גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

על רקע התמונות הקשות המגיעות מהשטחים לרשתות הטלוויזיה בעולם, מי זוכר היום שבמלחמת יום כיפור נהנתה ישראל מבלעדיות תקשורתית. תמונות המלחמה ההיא יצאו דרך האולפנים בהרצליה, אל תחנת הלוויין בעמק האלה וממנה למדינות המערב. שגרירי מדינות ערביות מחו מדוע לא מראים תמונות גם מהצד שלהם, ובטלוויזיות בארצות-הברית ובאירופה השיבו: "הישראלים מקדימים אתכם ב-12 שעות".

הציוד החדשני והבלעדי אז, ניידת שידור בצבע, היה שייך למרגוט קלאוזנר, נשיאת אולפני הרצליה, קונגלומרט תקשורת במושגי התקופה ההיא. קלאוזנר הקימה את האולפנים עוד בשנת 1949, ולמעשה יסדה את תעשיית הקולנוע הישראלית. אבל ספק אם רבים מהנאספים לטקס חלוקת האוסקר הישראלי שנערך לפני מספר שבועות, במקביל ליום השנה ה-25 למותה, יודעים מי היתה. משפחתה של קלאוזנר העבירה באחרונה את עזבונה לארכיון הציוני, ורק כשיסיימו לעשות סדר בהררי המסמכים שהותירה, ניתן אולי יהיה לעמוד על היקף התרומה של האישה המופלאה הזו לחיינו כאן.

קלאוזנר נולדה לתוך אצולת הממון בברלין, 1905. אביה היה בעל מפעל נעליים עתיר סניפים. המשפחה גרה בווילה ענקית שדמתה לארמון, החזיקה 40 בתים וחווה מחוץ לעיר. בין באי-הבית היו אלברט איינשטיין ומרטין בובר. מרגוט היתה הבת השלישית, ולידתה לוותה באכזבה לאב שציפה סוף-סוף להולדת בן.

היא ראתה עצמה לכלוכית לצד שתי אחיותיה היפות; נערה שהפכה אישה גדולת גוף, שלומפרית בהופעתה החיצונית. "כל חיי גדלתי עם התסביך שאינני ילד", נהגה לומר וציטטה מדברי גרפולוג שניתח את כתב ידה - "האישה הזאת ניסתה כל חייה להוכיח לאביה שהיא בכל זאת שווה משהו".

את צעדה הראשון בעולם העסקים עשתה בגיל 22. היא שבה מטיול בארץ-ישראל עם בעלה. תיאטרון "הבימה" היה אז תקוע בברלין ללא כספים, ומרגוט החליטה להביא את האנסמבל היהודי המוסקבאי אל מולדתו האמיתית. אלא שהפרובינציה הקטנה במזרח לא נראתה לאנשי "הבימה". הם דרשו כרטיס הלוך ושוב, חזרה אל הציוויליזציה האירופית.

מרגוט, בתו של ג'וליוס קלאוזנר וחברה מובילה בחוג ידידי הבימה המקומי, יצאה למסע גיוס כספים בקרב עשירי גרמניה. היא המשיכה עם "הבימה" לארץ-ישראל, וכאן בחרה גם באהבה חדשה, יהושע ברנדשטטר, מהדמויות המיתולוגיות של אנשי העלייה השנייה, תעשיין וממציא. "הבימה" אגב, שוכנעה להישאר איתנו, ובני-הזוג ברנדשטטר הפכו למנהלי התיאטרון.

עמוס מוקדי, בנם של קלאוזנר וברנדשטטר: "הם הראשונים שאמרו ל'הבימה' שצריך להרוויח כסף, שלא תמיד יתמכו בהם. אבי לימד אותם איך בונים תקציב, דבר שכל חברה יודעת, אבל הם היו פרזיטים, אידיאליסטים, בסגנון 'לנו מגיע הכול'. כעבור כמה שנים נמאסו על אבי מאבקי הכוח, והוא עזב".

זמן קצר אחריו, מותשת מהישיבות ומהפולמוסים המייגעים, הועזבה גם קלאוזנר מ"הבימה". שמה ודמותה, כמו זו של בעלה, טושטשו מתולדותיו של התיאטרון. "מחיקת שמות לא תיתכן אלא באלה אשר למדו את השיטה הקומוניסטית של סילוף דברי הימים", כתבה כעבור שנים בספרה "יומן הבימה", שעסק בחיסול חשבונות מהשנים ההם.

