גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

במוצאי יום העצמאות קיימה הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית אירוע פרידה מפרופ' יהושע וייסמן, מומחה לדיני מקרקעין וחתן פרס ישראל, שפרש לגמלאות. באירוע נכח גם אהרן ברק, נשיא בית-המשפט העליון. כמתבקש באירוע כזה, הקדיש ברק, שהיה בעבר אחד הדיקנים המשפיעים ביותר של הפקולטה, חלק מנאומו לפרופ' וייסמן. אולם את החלק השני של הנאום, שלא היה קטן בהיקפו, הוא הקדיש למשבר הקשה שבו מצויה כיום הפקולטה. הוא הביע דאגה לנוכח המשבר, אמר כי הוא מצטער על-כך, והביע תקווה כי הוא יחלוף במהרה.

ניתן בהחלט להניח שברק דיבר בכנות. כמי שעוקב אחר המתרחש בפקולטה הירושלמית הוא בוודאי כואב את המשבר שפרץ בה, אשר עלול לערער באופן סופי את ההגמוניה ארוכת-השנים שלה בקרב הפקולטות למשפטים בארץ - הגמוניה שברק הוא אחד מאלה שניתן לזקוף אותה לזכותם. בערך לפני 30 שנה, הוא היה אחד ממנהיגיה של מהפכה בין- דורית בפקולטה. אז הסתיים המאבק בהעברת הכוח לידי הדור הצעיר ובשינוי תפיסת ההוראה בפקולטה, והוא איפשר לה להמשיך ולהוביל על-פני המתחרות הרבות שקמו לה במהלך השנים.

"גלעד יחלק את ירושלים"

אבל לא חלפו אלא מספר שעות מאז נאומו של ברק באירוע הפרידה מוייסמן, וחששותיו התגשמו. עומקו של המשבר שעובר על הפקולטה נחשף, כאשר בד בבד כמעט, אם כי ללא תיאום מוקדם, קיבלו חברי הסגל בפקולטה שתי הודעות: האחת, מהדיקן, פרופ' ישראל גלעד, שבה הוא מודיע על כוונתו לסיים את כהונתו בחודש ספטמבר הקרוב, כשנה לפני תום הקדנציה המיועדת, על רקע "המשבר הקשה בתולדותיה של הפקולטה", כפי שניסח במכתבו.

ההודעה השנייה התקבלה מפרופ' אייל בנבנישתי, מומחה למשפט ציבורי, דמות אהודה וכוכב עולה בפקולטה. במכתב מנוסח לקונית הודיע בנבנישתי על החלטתו לעבור ללמד בפקולטה המקבילה באוניברסיטת תל-אביב. הוא ציין במכתבו כי החלטתו התקבלה לאחר לבטים שנמשכו ארבע שנים, ומתוך רצונו להעתיק את מרכז חייו לתל-אביב. הוא טרח להדגיש כי ההחלטה אומנם בשלה בימים אלה, אך היא אינה נובעת מההתרחשויות בפקולטה בתקופה האחרונה.

שתי ההודעות הדרמטיות הללו היו המשך, גם אם באופן רשמי מנותק סיבתית, להחלטתם של שני אנשי סגל בכירים בפקולטה, פרופ' רות גביזון ופרופ' דוד קרצ'מר, לצאת לחופשה לא תשלום. גביזון הודיעה כי בכוונתה להתוודע במהלך חופשתה לפקולטות האחרות למשפטים. קרצ'מר הודיע כי במהלך החופשה ילמד כפרופסור-אורח בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. על-פי הסיכום עמו, בתום השנה יחליט אם ברצונו להישאר כמרצה קבוע שם. גם גביזון קיימה מגעים עם בר-אילן, אך בשלב זה לא נסגר עמה דבר.

העזיבות - אלה שכבר נעשו ואלה שאולי ייעשו - והעימותים החריפים המתנהלים בתקופה האחרונה בפקולטה, יצרו מטבע-לשון חדש, הרווח בפקולטות המתחרות: "גלעד יחלק את ירושלים", אומרים שם, ולא בתוך הזלת דמעה.

