"אני חייב להתוודות בפנייך שאני מתלבט בקשר לכתבה" כך פותח את שיחת הטלפון שלנו
ירון דוידוב, 27, מנהל רדיו ללא הפסקה לשעבר ומנכ"ל רול תקשורת, מבעלי עדן
שזכו בערוץ השלישי. "אני מבין את החשיבות של החשיפה, בייחוד בשביל אנשים שעובדים
בתחום התקשורת, אבל אני לא בטוח שאני זקוק לזה כרגע". דוידוב מבקש זמן לחשוב,
ודיאליזה חפוזה שאני עושה לו קובעת שמדובר בפגוע עיתונות, שחווה ראיונות טראומטיים
בעברו.
בתיק העיתונות העמוס גיליתי כלפיו האשמות לא מעטות: "מטאור", "גאון שיודע לזהות
את צורכי הקהל" ו"האיש ששינה לורדה רזיאל-ז'קונט את החיים". בשלב הזה אני גונזת
את התאוריה הראשונית שלי, ומתגנב ללבי החשש שישנו זן נידח של אנשים שלא יקריבו
את עצמם על מזבח החשיפה.
דוידוב מחליט להתראיין בסופו של דבר, וכאשר אנחנו נפגשים הוא נותן דעתו בסוגיה:
"אני לא ממש אוהב את הסיטואציה שנוצרת אחרי פרסום כתבות. יש משהו מאוד מביך
ומעמיס בתגובות ובמחמאות שאתה מקבל, שאף פעם אתה לא יודע איך להתייחס אליהן,
אם הן נגועות באינטרסים, ומאיזה מקום הן באות".
- אז מה הכריע את הכף?
"חשיפה חשובה מבחינה עסקית. בעקבות כתבה מחמיאה שהתפרסמה עלי כמנכ"ל הרדיו
קיבלתי מספר הצעות, שלאחת מהן, משרת המנכ"ל ברול תקשורת נעניתי. אז הבנתי את
החשיבות העסקית של חשיפה, למרות שמבחינה פרטית אני לא מרגיש עם זה בנוח".
ביניים: ראה חושך בתקופה שבה נזקף לזכותו הקרדיט להצלחתו של רדיו ללא הפסקה,
ודוידוב היה יכול להתרווח בנוחות בכיסא המנכ"ל, החלו לזרום אליו הצעות עבודה
שונות. בנוסף להצעה מרול תקשורת, הוא קיבל הצעה לנהל משרד פרסום, הצעה להשתלב
בשוק הקמעונאי והצעה להיות המנכ"ל של חברה שמתעסקת בשיווק של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה.
דוידוב חשב, כנראה שהמעבר מרדיו לשיווק מקררים ודי.וי.די הוא חד מדי והחליט
להישאר בתחום התקשורת. "ההצעות גרמו לי להבין שיש יותר כסף מחוץ לרדיו", הוא
מחייך, "אבל גיליתי שבשבילי העניין בעבודה הוא הרלוונטי. יש אנשים שכסף הוא
מרכיב יותר דומיננטי בשבילם, אני, כנראה, לא משתייך אליהם. ההצעות הגיעו בתקופה
שבה מצאתי את עצמי פחות נהנה מהעבודה ברדיו, אולי בגלל שלא הצלחתי לאתגר את
עצמי, והסקרנות פחתה. בדיעבד, אני יכול להגיד שההצעות נפלו על קרקע פורייה,
למרות שאז לא ממש הייתי מודע לכך".
- יכול להיות שאחת הסיבות שבחרת לעזוב את הרדיו היא מהפחד מהנפילה? לפרוש בשיא?
"הפחד מהנפילה אחרי שיא הוא פחד לגיטימי, שנמצא בראש כל הזמן. זאת לא היתה
תחושה דומיננטית שהתעסקתי בה על בסיס יומיומי, אבל בהחלט משהו שהתעסקתי בו
אחת לשבוע".