"אני הייתי האחרונה שידעה"

קלאוזנר וברנדשטטר התמסרו לאמנות החדשה של המאה ה-20 - הקולנוע. בארץ-ישראל פירושו היה אז בעיקר צילום המפעל הציוני בהזמנת המוסדות הלאומיים ובפיקוחם.

בעזרת האב, שמילט חלק מרכושו מגרמניה לארגנטינה, רכשו השניים חלקת אדמה בהרצליה, בשטח של 72 דונם, והקימו עליה את האולפנים. ביולי 1949 ירו בני-הזוג את אבן הפינה, ובדצמבר אותה שנה כבר ניהל ברנדשטטר רומן עם עובדת משרד החוץ, אותה הכיר באמסטרדם.

"אני הייתי האחרונה שידעה", סיפרה קלאוזנר כעבור שנים על הרומן שפירק את חייהם. ברנדשטטר ויתר על כל זכויותיו ונישא לאהובתו. קלאוזנר נותרה בראש המפעל הענק.

מה שעשו אז היו בעיקר סרטי סוכנות, וקלאוזנר נלחמה מול חברות ההסרטה הממשלתיות ששלטו בעשייה הקולנועית. לא היו אז כל נורמות של הפקה. הסרט הישראלי הגדול הראשון שהיתה מעורבת בעשייתו, "גבעה 24 אינה עונה", נרשם כהפסד כספי ענק.

קלאוזנר חלמה להפוך את ישראל לארץ של צילומי התנ"ך. הוליווד לכאורה היתה צד מעוניין. הבמאי ססיל ב' דה-מיל זה עתה גמר לצלם את "שמשון ודלילה" ועמד בפני צילומי "עשרת הדיברות", ריטה היוורת' עמדה לשחק בסרט "יוסף ואחיו". אבל בישראל של שנות הצנע, השקעה בקולנוע נשמעה לוקסוס. להוליווד לא היה עניין לסחוב מצלמות לארץ רחוקה עם בירוקרטיה מסורבלת.

ללא קשר לטרטור מצלמות, ישראל הצעירה נתפסה כפלא בעיני היהודים האמריקנים, והקונסול בלוס-אנג'לס, ראובן דפני, שנהנה מגישה ישירה לכל האליטה ההוליוודית, סידר לקלאוזנר פגישה עם ג'ק וורנר, מנהל חברת האחים וורנר. למחרת הפגישה קיבל דפני טלפון. "אתה יודע", אמר לו וורנר בזהירות, "הגברת קלאוזנר היא אשה מאוד מאוד מעניינת.

שוחחנו קצת. אחרי חמש דקות באולפן היא כבר יעצה לי איך לעשות סרטים".

"לא הצלחתי להוריש לבני את הצורך לשאוף אל הטוב"

עם הסתלקותו של בעלה מהעסק, נותרה כאמור קלאוזנר לבדה. גבר חדש בחייה המקצועיים עשוי היה להיות מי שיהיה חתנה, צבי שפילמן. זה נטש משרת הוראה בשנת 1952 והצטרף לאולפנים. הוא עבד על בימת "גבעה 24 אינה עונה", אך העדיף לפרוש מהמפעל של החותנת ולייסד לעצמו את חברת ישראפילם.

"מכאיב לי", אמרה בראיון עיתונאי, "ששניהם, גם צבי חתני וגם עמוס בני, אינם מסכימים לעבוד אצלי. איני יודעת למה, ובכיתי מאוד. קשה לאשה לנהל עסק לבדה".

יחסה לבנה היה סבוך. את שנות ילדותו עשה רחוק מהבית, בקיבוץ משמר העמק. בגיל מאוחר יותר נסע ללימודים בבריטניה ונשאר לחיות שם. בעזבונה של קלאוזנר נמצא העתק מכתב שכתבה לבנה בשנת 1964, והוא בן 33, ובו ניסתה לגשר על הכעס וחוסר ההבנה שהפרידו כבר ביניהם. בין היתר, גילתה לו כיצד, בהיותו תלמיד תיכון, באה יחד עם עוד שני ידידים לצפות במערכון שכתב, ביים ושיחק, בלהקה שהקים עם חבריו.