כל אחד מהאירועים הללו, למעט אולי עזיבתו של בנבנישתי, קשורים למה שכבר זכה לתואר "פרשת ד"ר אורית קמיר". אלא שנדמה שקמיר לא היתה הסיבה למשבר, כפי שגורמים בפקולטה מבקשים להציג. היא היתה בעיקר קטליזטור.

בתמצית, אלה עיקרי הפרשה: ד"ר קמיר התקבלה לפקולטה לפני כחמש שנים, בתמיכתו של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ששימש כדיקן באותה עת. קמיר, העוסקת בפמיניזם והיתה אחת ממנסחות החוק נגד הטרדה מינית, היא מרצה בלתי שגרתית, פרובוקטיבית, ולכל הדעות מוכשרת. "כשקראתי חלקים מהדוקטורט שלה, עוד לפני שבכלל הכרתי אותה", אומר פרופ' אלכס שטיין, פרופסור מן המניין בפקולטה ואחד ממובילי ההתנגדות לקמיר, "התרשמתי שמדובר באינטלקטואלית ממדרגה ראשונה. הייתי מהתומכים הבולטים בקבלתה לתקופת ניסיון, שבסופה תיבחן האפשרות להעניק לה קביעות".

קמיר נחשבה לממשיכת הקו ה"ציבורי" בפקולטה, שאותו הובילו גביזון ופרופ' מרדכי קרמניצר - שניהם פעילים בולטים במכון הישראלי לדמוקרטיה. קרמניצר נמצא כעת בחופשה ללא תשלום ועוסק עבור המכון בפרויקט ענק, של סריקת כל חוקי היסוד לצורך בניית מודל אפשרי לחוקה עתידית. בד בבד, הוא מכהן כיו"ר מועצת העיתונות והוא אחד המועמדים לתפקיד שופט בבית-המשפט העליון. גביזון שימשה בעבר כנשיאת האגודה לזכויות האזרח.

בחלוף ארבע שנים מאז החלה קמיר לשמש כמרצה בפקולטה, עלתה מועמדותה לקבלת קביעות. הוועדה התחומית, שבחנה את הישגיה המחקריים של קמיר, המליצה על קבלת הקביעות. אולם בדיון בוועדת המינויים העליונה, שבה יושבים גם נשיא האוניברסיטה והרקטור, ואשר בוחנת גם פרמטרים של התאמה חברתית ויכולת הוראה, הוחלט ברוב מוחלט של עשרה מול אף מתנגד, שלא להעניק קביעות לקמיר. הוויכוח, הניטש עד היום, הוא על מה שהתרחש בין שתי החלטות הוועדות.

מצדדיה של קמיר טוענים שהדיקן גלעד פנה לוועדה העליונה ואמר שהוא לא יוכל לקבל החלטה שתקנה לה קביעות בפקולטה. גלעד טוען כי הערעור לא הוגש על-ידו, וגם היוזמה לכך לא היתה שלו. תומכיו אומרים כי הנשיא והרקטור הם שערערו, בעוד שגלעד היה נייטרלי לגמרי. כך או אחרת, ההחלטה שלא להעניק לקמיר קביעות פיצלה את הפקולטה לשני מחנות, ונתנה את האות למאבק איתנים בפקולטה, כשכל אחד מהצדדים מטיח האשמות קשות בצד אחר (ראו מסגרת).

מעבר לעניין הקונקרטי, נראה כי הפרשה הביאה להתפרצות של עימותים, כעסים ושנאות, שעד אז היו חבויים מתחת לפני השטח. אנשי סגל מתארים כיום את המצב בפקולטה כמצב שבו "כולם לא מדברים עם כולם". "בפרשה של קמיר", אומר חבר סגל, "לא יכול להיות שכולם אומרים את האמת. הרי נטענו לגבי קמיר טענות, והיא מצדה מכחישה אותן. במצב כזה, זה נוגע באינטגריטי האישי של האנשים. וברגע שהמחלוקת מחלחלת לרמה של יושר בסיסי, זה מקשה על פעולת הפקולטה".

