גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

שמו של פרופ' אפרים קציר מתנוסס לא רק על הקיר במשכן נשיאי ישראל, כנשיא הרביעי, אלא גם חקוק בקיר הפנתיאון המקומי של חוקרי מדעי החיים. "דור הנפילים של הביוטכנולוגיה", אמרו עליו ביראת כבוד בכירים בתעשייה. "בימים האחרונים יש ירידה במכירות ההיי-טק בעולם, אבל לא בביוטק", הוא מציין. "זו נקמה פורתא בכל מי שאמר לי בזמנו 'אתה מבלבל את המוח'".

מי אמר לך?

"בזמנו הלכתי לתמ"ס וביקשתי שיתנו כסף לפתח ביוטק. הם היו אומרים: כמה כבר מייצאים שם, לעומת אלקטרוניקה? שניתן כסף למי שבקושי חי? ואני אמרתי, תראו שהאלקטרוניקה תגיע לרוויה, כי מי שיש לו טלוויזיה לא יקנה חדשה כל כך מהר. אבל לאכול ולהתרפא תמיד צריך. אז הם היו זורקים אותי החוצה".

קציר יושב היום בביתו שבמכון וייצמן, עם תה ועיתונים, מקבל אורחים מזדמנים ומדבר. על המזנון מונחת מצנפת רקומה, מתנה משגרירת קזחסטן שבאה לבקר לאחרונה ("זה כובע של מישהו שמכבדים אותו").

רק דקה לפני תום השיחה איתו הוא מצביע על ידו השמאלית, שנותרה פגועה לאחר שבץ מוחי שעבר בשנה שעברה, ומחייך: "אחרי השבץ אני יכול להשתמט מהרבה משימות".

המשפט הזה מאפיין את קציר. האופטימיות של האדם הלא-צעיר הזה היא כמעט תמיד "למרות". למרות טרגדיות משפחתיות שפקדו אותו בעבר, למרות מלחמה בטחנות-רוח ממשלתיות בתחום הביוטכנולוגי, למרות מצבה של היד השמאלית.

אבל אין לתת לחזות הרכה והמשלימה הזאת להטעות. קציר יודע גם להיות חריף כשצריך. הוא מדען פעיל, חבר באקדמיה הלאומית למדעים, עוקב בדריכות אחר המתחדש בתחום חקר הגנום, מקדיש מחשבה רבה לבעיות האתיות הסבוכות שהמחקר הזה מעלה. בנאום שנשא לאחרונה אמר: "המדענים העוסקים בתחום התורשה חייבים להתמקד גם בהיבטים החברתיים והמוסריים של עבודתם". שאלות של מוסר העסיקו אותו מאז ימיו הראשונים במעבדה, ועיסוקו באתיקה מדעית הוליד ספר שכתב יחד עם דוד גבעול: "הצצה למטבחו של הכל-יכול", העוסק בגנטיקה ואאוגניקה.

דיברו לאחרונה על שיבוט אדם.

"צריך נורא להיזהר מזה. תודה לאל שבכל הארצות היום זה אסור, וגם הרבה פעמים, השיבוט לא מצליח, בבני-אדם בוודאי. גם אם כן יצליח, מי יודע איזה יצור ייווצר ממנו. עשו איזו חתונה סביב אבי בן-אברהם (המדען הישראלי שהצהיר לפני חודש על כוונתו לשבט אדם - א' מ'). אני מכיר אותו ואת אחותו. שניהם באו אליי בנוער שוחר מדע, היא היתה בת 13 והוא בן 15, ושאלו: מה נלמד? לה המלצתי ללמוד רפואה, לו אמרתי: תלמד פיזיקה.

"אחר-כך נכנס לו לראש שהוא גאון, שהוא הנכד של איינשטיין. הוא אמר לעיתונאים שאני ממליץ עליו מאוד, ואחר-כך ביקש ממני המלצה להיות מועמד הליכוד אצל ביבי. הוא עשה אז כסף בהקפאת מתים, מתוך מחשבה שיוכל להחיות אותם. נפגשנו לחמש דקות, ואז הוא נעלם. אחר-כך אמר שאני לא ממליץ עליו בגלל צניעותי. איפה?...

