מיצאו את ההבדלים: שלושה כלבים הלוקים בעיוורון תורשתי עברו טיפול גנטי, שמאפשר
להם לראות, שבו הוחדר גן בריא לרשתית העין שלהם. ואילו על עיניה של אשה העובדת
כשכירת-חרב הושתלו משקפיים שמאפשרים לה לראות גם בחושך. כל ההבדל הוא שהאירוע
הראשון קרה בינואר 2001 באוניברסיטת פנסילבניה, ואילו השני בדוי לגמרי, ומופיע
בספר מדע בדיוני משנת 1984 ("נוירומנסר" של ויליאם גיבסון).
כאשר כלבים נרפאים מעיוורון בדרך שעד לפני זמן קצר היתה נשמעת בדיונית לגמרי,
ובכלל הטכנולוגיות החדשות בתחומי המחשוב, מדעי החיים והחלל נהיות דומות יותר
ויותר למדע בדיוני; כאשר מנסים לגדל תאי מוח אנושי בתוך מוח של עכבר (מחקר
שבוצע השנה), ותייר החלל הראשון, דניס טיטו, כבר יצא לדרך - איזה הבדל נשאר
בין המדע לבין המדע הבדיוני? לאן יפנו סופרי המדע הבדיוני (להלן מד"ב), והאם
הדמיון בין מד"ב ומדע יטושטש עד כדי-כך שרק ידיעה באיזה ז'אנר אתם מעיינים
כרגע תציל אתכם מבלבול.
האם ספרות המד"ב חוזה את ההמצאות המדעיות, משמשת השראה למדענים, ובכך, למעשה,
אם נשאל ממנה דימוי, מבקרת בעתיד ועל-ידי כך משנה אותו? או שהיא אולי רק מתארת
המצאות שמדענים כבר חשבו עליהן? זו שאלה מרתקת שתידון כאן בהמשך, אבל ברור
שגם בלי לחזות ממש, ספרי המד"ב יכולים לעצב תפיסות מציאות אצל הקהל הרחב.
כך, הספר שעיצב את אופן ההתייחסות לאינטרנט הוא "נוירומנסר" בן ה-17, שכבר
הוזכר כאן. "טכנולוגית, הספר הזה נראה מגוחך כיום", אומר דידי חנוך, עורך סדרת
המד"ב והפנטזיה של הוצאת אופוס. "כמות הזיכרון של המחשב שמשתמשים בו שם היא
די נלעגת. אבל מבחינת הרעיונות הוא מדהים. גיבסון טבע את המושג סייבר-ספייס
וגם חזה את ההאקינג. אחרי כמה שנים הוא פגש האקרים, שאמרו לו שהוא השפיע עליהם
מאוד. גיבסון היה נבוך ואמר, 'לא לזה התכוונתי'. הוא בעצם בא להזהיר מהמציאות
שמתוארת בספרים שלו, אבל אנשים לקחו אותו בתור מבשר".
גיבסון שייך לזרם הטכנולוגי ביותר במד"ב, סייבר-פאנק, שמתמקד לא בחלליות אלא
בטכנולוגיות מתחום הרובוטיקה ומדעי החיים. תמצאו שם השתלות שבבים במוח, הינדוס
גנטי וכן יצירת סייבורג (אדם בעל חלקים מכניים) או אנדרואיד (מכונה דמויית-אדם).
מושג רווח בספרות הזו הוא מחשב-מוח. "היום, במאמרים מדעיים, זה לא דבר דמיוני
לחלוטין", אומר ד"ר אהרון האופטמן, חוקר בכיר במחקר לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת
תל-אביב. "יש קישורים כאלה ואחרים בין מחשב ומוח האדם - אם פיזית, באלקטרודות
או סיבים שמושתלים במוח, ואם בשידור תקשורת של גלים אלקטרו-מגנטיים אל המוח.
אבל במד"ב זה מתפתח עד קצה גבול הדמיון.
"גם המציאות המדומה בספרים האלה היא לא בצורתה המגושמת כיום, עם הקסדות והכפפות.