"הלכו ותלו הכול באורית קמיר", אומר חבר סגל, ממצדדיה של קמיר. "פתאום הכול יוצא החוצה, כל היחסים העכורים בין חברי הסגל, ומאוד נוח להאשים בזה את אורית קמיר".

פס הייצור של האליטות

כדי להבין את משמעות המשבר הנוכחי ואת ההשלכות שעשויות להיות לו, צריך ללכת לאחור, להיסטוריה של הפקולטה למשפטים בירושלים. עד לפני שנים לא רבות היתה הפקולטה אחד המוסדות האקדמיים הנחשבים בארץ, אפוף הילה של מצליחנות, מתובלת בקורטוב של התנשאות, מהסוג שה"אצולה" הירושלמית שבין רחביה לטלביה אהבה לטפח.

ההילה הזו התבססה במידה רבה על שורה ארוכה של בוגרים וחברי סגל לשעבר, המאיישים כמעט מאז היווסדה של הפקולטה אין-ספור עמדות מפתח בתחומי משפט, ממשל, פוליטיקה, חברה וכלכלה בארץ. ספק אם יש גוף ישראלי אחר שיכול להתהדר ברשימה מפוארת כזו.

די אם נציין כי 12 מבין 13 שופטי בית-המשפט העליון כיום סיימו את לימודיהם בפקולטה הירושלמית. רבים מהם, בעבר ובהווה, גם לימדו בה - ביניהם נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, והשופטים תיאודור אור, יצחק זמיר ודורית בייניש.

אבל הרשימה המכובדת מתחילה הרבה קודם, עם דמויות כמעט מיתולוגיות בעולם המשפט הישראלי, שלימדו בפקולטה, כמו אביו של השופט מישאל חשין, השופט שניאור זלמן חשין, שהיה מראשוני שופטי בית-המשפט העליון ומרצה נערץ, הפרופסורים יצחק אנגלרד, שמעון אגרנט, גד טדסקי, אביגדור לבונטין והשופט משה זילברג.

רבים מבוגרי הפקולטה פרוסים כיום לאורך שדרת מקבלי ההחלטות במערכת הציבורית בארץ, ומאיישים גם עמדות מפתח כלכליות. ביניהם ניתן למנות את ראש הממשלה אריאל שרון; ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט; יעקב נאמן, מעורכי-הדין המובילים בארץ ושר האוצר לשעבר; חבר-הכנסת דן מרידור, ששימש גם הוא בעבר כשר אוצר; הנשיא המתפטר של דיסקונט השקעות, יורם טורבוביץ', שבעבר כיהן כממונה על ההגבלים העסקיים; ד"ר דוד תדמור, מוסמך בהצטיינות של הפקולטה, שהיה מחליפו של טורבוביץ' בתפקיד; יו"ר בנק דיסקונט, אריה מינטקביץ'; יו"ר רשות ניירות ערך, מירי כץ; נציב שירות המדינה שמואל הולנדר ופרקליטת המדינה עדנה ארבל.

את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, למשל, מאיישים מאז 1975, משך למעלה מ-25 שנה, רק בוגרי הפקולטה: אהרן ברק, יצחק זמיר, יוסף חריש, מיכאל בן-יאיר ואלייקים רובינשטיין. גם רוני בראון, שהחזיק מעמד בתפקיד יממה קצרה אחת, נמנה עם רשימת הבוגרים. כאשר מדברים על "משטר האליטות", חלק משמעותי מפס-הייצור שלו ממוקם בבניין האבן הגדול שבקצה המזרחי של קמפוס הר הצופים.