"כולם מבינים שזה אדם שמשהו קרה לו מבחינה מנטלית, אבל הנה הוא בעמוד הראשון ב'הארץ'. הרי אתה יכול ללכת לבית-זונות ולספר, וזה מושך אנשים, אבל זה לא רציני".

גולדה לוחצת אפרים קצ'לסקי נולד ב-1914 באוקראינה ועלה לארץ בגיל 8. השנים המוקדמות בארץ מאופיינות בפעילות בהגנה, שם כונן יחידה למו"פ של חומרי נפץ. בשירותו הצבאי כבר היה קצין מדען ראשי של משרד הביטחון, בדרגת אלוף-משנה, והמחקר שניהל במסגרת חמ"ד (חיל מדע) נשא את הניצנים של הקמת רפא"ל. עם השנים צבר תארים בביולוגיה, בוטניקה, כימייה וכימייה פיזיקלית, ובתשי"ט קיבל את פרס ישראל למדעי החיים. קציר נמנה עם מייסדי מכון וייצמן, וגם כונן את המחלקה לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. לפני הנשיאות שימש כראש המחלקה לביו-פיזיקה במכון וייצמן, שאותה יסד. המחקר המדעי, הוא מעיד, הוא "האהבה הראשונה והנמשכת שלי. אבל ברור שצריך לתרום במקצוע שלך לפיתוח מדינת ישראל". האמירה הזו עמדה במבחן הביצוע כשגולדה ביקשה מקציר להפוך לנשיא.

"ביקשה" זו מילה עדינה: ראש הממשלה דאז התקשרה בשעות הקטנות של הלילה לקציר, ששהה אז בכנס מדעי בבוסטון, והמשיכה להתקשר מדי יום, עד שאמר הן. מפיו של קציר זה נשמע כך: "גולדה הסתכלה עליי כמו ילד קטן שהיא תחנך אותו. כל זמן שביקשה לא הסכמתי, וגם מפנחס ספיר הצלחתי להתחמק. אבל מנהל מכון וייצמן אז, מאיר וייסגל, אמר: אין לך ברירה, זה טוב למכון, וחשבתי שצריך לקבל את הדין. את וייסגל אהבתי".

קציר אולי לא היה הנשיא המשפיע ביותר של ישראל, אך נפל בחלקו לשאת בתואר הזה בשנים קשות והפכפכות, 1978-1973. על קו התפר שבין מלחמת יום הכיפורים להסכם קמפ-דייוויד. קצ'לסקי דאז נבחר ב-11.4.73 ב-66 קולות, מול מועמד הליכוד, אפרים אורבך, שזכה ל-41 קולות. עם הבחירה, לפי בקשת יו"ר הכנסת, ישראל ישעיהו, עברת את שמו.

הוא נכנס לתפקיד במאי 1973, ועבר שלושה ראשי ממשלות - גולדה, רבין ובגין - שעם כולם, הוא מעיד, התיידד ברמה האישית. עובדי בית הנשיא סיפרו על נשיא דייקן וקפדן, שעם זאת לא אהב טקסיות ורשמיות. בראותו את החצוצרות והאופנועים שליוו את השיירה שלו, אמר למקורביו: "לא נותנים לחיות".

"בארץ פחות מעוניינים בנשיאות של מדען. חושבים: יש לנו צרות כל יום, מה אנחנו צריכים עוד אחת? כשחיים וייצמן היה לנשיא הראשון, הוא אמר לי: אתה תהיה מדען די טוב, אבל אל תתעסק בפוליטיקה, כי הסוף שלך יהיה כמו שלי. כמובן, כאיש צעיר, לא שמעתי לו".