אדם נשכב במיטה, המכשיר מקרין לו גלים למוח, וזה גורם לו להרגיש כמו בעולם
אחר. בלי שהגוף יזוז, הוא מרגיש כאילו הוא בספארי באפריקה. היום יש כבר התחלות
של התחלות של התחלות של זה, אבל במד"ב האפשרויות האלה נחקרו לעומק כבר מזמן,
אפילו בסרטים פופולריים כמו מאטריקס ואקזיסטנס".
גם תחום מדעי החיים, ובראשו פרויקט מיפוי הגנום האנושי, שרק בשנתיים האחרונות
התחיל לתפוס תאוצה בתודעת הציבור, הלהיב את דמיונם של סופרי המד"ב כבר לפני
20 שנה, הן ברמה הטכנולוגית והן בתחזיות החברתיות המשתמעות ממנה. השלכות מעוררות-דאגה
כבר הובאו עד קיצוניות, והופיעו סרטים וספרים שעוסקים בחברות שבהן השלטון או
ההורים מכתיבים את התכונות הרצויות לילד, מה שיוצר חלוקה מעמדית חדשה, כמו
בסרט "מה קרה בגאטאקה". על-פי האופטמן, הספרים האלה מעוררים מחשבות כבדות מאוד
לגבי היישום של טכנולוגיות גנטיות.
"בספר קלאסי משנות השלושים, כמו 'עולם חדש אמיץ'", אומר האופטמן, "מגדלים עוברים
בקבוצות למטרות מוגדרות. זו לא הנדסה גנטית במובנה היום, אין שם מניפולציה
בדנ"א, כי מבנה הדנ"א התגלה רק בשנות החמישים. אבל קיימת הקונספציה - איך עלולה
להיראות חברה שבה יש ניסיון להכתיב תכונות של אנשים. היום לא מתייחסים לזה
מספיק. עוד לא נכתב הספר הטוב ביותר שאפשר לכתוב על חברה שבה ההנדסה הזו מיושמת".
המדען קרא בדיון
והחליט להפוך אותו למציאות?
הקשר בין ספרות המד"ב לבין המדע איננו פשוט כלל. האופטמן מדבר על "היזון חוזר
בין רעיונות שמתפתחים במוחם של מדענים ובין רעיונות שנולדים בדמיונם הקודח
של סופרי מד"ב". בין הרעיונות הללו מתנהל משחק פינג-פונג בלתי פוסק, הוא אומר.
נכון, במרבית המקרים רעיונות אינם הופכים למציאות בהשראת ספרי מד"ב שהמדענים
קראו, הוא אומר. "בדרך-כלל התהליך הפוך - סופרי המד"ב, לפחות הטובים שבהם,
מקושרים לקהילייה המדעית והטכנולוגית, קוראים פרסומים מדעיים ומשתתפים בכנסים.
הם שומעים על רעיון שמתבשל במחקר, הולכים בדמיון שניים-שלושה צעדים קדימה,
וחושבים לאן זה מוביל. לפעמים, אחרי שסופר מד"ב שמע על רעיון של חוקר מהאקדמיה
או מהתעשייה, הוא מפתח את זה לספר ומציג ספקולציה נועזת שהוגה הרעיון המקורי
לא העז לעשות. הספר מתפרסם, מכה גלים ונותן רעיונות נוספים לחוקרים".
ובכל-זאת, יש כמה וכמה טכנולוגיות שיושמו אחרי שתוארו לראשונה במד"ב, מאמצעי
נחיתה של רכבי-חלל ועד ייצוב אווירו-דינמי של רקטות. "מדענים בעלי-שם", אומר
האופטמן, "כמו סטיבן הוקינג, מרווין מינסקי וסטיבן ויינברג העידו על עצמם שהם
קוראים באופן קבוע ספרי מד"ב וקיבלו השראה מרעיונות של סופרים בתחום".
הדוגמה החביבה ביותר על האופטמן היא משחק הפינג-פונג שניהל עם המדע ארתור סי.