אולי הבוגר המזוהה ביותר - הן עם האליטות והן עם הפקולטה - הוא אהרן ברק. הוא גם אחד האחראים להפיכתה לאבן שואבת של משפטנים לעתיד. הימים היו ימי אמצע-סוף שנות ה-60, והסטודנטים הצעירים לא היו שבעי-נחת מרמת ההוראה בפקולטה, שהיתה אז היחידה בארץ ללימודי משפטים. "רמת הלימודים לא היתה גבוהה", משחזר כיום פרופ' אמנון רובינשטיין, שהיה סטודנט בפקולטה באותם ימים. "כל הסטודנטים רשמו רשימות, בלעו אותן, הקיאו אותן בבחינות ואחר-כך לא זכרו כלום. תנאי הלימודים היו מאוד לא נוחים, אבל זה לא רלוונטי, כי הרבה תלמידים לא באו להרצאות. רק לבחינות".

גם פרופ' יצחק זמיר, שופט בית-המשפט העליון שפרש מתפקידו לפני שבועות ספורים, מתאר חוויה דומה בביוגרפיה של אהרן ברק, "כבודו", שכתבה נעמי לויצקי: "להוציא חריג או שניים, פשוט לא הייתי בא לשיעורים. היינו לומדים מחוברות של הרצאות. המורים היו מרצים בקצב של הכתבה, סטודנט אחד מצטיין היה כותב ומקבל על זה תשלום.

לא היה מה לבוא ללימודים בכלל, פרט אולי כדי לראות מדי פעם קצת חברים. התוצאה היתה שמתוך כיתות של מאתיים איש היו באים שניים-שלושה לשיעור. לכולנו היתה תחושה שהפקולטה תורמת לנו מעט מאוד ושיכולנו בעצם ללמוד בהתכתבות".

מי שהחליטה לשנות את המצב היתה אז קבוצת מורים צעירים, שלימדו במשרה מלאה בפקולטה. עם החבורה, שכינתה את עצמה "התורכים הצעירים", נמנו זמיר, ברק, יצחק אנגלרד, מישאל חשין ואחרים. הם היו מלאי ביקורת כלפי דרך ניהול הפקולטה בידי הוותיקים, והחלו לפעול לשינוי שיטת הלימוד. כאשר התפנתה משרה של מרצה בדרג ביניים, זכה בה ברק, מנהיג החבורה. בשלב הבא, פעלו לבחירתו של זמיר לראש המכון למחקרי חקיקה בפקולטה. הוותיקים הוכו בתדהמה.

"אלה היו שנים של מהפכה בחינוך המשפטי בישראל", מתארת לויצקי בספרה את התקופה. "כולם התחילו פתאום לדבר על חשיבה משפטית, על אנליזה מדויקת, על קונסטרוקציות משפטיות. במבחנים, לראשונה בישראל ותוך מחלוקת קשה עם המרצים הוותיקים, הונהגה שיטת הספרים הפתוחים, והסטודנטים נבחנו על הבנת הנקרא ולא על הנקרא, על ניתוח משפטי ולא על טקסט".

בשלב הבא יסדו את עיתון הפקולטה, "משפטים", שהוגדר כעיתון ששייך לסטודנטים: הם מנהלים אותו והם עורכים אותו, בליווי אחד המורים. במפעל הזה לקחו חלק גם פרופ' קרמניצר ופרופ' גביזון, אז עדיין תלמידים בפקולטה. לסטודנטים הותר לפסול מאמרים שחיברו פרופסורים, אם לדעתם לא היו טובים דיים. הם ערכו כתבי-יד של הבכירים ביותר בפקולטה, והעיתון תמיד כלל יותר מאמרים של סטודנטים מאשר של מרצים. המהפכה הושלמה כאשר ברק, בגיל 36, נבחר פה אחד לדיקן הפקולטה. השנה היתה 1974. מאז החלה הפקולטה לקנות לעצמה שם בזכות שיטת הלימוד האקדמית שהנהיגה ובזכות המרצים המובילים שלימדו בה.

