בשקט, ללא יחסי ציבור, יצא כאן באחרונה ספר צנום בשם "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים".
מדובר באחד החיבורים החשובים שנכתבו על השואה. 16 עמודים בלבד, ובהמשך מאמרים
המתפלמסים עם היצירה. היא נכתבה בידי ישראלי לשעבר, צבי קוליץ, אך נדדה במשך
חמישים שנה, עם חיים משלה, כמו סיפור-עם. בקהילות היהודיות שהעבירו ביניהן
את הסיפור לאורך השנים היה לה מחבר אחד - יוסל רקובר. בקצרה: לאחר שאיבד את
ששת ילדיו ונותר בודד מכל הלוחמים בגטו ורשה, עורך יוסל רקובר, כאיוב התנ"כי,
חשבון עם אלוהיו. "כי אם אינך אלוהיי - אלוהי מי אתה? אלוהי הרוצחים?!", טוען
רקובר כנגד השמים. אך הוא נותר אדם מאמין. בתום הלחימה הוא טומן את הניירות
שבהם כתב את דבריו לדורות הבאים בתוך בקבוק, ויוצא אל המוות בקריאת שמע ישראל.
תומאס מאן כינה אותו "מסמך קדוש". יצחק בשביס-זינגר ראה בו סיפור אמונה אחוזת
דיבוק. אנשי גוש אמונים עשו ממנו מניפסט בשנות ה-70, ולאחר רצח יצחק רבין צוטטה
"צוואתו של יוסל רקובר" בעיתונות הישראלית. במשך שנים נחשב לטקסט אותנטי, שנכתב
בידי אחד הקורבנות, ואכן נמצא בתוך בקבוק בחורבות הגטו. צבי קוליץ מרים את
הטלפון בדירתו הניו-יורקית. הוא איש בן 81, מלמד עדיין יום בשבוע שיעור במוסר
יהודי בישיבה יוניברסיטי. כן, מאז פרסום הספר באירופה ובארצות-הברית, וכעת
בישראל, עם שמו מתנוסס עליו, יש לו סופסוף התחושה שהסיפור חזר אליו.
איך כל זה התחיל? ביקשו ממנו סיפור קצר לעיתון היידישע צייטונג בבואנוס-איירס,
גיליון יום כיפור של 1946. קוליץ הסתגר בחדר וכתב אותו בפרץ אנרגיה. הסיפור
נשלח מארגנטינה לארצות-הברית, ללא שמו של המחבר, ופורסם בידי המשורר אברהם
סוצקובר, בכתב-עת אידי. הוויכוחים התעוררו, מיהו אותו יוסל רקובר. קוליץ נדהם
לגלות את המהומה ומיהר להכריז, אני המחבר. אנשים התקשו להאמין שבחור מארץ-ישראל,
שלא עבר את מוראות השואה מסוגל לכתוב כך. הסיפור התגלגל לגרמניה ב-1955, שוב
כמסמך אמיתי, וכך גם בצרפת. ב-1954 הופיע הסיפור בפעם הראשונה בישראל, בגרסה
אידית, שוב כמסמך אותנטי. קוליץ: "הייתי אז בארץ, אבל לא קראתי כלל עיתוני
אידיש, רק עברית. לא היתה לי שום דרך לדעת. בשנות ה-60 הם הוציאו את הסיפור
בעברית, ושוב בלי שמי. לאורך השנים כתבתי מאמרים למערכות העיתונים, אמרתי שאני
חי וקיים ואני הוא שכתב את הסיפור. באיזשהו שלב השלמתי עם הרעיון שאנשים ימשיכו
להגיד שזה מסמך". אנשים לא אמרו, "סליחה, נוסיף את שמך במהדורה הבאה"?
"תשמע, היה מקרה אחד לפני כשבע שנים. רב קונסרבטיבי בניו-יורק לקח שחקן שייקספירי,
שיקריא מתוך המכתב של רקובר לפני תפילת יזכור ביום הכיפורים. הקהל חשב שזה
מסמך. היו ביניהם כאלה שהכירו את הספר. הם אמרו לרב 'אנחנו מכירים את המחבר',
והוא ענה להם 'גם אני, אבל זה נשמע כל-כך יפה'".