"יצאנו בסיום ההצגה אל הרחוב, ואני נתקפתי בהיסטריה. זה לא שהמערכון היה כתוב רע, אלא שהנושא, הרגש, המניע שמאחורי הכתיבה, לא היה ראוי. אמרתי לידידיי, לשם מה קראתי בחיי אלפי מחזות, שירים, רומנים, אגדות ותפילות, שנכתבו באין-ספור ארצות, אם לא הצלחתי להוריש לבני את הצורך הזה, לשאוף אל הטוב, הנשגב, הקשה והנועז שבמעשה המין האנושי?"

"הובטחו לי שלושה כדורים משלוש מפלגות שונות"

התשוקה שלה לידע לא ידעה שובע. היא חקרה כל דבר לעומקו, ומנגד נסחפה אחר כל גזיר עיתון ופיתחה סביבו תיאוריות. היא עסקה בפאראפסיכולוגיה, כתבה רומנים, מחקרים על מקורות הדרמה ומחקרים היסטוריים. פרשת רצח חיים ארלוזורוב הסעירה אותה. היא ראיינה ארוכות את ידידתה סימה, אלמנתו של חיים ארלוזורוב, ואת שאר בני המשפחה.

קלאוזנר ביקשה לעמוד על הגורמים שהביאו את סימה ארלוזורוב לשנות את עדותה ולהפליל את הרוויזיוניסטים ברצח.

בעיצומה של מלחמת העצמאות ניהלה קלאוזנר תכתובות עם אנשים בממשלה ובסוכנות בקשר לפרשה. בשלב מסוים ביקשה ארלוזורוב שלא לראותה יותר. ספרה על הפרשה, "סופת סיון", התפרסם בשנת 1956. "נאלצתי לכתוב אותו בחו"ל", טענה פעם, "מפני שהובטחו לי שלושה כדורים משלוש מפלגות שונות".

הסערה הציבורית הבאה שבמרכזה עמדה היתה קשריה עם ברית-המועצות. בשנות ה-60 עמדה קלאוזנר בראש גוף על-מפלגתי, האגודה לידידות ישראל-ברית-המועצות. היא נסעה שש פעמים לברית-המועצות במהלך אותן שנים, ועמדה להפיק סרט על הקהילות היהודיות שם. בארץ תקפו אותה כמי שמניחה לרוסים רודפי היהודים לטייח את המראות האמיתיים. מלחמת ששת הימים שמה קץ לפרשה ההיא.

תעלת בלאומילך אצלנו באולפן בשנת 1956 נכנסה קלאוזנר בשותפות של 50% בהפקת היומן שהוקרן אז בבתי-קולנוע בארץ כהקדמה לסרט. כעבור שנה רכשה מ"יומן כרמל" את חלקו של שותפה מרדכי נבון. בתחילה הופץ היומן בשישה עותקים בלבד, ועד שהגיע ליישובים המרוחקים כבר היו אלה חדשות מהעבר הרחוק. בשיאו הופץ היומן בשישים עותקים.

היומן היה אטרקציה גדולה. שולבו בו גם סרטוני הפרסומת הראשונים, ואף פרסומת מוסווית, שהציגה את הפוליטיקאים שלנו חונכים מפעלים. הטלוויזיה בישרה את קצו של היומן, שכן הסיקור באיחור של שבוע לא עמד בתחרות עם מהדורת החדשות היומית של מבט. קלאוזנר נלחמה, אבל נאלצה לסגור ב-1971.

היא היתה שותפה בהפקת מספר סרטים, אך בעיקר סיפקו האולפנים שירותי מעבדה לתעשיית הקולנוע. נערכו בהם גם צילומים. אפרים קישון הקים שם את כיכר מוגרבי השקועה במים בסרט "תעלת בלאומילך"; הסרט ההוליוודי "הטל צל ענק" שיחזר באולפנים את טקס החתימה על מגילת העצמאות; ומנחם גולן בנה אצלה בחצר האחורית את העיירה היהודית של "טוביה ושבע בנותיו".

מי שהעביר את קלאוזנר לעידן הטלוויזיה היה איציק קול, כיום שותף ב"רול תקשורת", ואז מנכ"ל האולפנים. הם הכירו על רקע הצגת "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בתיאטרון הקאמרי. קלאוזנר החזיקה בזכויות למחזה. היא למעשה יזמה את כתיבתו, שלושים שנה קודם לכן, כאשר נתנה למחזאי הדלפון סמי גרונימן חמש לירות מצריות. כדי שזה לא ייראה מתן נדבה, ביקשה ממנו בתמורה שיכתוב משהו. המחזה שכתב גרונימן הניב לה לאורך השנים רווחי-ענק.