החדרים נותרו ריקים

עם משא הרואי כזה, ברור מדוע איש אינו רוצה להיות חתום על הפרק של התפוררות הפקולטה. אפשר שאת העימותים סביב פרשת קמיר צריך לקרוא כסימפטומים למשבר עמוק יותר שבו מצויה הפקולטה, כזה שעד כה הקפידו שם להצניע, שלא לומר להדחיק.

למשל, ירידת קרנה של הפקולטה בעיניהם של סטודנטים הנרשמים ללימודים. בשנה שעברה נרשמה ירידה חדה למדי בשיעור הנרשמים, או בשפה המקצועית של האוניברסיטה: ירידה בחתכי הקבלה של המועמדים ללימודים. המשמעות היא ירידה באיכות המתקבלים לפקולטה, לפחות לפי הקריטריונים שלפיהם מופעל תהליך ההרשמה.

שטיין תולה את הסיבה בחוסר האטרקטיביות של ירושלים כעיר. "תל-אביב", הוא אומר, "היא עיר יותר נחמדה. הדשא שם ירוק יותר, יש אווירה יותר חילונית, ולא מרגישים שם את האינתיפאדה. לו הייתי בחור צעיר שצריך להחליט היום איפה ללמוד, גם אני הייתי בוחר בתל-אביב". אחרים מחזקים טענה זו בכך שהירידה נרשמה בכל האוניברסיטה הירושלמית, ולא רק בפקולטה למשפטים. "ירושלים פשוט הפכה לעיר שפחות מושכת סטודנטים", הם אומרים.

גלעד נתלה באילנות מרוחקים יותר. לדבריו, בשנים האחרונות נרשמה ירידה בחתכי הקבלה ברמה הארצית בפקולטות למשפטים בכל האוניברסיטאות, בין היתר כתוצאה עקיפה של הקמת המכללות. בשנה האחרונה, הוא אומר, לא רק שהירידה בחתכי הקבלה בפקולטה בירושלים נבלמה, אלא שאף נרשמה עלייה מסוימת בשוליים. "בכל שנה מתדפקים על דלתנו התלמידים הטובים. יש ביקוש עצום, ומדי שנה אנו קולטים רק חלק קטן מהפונים".

אבל לא רק הסטודנטים מתלבטים אם להגיע לפקולטה. גם המרצים וחברי הסגל לא נלהבים לעשות זאת. מי שיגיע לבקר, ימצא הרבה חדרים ריקים של אנשי סגל ההוראה. "הפקולטה נראית כמו עיר-רפאים", מודה חבר סגל, "אנשים לא מגיעים, ואין אווירה אקדמית".

"כיום, כשהמחשב בשימוש כה גבוה, אנשים מגיעים פחות למקום העבודה", מסביר גלעד. מעבר לכך, הוא אומר, התנאים הפיסיים בפקולטה גרועים. רק באחרונה, למשל, התקינו מיזוג-אוויר בבניין.

לפני כחודש, למשל, קיבלו חברי הסגל הודעה בדואר האלקטרוני מאת ד"ר אלון הראל, שריכז בפקולטה את הסמינרים המחלקתיים לחברי הסגל. הראל הודיע על השתחררותו מהתפקיד, בעקבות נוכחות דלילה ביותר מצד חברי הסגל. חברי סגל יודעים לספר שהוא הגדיר את הנוכחות הדלילה כביזיון, וכי אחרי כמה פעמים שבהן מצא עצמו יושב כמעט לבדו עם האורח שהוזמן להרצות, התייאש ופרש. אגב, יש מי שיודע לספר שקמיר היוותה מחצית מהנוכחים בסמינרים, כשהמחצית האחרת היה הראל. עכשיו, כשקמיר איננה, הראל מצא עצמו לא פעם לבד באולם ההרצאות.

גלעד מודה שהיתה בעיה עם הנוכחות בסמינרים, אולם הוא מסביר שזה קרה בתקופה שבה הסמינרים התקיימו בתדירות השוחקת של פעם בשבוע - מה גם שהנושאים לא תמיד היו אטרקטיביים. בזמן האחרון, הוא אומר, התקיימו כמה סמינרים מוצלחים ביותר, שנרשמה בהם נוכחות גבוהה.