אתה מודע לכך שאנשי גוש אמונים עשו שימוש בטקסט הזה?
"הם עשו בו שימוש בעיקר כשלא ידעו שהמחבר חי. אני לא בטוח שהם משתמשים בזה
עכשיו. הם מכבדים מאוד את המתים". צבי קוליץ, בנו של רב מגדולי יהדות ליטא,
בחר בבגרותו בלימודי אמנות. הוא היה בחייו עיתונאי, הרפתקן ואיש קולנוע. בישראל
הוא מוכר בעיקר כמי שכתב את התסריט לסרט "גבעה 24 אינה עונה" ודחף להפקתו.
הוא מקפיד לבקר בישראל, נפגש עם משפחתו. בן אחיו הוא איש העסקים דוד קוליץ.
גם ממרחקים קוליץ עוקב בדאגה אחר המתרחש כאן. הקשר הישראלי שלו מפותל. הוא
שירת בצבא הבריטי בזמן המנדט, נסע לדרום אמריקה בשליחות הרוויזיוניסטים, חזר
ארצה, נלחם בירושלים במלחמת השחרור, ועם שביתת הנשק טס לארצות-הברית, שוב מטעם
התנועה. הוא היה שותף לבן-ציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, שעמד בראש המשרד
הרוויזיוניסטי בניו-יורק. פרסם מסות וסיפורים, כתב תסריטים על המאבק הלאומי,
וניסה לעניין את הוליווד בהפקתם. דבר לא יצא מכך. לבסוף שב ארצה ופיתח, יחד
עם פיטר פריי, את סיפור הסרט "גבעה 24 אינה עונה".
קוליץ נסע לארצות-הברית בעקבות הסרט, והמשיך להיות מעורב בעסקי השעשועים. הוא
הפיק בברודווי את "ממלא המקום", מחזהו של רולף הוכהוט על שתיקתו של האפיפיור
פיוס ה-12 בנוגע לרצח היהודים בתקופת השואה.
"היו לי הוצאות ביטחון עצומות. בחוץ היו הפגנות של קתולים ושל הנאצים האמריקנים.
הודעתי לשחקנים לא לקבל פרחים בעציצים מחשש למטעני נפץ, על הקהל נאסר לצאת
החוצה בזמן ההפסקה. זה היה הדבר הכי גדול שעשיתי בברודוויי. אחרי זה נכוויתי,
אבל אנשים עוד המשיכו לשלוח לי חומרים. כל מיני יהודים שכתבו תסריטים נוסח
'אקסודוס', שטופים סנטימנטליות זולה. אמרתי להם שאני כבר לא מתעסק עם הדברים
האלה".
העיתונאי פול באד מ"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" הוא זה שעשה את הצדק הסופי
עם קוליץ. במבצע בלשי התחקה באד אחר גלגוליו של כתב-היד לאורך עשרות השנים.
הוא אף השיג את ההוכחה: תצלום של התדפיס המקורי של "יוסל רקובר", נושא את שמו
של קוליץ, שנמצא בארכיון בבואנוס-איירס. הסיפור של באד פורסם בעיתון וזכה לתהודה.
בעקבותיו יצא הספר של קוליץ במהדורה חדשה באירופה, ובשנה שעברה בארצות-הברית.
ביולי 1994, כשנה לאחר הפרסום של באד, הוטמנה פצצה במשרדי הקהילה היהודית בבואנוס-איירס.
200 איש נפגעו, והבניין, שבו נמצא גם כתב-היד של קוליץ, נהרס עד היסוד. מה
הרגשת כששמעת על-כך?
"הזדעזעתי. פול סיפר לי על-כך בטלפון. לא ידעתי שהיה קשר בין מקום הפיצוץ לבניין
שבו נמצא כתב-היד שלי. היה לי קשה להאמין. הדפים של יוסל רקובר עכשיו היו באמת
קבורים מתחת לאבנים ולגופות אדם".