דוידוב התחיל את דרכו ברדיו כשדרן והגיש תוכנית מוזיקה סטנדרטית לשעות הרדומות
של אחר הצהריים, אך מהר מאוד התחיל לפזול לכיוונים אחרים. "ככל שהתעסקתי יותר
בהגשה, הבנתי שההתעסקות בתחום הפרונטלי בלבד לא מספקת אותי". למרות זאת, גם
לאחר שקיבל את המינוי של מנכ"ל הרדיו לא ויתר על ההגשה: "בשנה וחצי הראשונות
שלי בתפקיד המנכ"ל המשכתי לשדר תוכנית שהתעסקה בענייני חברה, חדשות וראיונות
פוליטיים. התוכנית שודרה בין שש לשמונה בבוקר, ואחרי השידור הייתי נכנס למשרד
ומתחיל את יום העבודה שלי. באותה תקופה הייתי מתחיל את היום בשש בבוקר ומסיים
אותו בסביבות תשע-עשר בלילה. לא ראיתי הרבה אור יום".
- לאנשים יש אנרגיות לדבר על פוליטיקה בשעות כאלה של הבוקר?
"תתפלאי. הטלפונים התחילו להגיע למערכת משש בבוקר. בסופו של דבר העייפות המצטברת
הכניעה אותי, ופנינה בת-צבי החליפה אותי בתוכנית, והיא מגישה אותה עד היום".
ביניים: מילה טובה מהקו אופ כשדוידוב קיבל את המינוי ברדיו הוא היה שדרן בן
24, מה שעורר לא מעט הרמות גבה. מי שהאמין בו אז היו שלושה מחברי הדירקטוריון:
יעקב גלברד, מנכ"ל הקו אופ, שהחזיקה 33 אחוז מהמניות ברדיו; אלי עזור, אחד
המשקיעים הדומיננטיים; ונסים משעל, שבאותה תקופה גם החזיק באי אלו מניות.
דוידוב: "המינוי ברדיו והמינוי ברול תקשורת שונים בעליל. המינוי ברדיו היה
אקט של ייאוש וניסיון אחרון לפני קבלת החלטות דרמטיות יותר כמו סגירה. הרדיו
נקלע למצב בעייתי אחרי שבתוך שנתיים התחלפו שני מנכ"לים וההפסדים הכספיים הנצברים
היו גדולים. המינוי ברול תקשורת הוא מינוי שיש בו תקווה גדולה. הבדל מהותי
נוסף הוא היחס של העובדים למינוי: ברדיו ללא הפסקה רוב העובדים לא האמינו בי.
יכולתי לראות את זה ויכולתי להבין את החשש שלהם. ברול תקשורת ההתייחסות היא
אחרת - כשעובדים פוגשים במנכ"ל שסיים כהונה מוצלחת במקום אחר, היחס הוא שונה.
זה הרבה יותר קל. אחת הבעיות שנתקלתי בהן ברדיו היתה היכולת של העובדים להאמין
בדרך שלו ולתת לי להוביל אותם למקום אחר. חלק מהעובדים היו אנשים מבוגרים,
אנשי מקצוע מנוסים שהאמינו שהתפקיד הגיע להם ולא לי. בנוסף, היתה ברדיו סיטואציה
כללית של מקום במשבר, וכל אלה הפכו את מלאכת הניהול לקשה יותר".
- איך התמודדת עם חוסר האמונה?
"הרגשתי שאני חייב לדבוק בדרך שלי, בלי פשרות, והייתי מסוגל לעשות את זה בעיקר
כי לא היה לי מה להפסיד. אני מאמין שעניין הגיל היווה יתרון, כי בגיל צעיר
אתה יכול להרשות לעצמך לא להתפשר. אין לך גורמי לחץ כמו מחויבות לפרנס משפחה".
- מתי הרגשת שאתה מתחיל לקבל תמיכה מהעובדים ברדיו ללא הפסקה?
"עם הכוכבים שאני הבאתי לרדיו, נתן זהבי, איריס קול וורדה רזיאל- ז'קונט, זה
היה פשוט יותר. הצבתי בפניהם דרך פעולה וחזון, וככל שהחזון התממש יותר, הקרדיט
שלי גדל. את האמון של שדרי הרדיו הוותיקים כמו דידי הררי ונסים משעל היה קשה
יותר לרכוש. הם אנשי מקצוע מנוסים מהשורה הראשונה, ובאופן טבעי הם היו יותר
סקפטים.