אינדיקציה נוספת לאווירה בפקולטה היא חוסר המעורבות מצד בכיריה. לכאורה, מי שהיו אמורים להוביל היום את הפקולטה, מבחינת מעמדם וגילם - קרמניצר וגביזון, למשל - עסוקים יותר בענייניהם והרבה פחות בענייני הפקולטה. גם כאן, גלעד טוען שהמצב אינו כך בדיוק. לדבריו, גביזון, למשל, היתה מעורבת בשנתיים האחרונות בפקולטה כפי שלא היתה מעורבת מעולם.

ספינת-הדגל טובעת?

כל אלה, כמו גם הנטישות והעימותים בתוך הפקולטה, לא גורמים עדיין לחברי הסגל שלה להודות בפה מלא במשבר הפוקד אותה. מבחינתם, הפקולטה הירושלמית היא עדיין המובילה בין הפקולטות למשפטים, "ספינת-הדגל של החינוך המשפטי בארץ", בדיוק כפי שהיה כל השנים. ה"עובדה" הזו אף מצוינת בידיעון הפקולטה ובאתר-הבית שלה באינטרנט.

"כשמחפשים אנשי סגל בכירים וטובים, מסתכלים על ירושלים", אומר הראל. "יש כאן הרבה אנשים שיכלו לקבל מחר בבוקר מקום בכל פקולטה אחרת. הפקולטה בירושלים אולי פחות 'טרנדית', אך יש כאן הריכוז הטוב בארץ של אנשים".

"בתור סטודנט, לו הייתי מבקש להמשיך ללמוד בחו"ל, הייתי בוחר בירושלים", אומר שטיין. "לנו יש המוניטין המובילים בעולם, וגם המנטליות שלנו שונה. אצלנו, תלמידים שהם באמת טובים, זוכים ליחס אימהי ואבהי מצד המרצים. לא רק שאנחנו מייעצים להם, אלא שאנחנו גם נותנים עזרה מעשית בהשמה ובמלגות. אם נבדוק באוניברסיטאות מובילות בחו"ל, יש יתרון מספרי לסטודנטים שלנו. גם המאמרים של האנשים שלנו מופיעים בכתבי-עת מובילים בעולם".

מבחינת מספר הפרסומים של חברי הסגל בכתבי-עת בין-לאומיים, שטיין צודק. אבל התחושה היא שהפקולטה מעט דורכת במקום, ועדיין נהנית מההילה ההיסטורית ומהיתרונות שמקנים לה אלה שבעתיד הלא-רחוק יעזבו. "ירושלים תמיד היתה מתבדלת", אומר חבר סגל ירושלמי. "הם באמת מאמינים שהם הכי טובים, ומסרבים לראות מה קורה מסביב. הפקולטה היתה צריכה להבין מזמן שמכיוון שהעיר מרתיעה אנשים, היא צריכה להיות הרבה יותר אטרקטיבית. הקריטריון של פרסומים בחו"ל הפך להיות הקריטריון הבלעדי. פעילות ציבורית, לעומת-זאת, לא רק שהיא לא מתוגמלת, אלא שגם מסתכלים עליה בעין לא-יפה".

גם הגיל הממוצע של סגל ההוראה בפקולטה גבוה יחסית לפקולטות מקבילות, ויש בה פחות ייצוג לחברי סגל צעירים. זו אולי הסיבה לכך שבפקולטה מתגאים בקליטתו של מרצה ערבי מבר-אילן, ד"ר מיכאיל קריאני בן ה-35. באף פקולטה למשפטים, אומרים שטיין וגלעד, אין חבר סגל ערבי.