סאדאת מבקר קציר גם לא תיאר לעצמו שחצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד תפרוץ מלחמה. "אלה היו ימים מאוד קשים. בדרך-כלל מצרפים לנשיא מפקד מהמטה הצבאי שיעדכן אותו במתרחש. לי היה קשה במיוחד, כי הכרתי הרבה מהקצינים האלה, וגם את דדו היכרתי היטב". הוא מונה בחטף "ביקורי פצועים" כחלק הקשה של הנשיאות, ודי לזכור שהמלחמה הותירה 2,500 פצועים, והטבח במעלות (1974) הוסיף לרשימה עוד כמה עשרות. אבל חודשים מספר לפני שקציר סיים את תקופת הנשיאות, הגיע אנואר סאדאת לישראל וסגר את המעגל של שלום-מלחמה.

"התיידדנו מאוד, הוא היה מנהיג של ממש. הוא ניסה להגיע לחוזה שלום, אם כי לא כל-כך אהבנו את התנאים שהציג. אבל היה ברור שמתחיל תהליך שעשוי להוביל למצב של אי-מלחמה עם מצרים. הרגשתי בו שיש עם מי לדבר, הוא ידע שאני לא פוליטיקאי, ודיברנו מלב אל לב.

"ניסיתי קצת להרגיז אותו. אמרתי: אני יודע שישבת בבית-הסוהר הרבה זמן, נהנית שם? הוא אמר, 'זה היה בית-סוהר של האנגלים, לא נורא, הם לא מענים אותך. מה שהיה נורא שם זה הבידוד. עכשיו, כשאני מנהל ישיבות ממשלה ועולה בעיה קשה, אני לוקח שבוע חופשה, הולך לארמון, מחליט ואז חוזר לממשלה ומנסה לשכנע'. אמרתי לסאדאת: זה רעיון מצוין. אצלנו כל חברי הממשלה כל-כך עסוקים, שאין להם זמן לחשוב.

"לא אשכח שלקחתי אותו משדה התעופה כשהגיע לישראל, ובדרך לירושלים עמדו ערבים, דרוזים, נוצרים ויהודים והריעו שלום וסאלאם. ליד סאדאת ישב קצין צעיר, שתפקידו היה להדליק לו את המקטרת. סאדאת שאל אותי באוטו: מה עושה האולד ליידי? (גולדה מאיר), ומה עושה אריק שרון? אמרתי, 'הוא עכשיו שר החקלאות, אבל הוא מפקד שכולנו מעריצים, עם עוז לב, הוא עבר את התעלה'. אמר סאדאת: לו הייתי תופס אותו בזמן שחצה את התעלה, הייתי חונק אותו בידיי".

ומה אתה אומר היום על אריק שרון?

"אני מכיר את אריק. כולם יודעים שהוא ביצועיסט בחסד עליון. כשהוא אומר משהו הוא ינסה לקיים אותו. זו הזדמנות גם לנו וגם לו לראות את הקו שלו, שהוא פחות אידיאליסטי ומרחיק לכת מזה של ברק. אולי זה בדיוק מה שצריך לעשות".

טוענים שהוא לא תמיד אומר אמת.

"יש בזה חלק מן האמת. אבל יחד עם זה הוא פתוח ומסור לעם ישראל בצורה בלתי רגילה. עם כל הביקורת, אולי גם הגיל עושה את שלו. את זה אני ודאי יודע עכשיו".

אתה תמיד רואה את חצי הכוס המלאה?

"אני מקווה שהכוס תתמלא לאט לאט. ולאו דווקא בילדים של משפחות דתיות".

חובה, לא אהבה כשקציר סיים את הכהונה, במאי 1978, שער הדולר עמד על 16.59 ל"י, וישראל כבר היתה בעידן קמפ-דייוויד. גדעון אלון כתב ב"הארץ": "הראשון ששמע על ההחלטה הסופית לפרוש היה שר האוצר, שמחה ארליך... בגין ניסה לדבר על לבו (של קציר) שימשיך בקדנציה נוספת, אך קציר רצה לחזור לעבודה בביופיזיקה".

סירבת לבקשת בגין לקדנציה שנייה.

"זה היה גם בגלל מחלתה של נינה (אשתו, שנפטרה ב-1986 ממחלת הסרטן, א' מ'), וגם כי התייחסתי בכבוד למוסד הנשיאות. בחמש השנים האלה הכרתי טוב מאוד את הפוליטיקאים, ומחלק מהם לא נשארתי עם הרגשת כבוד. לא טוב שנשיא ידע את כל החולשות. צריך שהוא יהיה מעריץ, תמים, שמאמין בתום-לב שהוא מייצג את הטוב והיפה".