קול, המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון הקאמרי בשנות ה-60, רכש ממנה את הזכויות והפך את המחזה ללהיט ישראלי. קלאוזנר התאהבה בצעיר בעל היוזמה, ושכנעה אותו להצטרף לתעשיית הקולנוע.

"בנימין ד'יזרעאלי התגלה לי ואמר"

קול הגיע כמנכ"ל ביולי 67', אבל עם הולדת הערוץ הראשון הבין היכן צריך לרכז משאבים. "רציתי לרכוש ניידת לשידורים צבעוניים. לטלוויזיה בירושלים לא היה ציוד כזה. הם היו אז בימי האנטי-מחיקון. הניידת עלתה מיליון דולר ולא היה לנו הכסף. התחננתי בפניה, 'בואי נמכור 25 דונם'. היה לה קשה. זה היה שיעור בשבילי, מה זה להחזיק נכס. בסוף שכנעתי אותה".

מלחמת יום כיפור מצאה את האולפנים עם ציוד הצבע החדש. במהלך השבועות ההם שידרו האולפנים ל-35 מדינות, ללא הפסק. אפילו צוותי הטלוויזיה האמריקניים השתמשו בשירותים של הרצליה. האולפנים הרוויחו כמה מיליוני דולרים תוך זמן קצר. קלאוזנר באה אל העובדים והציעה להם חלק ברווחים. הצעות נדיבות כאלה לא היו מקובלות אז. העובדים העדיפו בונוס וקיבלו חמישה חודשי משכורת. רעיון נוסף שעלה, הנפקת האולפנים בבורסה האמריקנית, נפל מאחר שקלאוזנר התקשתה להיפרד משליטתה הטוטלית בנכס.

באותן שנים הגיעה קלאוזנר לשיא פרסומה, לאו דווקא בזכות עסקיה. חודשים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים הקימה את האגודה הישראלית לפאראפסיכולוגיה. בראיונות עיתונאיים העידה על עצמה שהיא גלגול של כהן ממצרים העתיקה, סוחרת טיבטית ושחקן יפהפה מהמאה ה-18. היא הוציאה ירחון בשם "עולם המסתורין", ניהלה סיאנסים בביתה ומופעי-ענק בכל רחבי הארץ. בחברה הישראלית הנהנתנית-משיחית שהתפתחה אחרי המלחמה, הפכה קלאוזנר לגיבורת תרבות.

עם היעלמה של הצוללת דקר הפריחה קלאוזנר השערות לגבי מיקומה. נשות הצוללנים הגיעו אליה לסיאנסים, כדי לתקשר עם אהוביהן. קלאוזנר הפציצה את שר הביטחון משה דיין במכתבים ובהם שדרים שקיבלה מעולמות אחרים. מזכירתה ובת לווייתה, רות פיילר, זוכרת פעמים שבהן קלאוזנר פשוט קפצה ממקומה ונסעה לקריה, מושבו של שר הביטחון, כדי לשתף אותו בהארותיה. הש"ג עצר אותה בשער המחנה.

לזכותה ייזקף שהיא חזתה את מבצע סיני. במאמר שהתפרסם ב"הארץ" ב-1954, סיפרה כי המדינאי הבריטי בנימין ד'יזרעאלי נתגלה לה ובישר שבמלחמה הבאה מול מדינות ערב, בריטניה וצרפת עתידות לתמוך בישראל. קלאוזנר טענה שחזתה גם את פרוץ מלחמת ששת הימים, עוד בשנות ה-50, ולדברי פיילר, בארכיון של קול ישראל נמצאת הקלטה המעידה שקלאוזנר, בעזרת הכוס והלוח, ידעה לומר את מספר החללים שיפלו במלחמת יום כיפור.

יש גם עדויות על חיזויים כושלים. בעזבונה נמצא מכתב שלה לראש הממשלה יצחק רבין, דצמבר 1974: "כל ההצעות לסגת מאבו-רודס, למסור חלק מסיני בלי כל תמורה, יכולות להביא עלינו אסון ללא תקנה. אם רק נעמוד איתנים מבלי לזוז, תבוא הישועה". קלאוזנר הוסיפה ובישרה לרבין ששנת 1977 תהיה שנה טובה עבורנו. לא היו במכתב כל סימנים להתפטרותו הצפויה של רבין, לנפילת המערך וגם לא ליוזמת סאדאת העתידית. הבשורה היחידה של קלאוזנר היתה: הישועה בדרך, אבל צפויה מלחמה ארוכה וללא מוצא במזרח התיכון בין רוסיה לסין.