אבל גם בוגרי הפקולטה, הנהנים להתהדר במוניטין שלה, מודים שלהשתלטות של בוגריה על כל-כך הרבה עמדות מפתח אחראית במידה רבה העובדה שבמשך כמעט 20 שנה קריטיות, מאז הקמתה בנובמבר 1949 ועד 1970, הפקולטה למשפטים בירושלים היתה היחידה בארץ שניתן היה ללמוד בה את התחום.

"באופן טבעי, אנשים שמחזיקים עמדות בכירות בתחום המשפט הם הוותיקים ביותר במקצוע", מסביר יוסף חריש, בוגר המחזור הראשון של הפקולטה. "עד 1969 לא היתה פקולטה אחרת. האוניברסיטה היתה ממוקמת בחור ברציסבון, ליד בית-כנסת ישורון, בלי שום תנאים. זו היתה הפקולטה הראשונה - היחידה, הטובה ביותר והרעה ביותר למשפטים, ובוגריה השתלבו בתפקידי מפתח. בוגרי האוניברסיטאות האחרות צעירים יותר, ומדרך הטבע עדיין לא מאיישים תפקידים או משרות בכירות בשדה המשפט. אבל זה עניין של זמן. אני חושב שבעוד חמש-עשר שנים הכותרת של הכתבה הזו תהיה אחרת".

גם מיכאל בן-יאיר תולה בוותק את הסיבה לזינוק של בוגרי הפקולטה לעמדות מפתח. "הרמה המקצועית ורמת החינוך המשפטי בכל הפקולטות מאוד גבוהות, לא פחות מבירושלים", הוא טוען. "הסיבה ליתרון של הפקולטה הירושלמית היא אובייקטיבית, וותק. כל שופטי העליון, חיים כהן, אגרנט, לנדוי, זוסמן ואחרים, כולם דמויות חשובות בשדה המשפט, לימדו בפקולטה בירושלים, כי זו היחידה שהיתה. היום אי-אפשר להצביע על ריכוז של מרצים שהם דמויות חשובות בשדה המשפט בפקולטה אחת. בגלל ריבוי הפקולטות והמכללות, הפיזור שלהם גדול".

אפילו שטיין מודה שהעדיפות של הפקולטה הירושלמית היא גם פונקציה של הוותק שלה, "וייתכן שזה יתרון זמני", הוא אומר. "כיום היתרון האקדמי שלנו על תל-אביב הוא לא גדול, ואולי עוד מעט כבר לא יהיה קיים. גם בבר-אילן יש כיום עתודה מצוינת. אך אם מודדים בנקודת הזמן העכשווית, אנחנו המובילים".

ההגמוניה מתפזרת מאז אמצע שנות ה-60, תחום הוראת המשפט בארץ עובר תהליך של התרחבות מתמדת. כבר אז הוביל הביקוש הרב את הפקולטה הירושלמית לפתוח שלוחה תל-אביבית להוראת משפטים. ב-1970 התנתקה השלוחה מהעוגן הירושלמי וזכתה לעצמאות כפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. בשלושת העשורים שלאחר מכן, הקימו גם האוניברסיטאות בחיפה, בבר-אילן ובבאר-שבע, בסדר זה, פקולטות ללימודי משפטים. בעשר השנים האחרונות הצטרפו למאבק על לב הסטודנטים גם המכללות למשפטים. הן גם שאבו אליהן מרצים ידועים מהמוסד הירושלמי, כמו גם תקציבים שמנים בהרבה.

את רמות משפט והמרכז הבין-תחומי בהרצליה, למשל, הקים פרופ' אוריאל רייכמן, מוסמך בהצטיינות של הפקולטה הירושלמית ולימים דיקן הפקולטה למשפטים בתל-אביב. בבית-הספר למשפטים של המכללה למינהל לימדו רבים מהמרצים הירושלמים, לרבות אהרן ברק. את המכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן הקים פנחס שיפמן, החבר עד היום בסגל ההוראה בירושלים. הוא גם הביא עמו לא מעט מרצים-עמיתים מירושלים, ביניהם מנויים כיום ברשימת סגל ההוראה של המכללה גם ישראל גלעד עצמו, וסגנו, פרופ' אייל זמיר. פרופ' גבריאלה שלו, מן הוותיקות בפקולטה הירושלמית, מלמדת בשלוחה של אוניברסיטת מנצ'סטר הבריטית בארץ.

