גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בוזגלו לקח אז את הצוות שהקיף אותו ב"מרחב ירקון" - סדרת המקוף המצויינת שלו, והקפיץ אותו בכמה דרגות. זינזאנה היתה סדרה פורצת דרך.

לפתע התברר, שאפשר ליצור פה סדרה היפר-ריאליסטית, בלי שהדבר יראה מגוחך: משחק האנסמבל היה נטורליסטי ומדוייק, הצילום היה אפרפר ומדכא כיאה לנושא הסדרה, והכי חשוב - בפעם הראשונה התגלה, שאפשר לעקוף את המכשלה הגדולה ביותר העומדת בבסיס כל יצירה בטלוויזיה שלנו: התסריט.

הדמויות של זינזאנה דיברו כמו שאנשים אמיתיים מדברים, משום שהטקסטים שלהם היו מאולתרים. תם עידן השתיקות רבות המשמעות והרפליקות המופרכות. הבעיה היתה, שהעניינים התדרדרו מהר מאוד. אחרי חמישה פרקים כבר הובן הפרינציפ, והחולשות נחשפו. מחיקת התסריט אולי הביאה לאמינות במשחק, אבל גם הוציאה מזינזאנה את האלמנט הקריטי לכל סדרת דרמה - העלילה.

הבעיה הזו מופיעה שוב, בכל כובד משקלה, בעונה החדשה של בוזגלו, שמתחילה היום. איך שלא מסתכלים על זה, כמעט שום דבר לא קורה בפרק שישודר הערב. הדמויות משורטטות נהדר, הדיאלוגים אמינים כשהיו, ובכל זאת - כלום.

מי מכם שצופה ב"אוז", יכול להעיד כי בסיומו של כל פרק הוא מתקשה לזכור את כל הפיתולים והדרמות שהציעה השעה שבה צפה. התסריטאים של סדרת הכלא הזאת יודעים ש-50 דקות הן זמן שאפשר לדחוס בו אינספור פרטים. בוזגלו, כמה חבל, מתעקש שלא למלא את השעה שלו. הוא נותן לשחקנים שלו לדבר ולדבר, אבל לא מאפשר להם לעשות כלום חוץ מזה. פתאום זה נראה מעיק, פתאום זה נראה אנכרוניסטי.

ואם כבר מדברים על אנכרוניזם, שווה להזכיר שתי אויבות רציניות שקמו לזינזאנה בזמן שבו היתה בפגרה: "הבורגנים" ו"לתפוס את השמיים". שתי הסדרות האלה קבעו סטנדרט חדש בכל מה שנוגע לכתיבת תסריט.

גם אסף ציפור וגם שלמה משיח הוכיחו שבוזגלו טעה, שיש דבר כזה שנקרא "תסריט ישראלי כתוב טוב". השחקנים שלהם לא מאלתרים דבר, ובכל זאת, איזה פלא, נשמעים לגמרי אותנטיים, לחלוטין מוכרים לנו מהרחוב, מהעבודה. הם מצחיקים ומרגשים, למרות שאין שום דבר ספונטני במה שיוצא להם מהפה. בזינזאנה, כאמור, יש המון ספונטניות, אבל למרבה הצער, לא הרבה יותר מזה.