פיילר טוענת שחלק מהטעויות נבע מכך שקלאוזנר הסתמכה על מדיומים גרועים. אחד מהם גם הכריז על קיומו של מאגר נפט בין חיפה לתל-אביב. קלאוזנר יצרה קשר עם גורמים בממשלה וביקשה להתחלק איתם ברווחים אפשריים. פיילר לא זוכרת שמישהו הגיב על הצעתה.

"גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר"

מבחינה עסקית, איציק קול ניהל את החנות. קלאוזנר סמכה עליו בכל. יועץ נאמן ואיש סוד היה לה עורך-הדין שמואל תמיר. מכתבים שלה מגלים שעד הרגע האחרון שפעה רעיונות להפקת סרטים. שלושה שבועות לפני מותה כתבה לאורי גלר והציעה לו לככב בסרט על כוחות על-טבעיים. קול מספר שהוא בדרך-כלל היה מוריד אותה מזה. "היא היתה אומרת אז בהומור עצמי, 'בוא אגיד לך, מיין קינד, גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר'".

פיילר הייתה אז צעירה כבת שלושים, לא מודעת לכל הצד העסקי. "יום אחד מנחם גולן הביא אליה משקיעים קנדים. אני לא זוכרת את טיב העסקה. מרגוט ישבה, מאוד רגועה, ותוך כדי דיבור היא התחילה לקלוף תפוח, חתכה אותו לכמה חלקים ונתנה פלח לכל אחד מהמשקיעים. ברגע מסוים בשיחה היא אמרה פתאום 'הבטחתי לילדה שאנחנו הולכות לקונצרט, ואם לא מקיימים מה שהבטיחו לה, הילדה כועסת מאוד'. זה נראה לי משונה, הרי כבר היו פעמים שהיא ביטלה יציאות שלנו, אבל זו היתה הדרך האלגנטית שלה להפסיק את הפגישה. היא פשוט קמה והלכה משם".

היו כנראה גם דרכים אחרות לנהל משא-ומתן. קלאוזנר, שחשה קרבה לעולם הרוחות והשדים של הסופר יצחק בשביס-זינגר, ביקשה לרכוש את זכויות ההסרטה ליצירותיו. ישראל זמיר, בנו של בשביס-זינגר, מתאר בספר שכתב על אביו כיצד נקלע למפגש בין סוחרת להוטה וזקן אשמאי.

"שתי ידיה היו על ראשו הקרח ושתי ידיו על חזה. היא דיברה כאילו כוחות עליונים מדברים מפיה: 'עליך, הסופר יצחק בשביס-זינגר, להעניק לי את זכויות ההסרטה של כל ספריך וסיפוריך. כן, עליך לעשות זאת עתה', חזרה ואמרה בקול אטי מאוד, לעתים בלחישה ולעתים ברעדה. גופה נע מצד אל צד, אישוניה התגלגלו בפראות וקצף נצבר בקצות שפתיה. חזה עלה וירד, כאילו סיימה מירוץ למרחקים ארוכים".

קלאוזנר דיברה הרבה על המוות, וזאת משום שלא ראתה בו סוף פסוק. אבל פיילר זוכרת היטב גם את התנהלותה לקראת מותה הפיזי. יום אחד נסעו למשרדי חברה קדישא. קלאוזנר ביקשה חלקת קבר. למעשה, ביקשה לעצמה שתי חלקות. היא רצתה מרחב. בחברה קדישא הסבירו לה שזה לא נהוג, וקלאוזנר נאלצה להסתפק בקבר אחד, במעבר.

שתי הנשים חשו בנוח בבתי-קברות. פיילר מספרת כיצד בעצם ימי מלחמת יום כיפור נתקפה תשוקה עזה לבקר את קברו של אביה בחיפה, וקלאוזנר פקדה על הנהג שלה לנסוע באישון לילה, בעיצומה של ההאפלה, מהרצליה לבית-הקברות במבואות חיפה. פיילר השתטחה על קבר אביה, וקלאוזנר התייחדה עם קבר משלה.