הפוליטיקאים לא התייחסו אליך בכבוד?

"התייחסו בכבוד. אפילו בגין, שידע שקיבלתי חינוך סוציאליסטי, התייחס אליי תמיד יפה. ידעתי כל מה שקורה. בזמן פגישות קמפ-דייוויד הוא היה בא אליי עם מפות ומסביר. גם רבין וגם גולדה".

אז איפה חוסר הכבוד?

"או! היה כבוד אליי, אבל כל הרכילות ששמעתי לא הוסיפה לכבוד שלהם".

מעבר לזה, קציר פשוט רצה להמשיך לחקור. "מי שיושב בבית הנשיא עשר שנים, אין לו לאן לחזור כמדען. אני לא מעוניין בכסף וגם לא בכבוד, אבל להבין תהליכי חיים, איך הטבע משתנה, זה סיפוק בלתי רגיל".

הרגשת הקלה?

"כן, חזרתי לעשות מה שאני אוהב. הנשיאות היתה מין חובה מספקת, אבל לא האהבה הראשונה שלי".

במאי 1978 ערך קציר מסיבת פרידה ויצא למסע הרצאות באירופה וארצות-הברית. על רקע ביקורת ציבורית, הוא נסוג בו מהכוונה להחזיק דירת-שרד בירושלים לאחר הפרישה, והסתפק בשכירת סוויטה בבית-מלון ירושלמי, עם כל עלייה לבירה.

אחריו נכנס לבית הנשיא יצחק נבון, לפניו כיהן זלמן שז"ר שתי כהונות רצופות. עדיין היתה תקופה של קונסנזוס בכל הקשור למשרה הרמה הזו. שני הנשיאים האחרונים כבר קיבלו מנות של ביקורת ציבורית, אבל קציר עדיין סבור שהנשיאות היא מוסד שכבודו במקומו.

"רוצים לחסוך, אז חושבים לבטל את מוסד הנשיאות. זו טעות. מה שעושים היום זה משחק פוליטי. מפלגה זו לוחצת כך, השנייה לוחצת אחרת, אז בוחרים אדם. אם אפשר להחזיר את דרך מינוי הנשיא הקודמת, זה רצוי".

עם בחירת הנשיא הנוכחי אתה שלם? הוא נבחר בדרך שעוררה מחלוקת.

"אני חושב שהוא נוהג יחסית בטוב טעם, בטקט ובהבנה. הוא לא מעורר ריב. אני שמח שהוא נבחר".

שמעון פרס?

"עבדתי איתו הרבה שנים ואני מכבד אותו. יש לו הרבה יתרונות, וגם חסרונות. הוא מתאים לנשיאות בהרבה דברים, אבל אני לא מקבל עיקרון של גישה פוליטית לבחירת הנשיא. ההחלטה התקבלה בדרך דמוקרטית".

ויצמן?

"ויצמן קצת דיבר יותר מדי, אני מכיר ומחבב אותו, הייתי מפקד שלו בהגנה. אבל אין לו גבול".

אתה סבור שהולך ופוחת הדור?

"לדור שלי היו אידיאלים של להקריב חיים. עכשיו האידיאל הוא משכורת יותר גדולה, כסף. אבל מי שחי רעב הרבה שנים ופתאום מגישים לו אוכל, מתנפל ורוצה לאכול הכול. אחר-כך הוא רואה שהסיפוק הוא לא רק באוכל. אני מקווה שהזלילה הזו והרדיפה אחרי הון מהיר וחיים טובים ייפסקו, ויראו שאידיאלים גדולים הם חשובים. חיים של מוסר ויחסים טובים בין בני-אדם".

אתה מאוד סלחן.

"אני יודע כמה אנשים נפלאים יש פה. בסוף אפילו העיתונאים יבינו".

מה בדבר טון הדברים העכשווי? צעקות, פופוליטיקה?