קלארק, סופר שחזה התפתחויות רבות בתחום המדע והתקשורת. "בשנות ה-50 הוא כתב
על רשתות מחשבים, ולמעשה חזה את האינטרנט. ב-1945 הוא חזה במאמר את דרך פעילותם
של לווייני תקשורת, עם תיאור הנדסי של מסלול הלוויין והדרך שבה הוא מכסה את
כדור-הארץ. ולכן, כששיגרו לחלל את לוויין התקשורת הראשון, בשנות ה-60, קלארק
היה אורח-כבוד".
ב"מזרקות גן-העדן", ספר של קלארק מ-1973, תוארה צורה חדשה של שיגורים לחלל,
באמצעות "מעלית לחלל". כיום, אומר האופטמן, משתמשים במעבורת-חלל עם מנועים
רקטיים ששורפים אלפי טונות דלק כדי להתגבר על כוח המשיכה. אבל קלארק קרא מאמר
של מהנדס רוסי בשם יורי ארוצונטוב, מתחילת שנות השישים, שבו תוארה מעלית-חלל
כזו. מדובר במערכת כבלים שנמתחת מפני כדור-הארץ לגובה 36 אלף ק"מ, גובה שבו
מתקיים איזון בין כוח המשיכה והכוח הצנטריפוגלי, מה שמאפשר להעביר קרוניות
לחלל ומשם, וזאת בשימוש בכמות אנרגיה נמוכה משמעותית מזו של רקטות וטילים.
זה בסיסו הטכנולוגי של הספר של קלארק.
ואיפה הפינג-פונג? מסביר האופטמן: "המכשלה העיקרית בפני הטכנולוגיה הזו עד
עתה היתה נושא החומרים. לא היו חומרים שיהיו חזקים וקלים מספיק כדי לשמש לכבלים,
אלא אם הכבלים יהיו בקוטר של קילומטרים. אבל בשנים האחרונות הנאנו-טכנולוגיה
מפתחת דור חדש של חומרים סופר-חזקים, שמבוססים על אטומי פחמן. הצליחו כבר ליצור
אותם במעבדה, עדיין בגדלים מאוד קטנים, אבל החוזק התיאורטי שלהם פנטסטי. הממציא,
זוכה פרס נובל לכימייה, סיפר שקרא את הספר של קלארק. בהרצאה שלו הוא אמר: אני
עושה כל יום ג'וגינג ומשתדל להיות בריא, כדי לחיות עד שיתגשם החזון של קלארק
על מעליות לחלל".
המהלך הבא בפינג-פונג, מספר האופטמן - בספטמבר 2000 יזמה נאס"א מחקר בנושא
זה, תוך שהיא מכריזה שהמחקר נולד "בהשראת המדע הבדיוני". סוכנות החלל הוציאה
דוח הנדסי שמתייחס לרעיון, עם המסקנה שהוא בר-יישום, ושיוכל להוזיל את הטיסות
לחלל לרמה שכל אדם יכול להרשות לעצמו. הנה דוגמה לרעיון תיאורטי שנולד במוחו
של מהנדס, עבר לסופר והתפתח הלאה.
"הרעיון הראשוני, שנולד אצל מדען או מהנדס, יהיה משהו שקשה מאוד לממש בטכנולוגיה
של היום. אבל לסופר המד"ב לא אכפת שהיום זה בלתי-אפשרי. הוא כותב סיפורים שמתארים
את חברת העתיד, בהתבסס על אותו רעיון. איך תיראה חברה שבה הרעיון הזה הוא בר-יישום?
אומנם, בשביל ספקולציה על רעיון מדעי אפשר גם לכתוב מאמר, אבל היפה במד"ב הוא
השילוב בתוך עלילה, עם אנשים, יחסים, נושאים חברתיים ופסיכולוגיים".