המטרה שעמדה לנגד עיניו של דוידוב היתה רייטינג, רייטינג ורייטינג, והוא היה
נחוש להשיג אותה ולייצר מוצר שקודם כל ימכור. הוא אימץ את המודל של "רדיו מדבר",
השמיע מוזיקה מזרחית לטובת הרייטינג והתעלם מביקורות שהעניקו לרדיו שמות כמו
"רדיו זינזאנה". דוידוב, שבא מרקע צפוני מובהק, שכלל ילדות במחוזות רמת אביב
ג', הצליח אפילו להתאהב במוצר שייצר: "בתחילת הדרך הבנתי שהמוזיקה המזרחית
היא חלק מעניין הרייטינג, וזה היה עוד לפני שאהבתי אותה. היום אני שומע מזרחית,
בעיקר את זהבה בן ועמיר בניון".
- השתמשת גם בעצות של ורדה רזיאל-ז'קונט? קיבלת ממנה ניתוח אופי?
"ניסיתי להיעזר בשירותיה. אבל ורדה היא אדם שמעדיף לא להתעסק בפסיכולוגיה בזמנו
החופשי. כעיקרון ורדה לא מאמינה בניתוח פסיכולוגי אלא יותר במתן עצה".
- האשימו את הרדיו בעממיות צינית ובניצול של אומללות המאזינים לטובת הרייטינג.
"לעניין העממיות, אין מקום להשוואה בין רדיו ללא הפסקה לגל"ץ או לרשת ב'. ניסינו
ליצור מוצר שיענה על צרכים של אוכלוסיות רחבות יותר, והצלחה היא ההוכחה שהיה
קיים כזה צורך. המאזינים התקשרו לרדיו מתוך בחירה חופשית, ואני לא רואה בכך
כל פסול. אם מאזין נתרם מייעוץ שהוא מקבל, ואנחנו מרוויחים רייטינג, זה משרת
את כולם".
ביניים: שולץ היה איום גם בתפקידו החדש מתכוון דוידוב להתרכז ברייטינג, ולא
נראה שהוא מתכוון לספק את צרכיו של רוגל אלפר והמבקרים. דוידוב: "אני לא חושב
שהמשדר או יוצר התוכן צריכים להיות מחנכים, והשיפוט של התכנים על פי מדדים
של רייטינג הוא לגיטימי. צריך, כמובן, לזכור שאמצעי התקשורת הם משאב ציבורי,
זכויות של המדינה שמוענקות במכרז. לשדר את התוכנית 'איריס לא גומרת', תוכנית
הסקס, בעשר בבוקר, בשעה שילדים חשופים להאזנה, זה לא לעניין. יש גבולות שצריך
לשמור עליהם, אבל יש המון מקום בין הגבולות".
- מה הגבול שלך? התוכנית של שולץ ברדיו ללא הפסקה היתה ראויה לשידור בעיניך?
"התוכנית של שולץ היתה פסולה לשידור, והיא ירדה לאחר ארבע תוכניות, כי היא
הגעילה אותי. העיסוק במין הוא לגיטימי, אבל מה שהפריע לי בתוכנית הוא שעלה
ממנה ריח של עידוד אלימות ואלימות נגד נשים. אי אפשר אפילו להשוות את ההתייחסות
לנשים בתוכנית כאל חפץ, כי גם לחפץ מתייחסים ביותר כבוד. אני לא פוסל את שולץ
כאישיות רדיופונית, אבל התוכנית היתה טעות מבחינתי. נפלתי, כנראה, למלכודת
של הצורך האובססיבי לחדש".
- דודו טופז נחשב דוגמה מצוינת של רייטינג על חשבון איכות. לגיטימי בעיניך?
"דודו טופז בהחלט לגיטימי, למרות שהיו שם מספר סיטואציות פסולות לשידור לטעמי.
אני זוכר שצפיתי בקטע בתוכנית שזרקו כדורי שוקולד לעברה של חלי, זה צרם לי
בעין וגרם לי להעביר ערוץ באותו הרגע. לקח לי שלושה שבועות לחזור ולצפות בתוכנית.
אני לא שופט את התוכנית מנקודת מבט מוסרית או חינוכית אלא בכלים של רייטינג:
הסיטואציה הזאת נראתה לי כביזיון, והבריחה צופים".
ביניים: יותר עממי מ"זו ארצנו"
רול תקשורת עובדת בשיתוף פעולה עם שידורי עדן, שזכו לאחרונה במכרז על הערוץ
השלישי, שעתיד לעלות לאוויר בנובמבר הקרוב. את הקבוצה מובילים מוטי קירשנבאום,
יואב צפיר וישראל דורי, ובמסגרת שיתוף הפעולה תייצר רול תקשורת חלק מהתוכניות
שישודרו בערוץ.