"אני צופה בזה פחות ופחות, כי זה משעמם אותי עד מוות. יושבים ארבעה אנשים וצועקים אחד על השני, והם לא יודעים מה הם מדברים בכלל. שילמדו מהאנגלים איך לדבר, בהערות שדוקרות יותר מכל צעקה".

ירושלים הוזכרה בעבר כאחת מהאהבות שלך. מה חשבת כשדיברו על חלוקת העיר?

"זו היתה טעות, העמדה של ראש הממשלה הקודם, לומר בקלות שהוא מוכן לחלוקה. לנו יש ירושלים אחת, שאנחנו חולמים עליה הרבה שנים, רוצים ביקרה ושומרים על העתיקות ומרכזי הדת יותר מכל עם אחר שהיה פה, וגם בנינו עיר חדשה. לערבים זו לא העיר הקדושה ביותר. הייתי עושה הכול כדי שלא יחלקו את ירושלים".

ויתורים בשטחים?

"בשטחים עצמם, שם יש רוב כל-כך גדול של פלסטינים שאין לנו צורך בו. אפילו המצרים לא שמחו להיות אחראים לעזה. אבל צריך לעשות הכול בזהירות, לשקול כל צעד, שהביטחון שלנו לא ייפגע. אסור לוותר בקלות על ארץ-ישראל".

למרות העברות, שמו המקורי, קצ'לסקי, מלווה עדיין את קציר, בעיקר בפרסומים המדעיים. "גם אחי אהרון ז"ל החליף את השם, אבל אני לא נכנעתי כל זמן שאבא חי".

אחיו של קציר, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים וחצי, הפרופ' אהרון קציר, נרצח בהתקפת הטרור שערכו קוזו אוקאמוטו היפני ושני מחבלים נוספים, בנמל-התעופה בן-גוריון במאי 1972. רימוני הנפץ שהושלכו שם הרגו 20 איש ופצעו 50. האובדן הכבד היה גם אישי, גם מדעי: אהרון היה אז ראש המחלקה לכימיית פולימרים במכון וייצמן.

ניכר שלקציר קשה לדבר על זה. גם לאחר שלושים שנה, זיכרון האירוע עדיין טרי. "הייתי שם חצי שעה אחרי שנרצח. איזה טרוריסט משוגע. אבא שלו היה כומר, ורצה להיפגש איתי ולבקש סליחה. אמרתי: יש מעשים שלא מדברים עליהם".

מדענים, לכו לחקלאות קציר עוקב אחר האופנות המשתנות במחקר העכשווי. "בשבועות האחרונים מאוד מתפעלים מפרויקט מיפוי הגנום האנושי. לצערי ולשמחתי רואים שאנחנו מאוד דומים לקופים, זה פחד אלוהים. למרות שמכון וייצמן השתתף בפרויקט הזה, זה אחד התחומים שבהם אנחנו מזדנבים אחרי העולם. אנחנו טובים במחשבים, במערכות, בחקר חלבונים, ולאט לאט גם יותר במערכות גנטיות".

אבל בניגוד לאופנות האלה, הוא תמיד תמך בביו-חקלאות דווקא: "ביולוגיה מולקולרית, גנומיקה ופרמצבטיקה מושכים מאוד את לב הצעירים, כי מזה אפשר לקבל רווחים גבוהים. הם חושבים: מה זה חקלאות, אין לנו אפילו מים לתפוחי-זהב. אבל ליצור זרעים שיניבו יבול גדול יותר, צמחים שעמידים לפטריות או טפילים, לעזור לארצות מתפתחות, כמו שישראל היתה עושה פעם, זה חשוב".

ומה עם פיתוח תרופות?

"יותר קל להרוויח בביוטק פרמצבטי, אבל יש חברות כל-כך גדולות בעולם, שלהתחרות איתן זה לא פשוט. ואם נרוויח, מיד הן יחתרו תחתנו ויוציאו מוצר יותר טוב. בחקלאות יש לנו ניסיון עצום, ומ-100 מיליארד דולר של מכירות מוצרי ביוטק בעולם, 40% הם בחקלאות. אל נעמיד פנים שבריאות זה הדבר הכי חשוב, ונמכור תרופות רק לעשירים שיכולים לשלם. יש עולם שצריך מוצרים חקלאיים. אנחנו רואים מה קורה עם מחלת הפרה המשוגעת. בעיה כזו צריכה להיפתר על-ידי ביוטק חקלאי.