לא כולם מסכימים לתיאוריה הזו. "שיראו לי מחקר מדעי אחד, רק אחד, שהתקיים בעקבות
מד"ב", מתלהט יבשם עזגד, כתב ועורך מדעי וסופר מד"ב. "האופטמן הוא חבר שלי,
אבל הדוגמה של קלארק לא תופסת. קלארק ישב ב-MIT ואכל מכף-ידו של מרווין מינסקי,
ו'2001 אודיסיאה בחלל' (העוסק בבינה מלאכותית ובמחשב-על אינטליגנטי, א' מ')
הוא אחד לאחד הרעיונות של מינסקי. היתה אז תנועה מדעית גדולה של בינה מלאכותית,
וקלארק ישב בכנסים שלהם, קיבל רעיונות טכניים, דיבר עם אנשים במסדרונות ופיתח
בצורה יפה את העלילה. כמובן, מגיע לו קרדיט על ההצלחה לפשט רעיונות מורכבים
כך שאנשים מן השורה יוכלו להבין אותם".
אז אין פינג-פונג?
"פינג-פונג זה אומר שהכדור היה אי-פעם בחצר של קלארק. מתי הכדור היה אצלו?
קלארק ישב ביציע, אולי הוא גם שמע סודות מחדר ההלבשה, אבל הוא לא שיחק בכדור".
תפקידו העיקרי של סופר המד"ב, על-פי עזגד, מתמצה בתיאור בהיר של רעיונות שמתוארים
בכתבי-עת מדעיים, שאינם נגישים להדיוטות. הסופר פשוט לוקח אותם קדימה בעזרת
הדמיון ומפשט אותם. "סופר מד"ב, כמו סופר בכלל, צריך לקחת פן של המציאות ולשקף
אותו, לגרום לו להיות בעל משמעות בשביל אנשים אחרים".
הסופר חזה עתיד שחור?
ואולי התכוון רק להתריע האופטמן דווקא חושב שיש רלוונטיות גדולה לתחזיות המד"ב,
לפחות לאלה החברתיות. "יש הרבה ספרים שמדברים על מושבות, בחלל או על כוכבי-לכת
אחרים, שבהם גרים עשרות אלפי אנשים. בדרך-כלל זה בא לפתור בעיות על כדור-הארץ
כמו התפוצצות אוכלוסין, זיהום סביבתי ומלחמות. בספרים כאלה, כדור-הארץ הישן
והטוב הוא רק אחת מהרבה אפשרויות - או שנמלטו ממנו כי כבר אי-אפשר לחיות עליו,
או שנותרו בו רק אנשים מעטים, ואז הוא חוזר להיות גן-עדן, פחות צפוף ויותר
נקי. זה מאפשר לתאר חברות שונות מהחברה של היום, שוני שמתאפשר בזכות הישגים
מדעיים וטכנולוגיים. מה שמעניין כאן הוא לא ההמצאה הטכנולוגית אלא תיאור החברה
האנושית.
"הגדולה של המד"ב היא שהוא אינו חייב לחזות דבר שיתממש. מי שצריך לעסוק בחיזוי
טכני זה אני, כעתידן - לתאר מה הכי סביר שיקרה, כדי לאפשר למקבלי ההחלטות לפעול.
אם המד"ב יעשה את זה, זה יהיה משעמם. המד"ב מתאר דברים שההסתברות שלהם נמוכה
מאוד, הוא מביא דברים לקיצוניות ומעורר מחשבות".
הדוגמה המוכרת ביותר לקיצוניות כזו היא "1984" של ג'ורג' אורוול. תפקידם של
ספרים כאלה, מסביר דידי חנוך, הוא לומר "הנה נתיב אפשרי, בבקשה אל תלכו בו.
אלה ספרים שיכולים להשפיע. '1984' השפיע על הדרך שבה האנושות מתייחסת לפרטיות.
הוא הציב את האח הגדול כנורת-אזהרה שמתייחסים אליה שוב ושוב".
האופטמן: "אורוול לא התכוון שב-1984 תהיה חברה טוטאליטרית, אלא ראה את הרעות
החולות של הקומוניזם אז, חיבר אותן לקדמה טכנולוגית סהרורית וכתב ספר שמטרתו
להזהיר אותנו. גם ספרים שמתארים שואה גרעינית או אקולוגית לא חוזים אותה בסבירות
של 89%, אלא מזהירים אותנו כדי שהיא לא תקרה. זו לא תחזית, זו התרעה".