"הלב שלי אינו חסין עוד"

בשנותיה האחרונות עברה קלאוזנר להתגורר באולפנים. היא הקימה לה שם וילה קטנה, למעשה שני חדרים, שבהם ישנה וקיבלה אנשים. היא מיעטה להגיע לדירתה בתל-אביב. מיחושי לב החלו להעיק עליה. עם כל מיחוש כזה צפתה אירוע קשה העומד להתרחש.

במרץ 1975, שמונה חודשים לפני מותה, כתבה לידיד: "ההלם בעקבות ההתקפה על מלון סבוי החזיר אותי לבית-החולים. הלב שלי אינו חסין עוד. בדרך-כלל, המחושים בלב מתחילים לפני שהחדשות הרעות מגיעות, אבל כעת, עם כל רצף האירועים, כשאסון רודף אסון, אני לא מספיקה. ואני חוזה חודש אפריל קשה מאוד".

קול, שהיה עולה מדי פעם לקומה השנייה כדי להתייעץ איתה, ניסה לשכנע אותה לאחד כוחות עם אולפני גבעתיים. כמות העבודה, גרס, לא מספיקה גם לחברה אחת. אבל קלאוזנר, שעדיין המשיכה לגלגל תוכניות, הן לסרטים והן לספרים שעוד תכתוב, לא היתה מוכנה לצעד הדרסטי הזה.

קול: "ההשכלה הכלכלית שלה היתה מתחילת המאה, כמו של אבא שלה - לקנות חנות ועוד חנות. היא לא הבינה שבלי האיחוד לא נרוויח. עולם הקונגלומרטים שאנחנו מכירים היום היה זר לה, והאיחוד התממש רק אחרי מותה".

קלאוזנר מתה מספר ימים אחרי יום-הולדתה ה-70. למעשה, היא חגגה את יום-ההולדת שלה לאורך מספר ימים, אל תוך מותה: יום לאגודת הפאראפסיכולוגיה, יום לחברים, יום לאולפנים. כחמשת- אלפים איש באו לחגיגות. באחד הערבים פנתה לפיילר, "מוטיליין, לא נראה לך שאני עושה חזרה כללית ללוויה שלי?"

קלאוזנר הכינה היטב את האירועים שלאחר מותה. כל מוקיריה קיבלו הזמנה מהודרת, הנושאת את תצלומה ואת חתימת ידה. היא פיקחה מראש על האירוע. מה יאכלו (בלי בשר), מה ינגנו (ברליוז, מוצרט, באך), מה יקריאו (הניתוח הגרפולוגי של אישיותה ושיר שנכתב עליה בגרמנית ב-1935). קלאוזנר אפילו סיפקה אנקדוטה עליזה שתעזור לשבור את הקרח וליצור אווירה של שיחה נינוחה אודותיה.

מותה של קלאוזנר הותיר שני יורשים. ילדיה, מרים שפילמן ועמוס מוקדי. הצוואה מלכדה את השניים, מנעה מאחד הצדדים את השליטה וניהול החברה, והותירה את מניית ההכרעה בידי עורך-הדין תמיר. קול מסרב כיום להתייחס לפרשת הצוואה. בראיונות עיתונאיים בעבר טען כי מרגוט הזהירה אותו שלא ייתן לילדיה להכניס רגל למערכת ההפעלה של האולפנים. כשתהה על כך, אמרה לו, לדבריו, "אלה ילדים שלי, אני יודעת מה יקרה".

החלוקה הזאת גם מנעה ממוקדי למכור את המניות שלו. היה לו קונה ב-6 מיליון דולר, אך הפרשה, שכונתה כאן "דאלאס לעניים", נגררה בבתי-משפט מספר שנים. בסופה השתחרר מוקדי מרכושו, אחותו מכרה חלק ממניותיה, וקבוצת משקיעים מקליפורניה קנתה את השליטה באולפני הרצליה. מהחלום של קלאוזנר לא נותר הרבה. כעבור מספר שנים פסקו האולפנים לעסוק בסרטים. הווידיאו השתלט על הכול וכל יוצרי הסרטים בישראל מפתחים כיום את סרטיהם בחו"ל. קול עוד העלה רעיון, לקרוא לאוסקר הישראלי על שמה, מרגוט, אבל לא מצא היענות, לא באקדמיה לקולנוע ולא במשפחה.