין היתר, נגזרת חשיבותו של פסק הדין.

הנתבעת טענה שהתביעה התיישנה, בהסתמכה על לשון סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981, הקובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

לאור הניסוח הברור המצוי בפוליסה, אין אלא לקבוע שתיבת המילים "מקרה ביטוח" מכוונת לתאונה עצמה ולא למועד קביעת הנכות הצמיתה, ומניין הימים להתיישנות בת שלוש השנים מתחיל מיום הבדיקה של התובע אצל רופא מוסמך. מכך היתה מתבקשת מסקנה, לכאורה, שהתביעה התיישנה.

ואולם, למרות האמור, נדחתה טענת ההתיישנות, לאור הסכמתה של הנתבעת להאריך את תקופה ההתיישנות, כמבואר לעיל ולהלן, וכעולה ממספר פעולות שבוצעו בעניין הנדון.

כאמור לעיל, הנתבעת שילמה לתובע סכומים כספיים, בגין ימי אי כושר עד לתקופה שלמן יום קרות התאונה ועד ליום 30.9.96. יתר על כן, במכתב הנתבעת לב"כ התובע נכתב, כי "באשר לנכות הצמיתה נמתין לקבלת דו"ח המוסד לביטוח לאומי וזאת בהתאם לתנאי הפוליסה וחריגיה".

"מהאמור לעיל", כתבה השופטת גנות, "עולה כי הנתבעת נתנה את הסכמתה להארכת מועד הגשת התביעה מעבר לשלוש השנים הנקובות בחוק, שכן הן לתובע והן לנתבעת היה ברור כי ללא קביעה בהתייחס לנכות הצמיתה לא ניתן להעריך את עלות הפיצוי לו זכאי התובע, ועל כן, בהסכימה להמתין לקביעת המל"ל, הסכימה כאמור הנתבעת, במפורש, להארכת תקופת ההתיישנות, וטענתה לעניין חלוף תקופת ההתיישנות, יש בה משום חוסר תום לב...".

כמו כן, סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע, שמקום בו הודה הנתבע בכתב בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, כולל עשיית מעשה מצד הנתבע שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות.

במקרה הנדון, ביצוע התשלומים שפורטו לעיל, ע"י הנתבעת, מהווה "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות", אשר דינו כדין הודאה. התשלומים ניתנו עבור התקופה שעד 30.10.93, ומכך שתקופת ההתיישנות הוארכה עד ליום 30.10.99 (ואולם, לאור הנימוק הקודם, נקבע שתקופת ההתיישנות ממילא הוארכה בהסכמה עד לאחר קביעת הנכות הצמיתה ע"י המל"ל, ומכוחו נדחתה טענתה של הנתבעת).

הסכמתה זו של הנתבעת משתרעת עד לאחר קבלת החלטת ועדת הערר של המל"ל, שכן היא התייחסה, במכתבה האמור לעיל, להחלטה סופית של המל"ל.

כן נקבע בהחלטה, כי "יש לציין כי תקופת ההתיישנות הנקובה בסעיף 31 לחוק היא ללא ספק תקופת ההתיישנות בתביעות על פי פוליסות, אולם, כאשר נזקק בית המשפט לפרשנות בעניין תחולת תקופת ההתיישנות, דהיינו תחילתה וסיומה, חובה עליו לפנות לכללי הפרשנות המפורטים בחוק ההתיישנות, לרבות סעיף 19 בו, ועל פיהם לפרש את מועד תחילת וסיום תקופת ההתיישנות על פי חוק".

(ת"א שלום רחובות 1182/00 מויאל נ. הפניקס הישראלי בע"מ, החלטה מיום 16.11.00. בשם התובעת עו"ד גלעד מרקמן, בשם הנתבעת עו"ד זייגר)