אבל עזגד לא חושב שהמד"ב צריך לגרום לציבור להבין רעיון חברתי כלשהו. "זו זילות
של הספרות", הוא אומר. "זה אולי התפקיד של ספרות נון-פיקשן. ספרות אמנותית,
מתפקידה להיות יפה ולעשות לך נעים בגב".
ולא להתריע?
"בסיפורים הטכנולוגיים, או בסיפורי חיזרים, זה לא העיקר. נכון שהם מאפשרים
לך לחשוב על אפשרויות שסיכויי ההתגשמות שלהן זניחים. זה תת-מסר: האפשרות הזו
לא תתקיים, אבל אתה יכול לחשוב עליה, וכך להבין עד כמה רבת-פנים יכולה המציאות
להיות. אבל זו רמת תחכום שלא הייתי מייחס לכלל הקוראים".
אז ספר מד"ב על שואה גרעינית למשל, לא ממלא תפקיד?
"מה המסר שם? הפצצה? לא, המסר הוא החברה, יחסים בין אנשים, אבולוציה של מדע
וטכנולוגיה, מה שאת רוצה, רק לא אזהרה מפני הבאות".
העתיד הוא מטאפורה ובעצם, זה עלינו עכשיו אלי הרשטיין, עורך סדרת ספרי המד"ב
והפנטזיה החדשה של הוצאת כתר, לא חושב שאזהרות חברתיות במד"ב הן תת-מסר. ספרים
שמציגים שואות טכנולוגיות כוללים בתוכם גם פילוסופיה של המדע והמוסר, וגם דיון
בסכנות אפשריות של הטכנולוגיה, הוא אומר. "הם מציגים שימוש לקוי בטכנולוגיה.
אין טכנולוגיה רעה, יש אנשים רעים".
אז יש ביקורת חברתית.
"המד"ב עושה שימוש בטכנולוגיה כדי לבטא רעיונות חברתיים, אבל הוא לא רק טכנולוגי.
בספרי מד"ב חזו למשל את הצוללות והלוויינים, אבל אני לא זוכר ספר אחד שקראתי,
שהיה בו טלפון סלולרי פשוט. צריך לזכור שהטכנולוגיה היא רק כלי, ובמד"ב אמיתי
יש אמירה מעבר לזה".
מה היית משיב לעזגד, שאומר שהמד"ב בסך-הכול מציג את הטכנולוגיה בצורה ברורה
לקורא?
"שיקרא את אורסולה לה-גווין, שבספרים שלה אין הרבה טכנולוגיה, ויגיד מה דעתו.
בספר 'המנושל', שנכתב בתקופת המלחמה הקרה, יש מתחים בין שתי תרבויות שחיות
על שני כוכבים נפרדים, האחת סוציאליסטית-אנרכיסטית והשנייה קפיטליסטית קיצונית.
בתקופת המקארתיזם בארצות-הברית, לה-גווין כתבה על תרבות מערבית קפיטליסטית.
יש דברים שיותר קל להגיד כשהם ממוקמים על כוכב רחוק ולא כאן ועכשיו".
אם כבר אורסולה לה-גווין, חנוך מצטט: "היא אמרה שהעתיד הוא מטאפורה. וזה מתייחס
למד"ב כולו.
"מד"ב הוא לא באמת ז'אנר של כתיבה על העתיד, גם לא על היסטוריות חלופיות, אלא
עלינו. על החברה שלנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. מד"ב שתלוש לחלוטין מהחברה
שלנו הוא בעייתי. אפילו אם הוא מתרחש בעוד 900 שנה, בקפיצות בין-גלקטיות (כמו
בספר "היפריון" של דן סימונס), זה עדיין 900 שנה מכאן ועכשיו. זה מדבר על לאן
אנחנו יכולים להגיע. התפקיד של המד"ב הוא להציג שאלות, והשאלה הכי בסיסית שלו
היא 'מה אם...?' הוא מתעסק בחקירת נתיבים אפשריים, ולא בחיזוי שלהם".