דוידוב: ב"רול תקשורת אנחנו עובדים עכשיו על תוכניות שיימכרו לערוצים השונים.
האתגר מבחינתי הוא לייצר את התוכן הנכון בשביל ערוצי הנישה השונים, אבל אנחנו
כחברה לא נעסוק במשהו אחד. זה דומה לעבודה שלי ברדיו במובן של לזהות צורך בציבור
ולנסות לענות עליו, רק שעכשיו זאת משימה קשה יותר: אנחנו צריכים לחשוב במקביל
בשביל כמה גופים ולשכנע אותם שהצורך קיים והמוצר שלנו עונה עליו".
- על מה אתם עובדים עכשיו?
"אנחנו עובדים על שמונה תוכניות טלוויזיה, ששתיים מהן כבר צולמו. אחת מהן היא
תוכנית בהנחייתה של ורדה רזיאל-ז'קונט, שבה היא מארחת באולפן ארבעה סלבריטאים,
והם דנים בבעיות ובסוגיות שהעלו הצופים בבית. בתוכנית שצילמנו התארחו מרגלית
צנעני, קארין ארד, לי-און רוזנברג ואראל סג"ל. הפיילוט יצא מוצלח מאוד לטעמי,
ובימים הקרובים הוא יוצע למכירה לגופי השידור השונים. תוכנית נוספת היא תוכנית
של ראיונות פוליטיים בהנחייתו של ניב גלבוע. המיוחד בתוכנית הוא שניתנת לצופים
הזדמנות לראיין את הפוליטיקאי ישירות. בתוכנית שצילמנו התארח דהאמשה מיד לאחר
מכתב התנחומים ששלח לאסד.
"חוץ מזה, אנחנו עובדים על דרמה גדולה עתירת תקציב, על תוכנית אולפן שתתעסק
בשיפור ההופעה החיצונית ועל תוכנית סאטירה והומור".
- משהו בסגנון של "זו ארצנו"?
"למרות שאני לא מאמין בקונספט של הפיכת תוכנית רדיו מצליחה לתוכנית טלוויזיה,
'זו ארצנו' היא תוכנית מצוינת בעיני. 'זו ארצנו' פונה לקהל יעד מאוד מסוים
ומעמד סוציו-אקונומי ברור, ואני חושב שיש מקום לתוכנית סאטירה עממית יותר,
כתובה היטב, שתדבר לאוכלוסייה רחבה יותר. התוכנית מבוססת על יוצרים וכותבים
חדשים, שבימים אלה אנחנו עוסקים באיתורם".
ביניים: אני מנהלן דוידוב מתפקד כעורך ראשי של כל התוכניות, מה שמסביר את לוח
הזמנים הלא אפשרי שלו, ואת זה שיהודית, המזכירה שלו, עונה לטלפון ומכריזה באופן
אוטומטי "ירון בפגישה". דוידוב מאשר: "למרות שיש לכל תוכנית עורך בפועל, המעורבות
שלי בתכנים היא טוטאלית".
- אין עליך לחץ מצד הקרובים אליך להאט את קצב העבודה? לנסוע להודו, קצת שאנטי,
מדיטציות?
"טוב לי עם זה שאני וורקוהוליק, ואף אחד לא יסיט אותי מהדרך הזאת".
- בתחילת דרכך היית שדרן ועברת לניהול מאחורי הקלעים, לאן התמוססה ונעלמה השאיפה
להיות על הבמה?
"השאיפה הזאת, כנראה, נעלמת באיטיות. גיליתי צדדים שאני יותר טוב בהם, ועולם
חדש נפתח בפני. בהגשה ובפרונטליות אני, כנראה, פחות טוב, והתפקיד שלי הוא למצוא
את האנשים שמוכשרים לכך ולנווט אותם. אין בי תחושה של החמצה, ואני חי עם זה
בהשלמה".
- היה איזה רגע בקריירה שלך שעצרת ואמרת לעצמך: עשיתי את זה?
"לא. אני חושב שבתקופה שברדיו התחלתי להרגיש שהשגתי את מה שאני רוצה, הרגשתי
שזה הזמן לעבור הלאה. כנראה שאני לא טיפוס שנח על זרי דפנה".