"תחום נוסף הוא טיהור הסביבה. התעשייה הכימית זיהמה את הסביבה, ומי התהום הולכים ומזדהמים. אפשר לנקות את זה על-ידי חיידקים, וגם ליצור חומרים חדשים שמזהמים פחות. בעולם, החברות בתחום הזה הולכות ומתפתחות, בישראל כמעט אין".

לגבי הפריחה שנחזתה בהיי-טק בשנים האחרונות הוא נחרץ למדי: "חלק גדול מזה ייכשל. וגם הצלחת החברות בחממות נמדדת בזה שבסוף קונה אותן חברה גדולה. צריך לגדל חברה. אצלנו אין נשימה ארוכה, אם מחר אפשר להרוויח.

"עזרתי ל-BTG (ביוטכנולוגיה כללית) ולאינטרפארם, שהלכו בשיטות שונות. BTG אמרו: אנחנו ישראלים, תהיה לנו חברה ישראלית עם נציגים בחו"ל. באינטרפארם אמרו: להיפך, נימכר (לסרונו השווייצית, א' מ'), נהפוך לחברה- בת ונשאיר תהליכי ייצור מסוימים בארץ. שתיהן חברות מצליחות, אבל BTG יותר קרובה ללבי, והם מפתחים יותר טוב מאשר אינטרפארם".

מכירת חברות מעלה את נתוני הייצוא הלאומי.

"בהחלט, רק אם הרוכשת היא לא חברה שלוקחת את כל הידע אליה וממשיכה לפתח".

מה בדבר הפרטת החממות?

"צריך מאוד להיזהר. המילה הפרטה נשמעת נחמדה, כי זה לא פקידים מנהלים. אבל צריך גם שהמדען הראשי יבדוק וימצא פרויקטים עם חשיבות לאומית וסיכוי גבוה, ובהם יתמוך. צריך שיהיו יזמים, אבל שיהיו להם עוז והבנה. זה תפקיד המדען הראשי: לא רק להשקיע בחברות שהצליחו כבר, אלא באלה שיש להן סיכוי להצליח. סבלנות וחוכמה משתלמות".

למחשבים יש לו יחס אמביוולנטי: "זה עולם חדש, וצריך להיעזר בו. זה מקל. אבל זה לא תחליף לרעיון מקורי, לדברים שרק המוח האנושי יכול לעשות, ולא שום מחשב או רובוט. צריך להבין שאלה כלים, אבל עדיין יש לפתח מחשבה ויוזמה מקורית. אפשר לעשות הרבה אם היהודים יתאמצו קצת לטווח רחוק. שלא יהיה Me too".

האקדמיה הלאומית למדעים, גוף של נבחרים שנוסד ב-1960 ביוזמתו של האח אהרון ז"ל, תציין בקרוב את יום-הולדתו ה-85 של קציר. הוא עצמו ממשיך לתרום לאקדמיה הלאומית, ומרגיש שהוא "ממלא את הצו שאהרון רצה בו מאוד". בין היתר, סייע בגיוס לקרן למו"פ לאומי שליד האקדמיה, שמטרתה לתמוך דווקא במחקר בסיסי, לאחר שהמדינה החלה להתרכז בתמיכה במחקר יישומי.

אבל בין כל המחוות לעבר, האיש עצמו עדיין פעיל במעבדה שלו, ועדיין לא הפסיק לשאול שאלות. המדע לגביו הוא הצורה הטהורה ביותר של התבוננות אמיתית במתרחש. "עכשיו אני נהנה ממחקר טהור, לחקור למשל למה האקמול מגיע למוח ולא לרגל. אני נהנה לשחק עם ילדים, לראות אותם גדלים. אני רוצה עדיין, לעת זיקנה, ליהנות קצת מהחיים".