ולכן, אומר חנוך, החיזוי המדעי אינו העיקר. בסופו של דבר, הספרים הללו עוסקים
באנשים. "ספר המד"ב הראשון, פרנקנשטיין (מרי וו. שלי, 1818), הוא מבחינת אפיקי
החקירה המדעית Techno Bubble. הרי אי-אפשר לקחת חלקים מאנשים שונים ולהרכיב
בנאדם. אבל עדיין קוראים אותו היום, עושים לו אין-ספור עיבודים. הוא מאוד רלוונטי,
מפני שהוא מדבר על יצירה אנושית ועל אחריות האדם.
"מי שייזכר הוא לא מי שהתחזיות המדעיות שלו נכונות. נכון שארתור סי. קלארק
חזה את המצאת הלוויין, אבל זוכרים אותו דווקא בזכות '2001 אודיסיאה בחלל' -
שמדעית אינו ממש מדויק. אנחנו עכשיו בשנת 2001 ורחוקים מאוד מלשלוח ספינות
חלל מאוישות, מבינה מלאכותית ברמה של המחשב 'האל' ומפגישות עם חיזרים. זוכרים
אותו פשוט כי הוא ספר רב-עוצמה רגשית ומחשבתית".
יש גם הרבה תחזיות מד"ב שפספסו. הסופר פיליפ ק' דיק, למשל, מתאר בספר "יוביק"
(1969) חברה שבה כבר יש בתים חכמים, אבל אנשים עדיין מאזינים לתקליטי ויניל.
בהקשר הזה, האופטמן מספר על איור לספר מד"ב משנות החמישים, שמראה בנייה של
תחנת-חלל. "האסטרונאוטים מרחפים שם באוויר, ואחד מהם מחזיק סרגל-חישוב ביד.
סרגלי-החישוב נעלמו כבר בשנות השבעים, לטובת המחשבונים, אבל הסופר לא צפה מחשבים.
כאן אפשר לומר: הסופר טעה. אבל הוא לא טעה במגמה הגדולה, של פריצת האנושות
לחלל. אם לא נטפלים לקטנות, במגמות הכלליות המד"ב צדק הרבה מאוד. על מסעות
לחלל נכתבו ספרים הרבה לפני שהפיזיקאים האמינו שזה ייתכן".
אפילו ברובוטים המפורסמים של אסימוב, שעליהם נכתב כבר בשנות הארבעים, אפשר
לראות פספוס כלשהו. "אסימוב כתב על רובוטים בעלי יכולת חשיבה מתקדמת. אז כאלה
עוד אין לנו, אבל אם תחליפי את המוח הפוזיטרוני של הרובוט של אסימוב, שנראה
כמו בנאדם, במחשב-העל שניצח את קספרוב במשחק שח, המגמה בגדול קיימת - יש מוח
מלאכותי שמסוגל לתפקד בצורה טובה יותר ממוח אדם".
מד"ב זה לא חבורת משוגעים גם אם הם מפספסים לפעמים נותרה השאלה, על מה כותבים
סופרי מד"ב היום? בהינתן העבר המפואר, אולי אפשר להקיש מהיצירות הללו על טכנולוגיות
שבעוד 15 שנה ייראו מובנות מאליהן. אבל הרשטיין אינו מתלהב מכיוון המחשבה הזה.
"מד"ב זה לא חבורת משוגעים שיושבים וחושבים, על איזו טכנולוגיה נכתוב היום?
זה קודם-כול ספרות, עם מסר להעביר.
"אבל מד"ב בדרך-כלל מתבסס על טכנולוגיות קיימות, גם ממדעי החברה, ועל המציאות
היום. המד"ב מנסה לקחת את המדע כמה צעדים קדימה, ולחשוב מה יקרה. ספר כמו 'מוסיקת
דם' של גרג בר (שיצא לאחרונה בעברית, בהוצאת כתר. א' מ') נכתב לפני 15 שנה.
הוא מדבר על מדען שיוצר מוטציות בחיידקים שמתפקדים כנאנו-רובוטים, מה שגורם
למחיקת הציביליזציה האנושית והתפתחות של חיים תבוניים חדשים. היום הספר הזה
כבר נמצא בעתיד של עצמו, אבל הוא עדיין רלוונטי". ֲ