אם מוסיפים לכך את היוקרה המצטברת והולכת של הפקולטות האוניברסיטאיות למשפטים, בעיקר בתל-אביב ובבר-אילן, שמהוות כיום מקור משיכה גם עבור מרצים מירושלים, ניתן להניח שאמירתו של גלעד, בדבר "המשבר הקשה ביותר בתולדותיה", אינו משקף רק את המהומה שיצרה פרשת קמיר.

"זה משבר לא פשוט ולכן הוא לא יחלוף מהר", מעריך חבר סגל בפקולטה מתחרה. "הפקולטה בירושלים היא מוסד מספיק מפואר, אך חבל שהרבה אנרגיות מיותרות מתבזבזות שם לכיוונים מיותרים, כשבינתיים הפקולטה מאבדת אנשים".

"לא משנה מה יקרה", אומר שטיין, "הפקולטה תתמודד עם זה. היא עברה כבר הרבה. יש לה כתפיים רחבות. כשהגענו לכאן לפני עשר שנים, אני ועוד כמה מחברי הסגל הנוכחיים, הפקולטה היתה 'על הפנים'. אחר-כך היו לנו חמש שנים מצוינות, בזכות הסינרגיה שלנו, הצעירים, עם האחרים, המבוגרים יותר".

"אין ספק, יש משבר, והוא משפיע, מפריע ויכול לגרום נזקים בלתי הפיכים", אומר חבר סגל הנמנה עם תומכי הדיקן. "גם לאנשי סגל שבשלב קודם הביעו את עמדתם בעד קמיר, ברור היום שההחלטה האחרונה של ההנהלה (להעניק לקמיר תקופת ניסיון נוספת - ראו מסגרת), תביא להתפרקות הפקולטה. התחושה היא שפרשה שמעיקה על היחסים הפנימיים לא נגמרת ולא תאפשר לחזור לסדר-היום. זו לא אווירה מתאימה לכתיבה אקדמית וכתיבת מחקרים".

ייתכן שההבנה, שאי-פתרונה של פרשת קמיר עלול לא לאפשר לפקולטה להתמודד בזמן ובעוצמה המספקת עם בעיות קשות אחרות, גרמה בימים האחרונים לחברי סגל רבים לבחור באופציה של ליכוד שורות פנימי - גם על חשבון ויתורים אידיאולוגיים או אישיים.

בתום ישיבה שהתקיימה ביום רביעי שעבר, החל להתגבש נוסח של עצומת תמיכה בגלעד, הקוראת לו לחזור מהתפטרותו. הנוסח שגובש לבסוף מבטא את דאגתם של חברי הסגל מעתידה של הפקולטה ותומך בעמדת הדיקן, הגורסת כי אין להעניק לקמיר תקופת ניסיון נוספת, לאור העיקרון שאין לכפות דעת מיעוט על דעת הרוב.

לעצומה הזו נוספו מספר שמות של חותמים, שנעדרו מהעצומה הקודמת: פרופ' סטיב גולדשטיין, פרופ' רות לפידות, פרופ' שמואל שילה, פרופ' אליאב שוחטמן (שבעבר תמך בקמיר), ואולי השם המפתיע ביותר - קרמניצר. בין הבולטים שלא חתמו על העצומה ניתן למנות את גביזון, קרצ'מר, רדאי, ד"ר דפנה לוינסון-זמיר ופרופ' חנינא בן-מנחם.

גם גלעד מבקש כיום להישמע אופטימי, בניגוד לפסימיות העולה ממכתב ההתפטרות שלו. "כל פקולטה עוברת משברים", הוא אומר. "המשבר הזה יחלוף מהר, ונעלה על דרך המלך". ֲ