לאחר האינתיפאדה הקודמת, הוגשו אלפי תביעות, שחלק גדול מהן נדון עד היום, ללאהכרעה סופית. דובר משרד הביטחון, שלמה דרור, מאשר שישראל מצפה שהתופעה תחזור על עצמה גם הפעם. "אנומצפים ל'הצפה' בנושא, ומניחים שישנם הרבה מאוד פלשתינים שהגישו או יגישו תביעות בעתיד".
עו"ד השאם שבאיטה מ"המוקד להגנת הפרט" אומר, שההלכה בנושא תשלום פיצויים נקבעתלפי הפסיקה האם הפעולה שבמסגרתה נגרם הנזק מוגדרת "פעולה מלחמתית" או לא. לדבריו, המדינה אינה מפצה על "פעולות מלחמתיות", אולם בזמן האינתיפאדה הראשונה התרחשו אירועים שהוגדרו "פעולות בלתי מלחמתיות", ובגינן חויבה המדינה לשלם פיצויים לתובעים הפלשתינים.
מדובר, בין היתר, במקרים של פציעה או גרימת נכות בשוגג (כמו בעת טעויות בזיהוי); התרשלות (כמו מקרה שבו מנעו מאשה הרה להגיע לבית החולים, והיא איבדה את הוולד); שימוש שרירותי בכוח ומקרים של פגיעה בלתי מוצדקת ברכוש.
הפלשתינים הנפגעים מגישים את התביעות באמצעות עורכי דין פרטיים בישראל (שכן לעורכי דין פלשתינים אין זכות עמידה בפני בית משפט בישראל). אלה גובים בדרך כלל אחוזים מהסכום שנפסק.
תושבי הרשות הפלשתינית אינם נהנים מקרן לתשלום פיצויים לנפגעים (בניגוד לקרן הפיצויים לנפגעי מלחמה בישראל) ואין אפילו מוסד מקביל לביטוח הלאומי. לפיכך, כל נפגע חייב להתמודד בעצמו עם הנזקים שנגרמו לו, ללא כל עזרה או הכוונה מצד הרשות, שבפועל אינה עושה דבר לטובתם. רבים מהם מגיעים לארגוני זכויות האדם הפלשתיניים, המפנים אותם לעורכי הדין הישראליים.
לדברי דרור, אחת מהמסקנות שהוסקו בעקבות האינתיפאדה הראשונה היא שהפלשתינים מעדיפים שיחלפו מספר שנים ממועד האירוע למועד הגשת התביעה, כדי להקשות על המדינה לחקור את הטענות (שכן חובת ההוכחה שהפעולה היתה "מלחמתית" חלה עליה). בנוסף, חולף זמן רב עד להתייצבות הנכות או הפגיעה הפיזית והגעתה לשלב שבו ניתן להעריכה בכסף.
עו"ד חוסיין אבו-חוסיין מאום אל-פאחם, המייצג פלשתינים רבים בתביעות מסוג זה, אומר שבתי המשפט פוסקים סכומי פיצוי בהתאם לשכר הממוצע בשטחים (עד 2,000 שקל בחודש), ולא לפי תנאי השכר בישראל: "לא פעם היד קמוצה. המדינה מציעה בוועדות פשרה סכומים נמוכים יחסית. אין ספק שאיבוד עין של ילד יהודי שווה הרבה יותר מאיבוד עין של ילד פלשתיני".
עם זאת, מתברר שסכומי התביעות יכולים לנוע בין עשרות אלפי שקלים ל-2-1.5 מיליון שקל לתיק, ורבים מהתובעים קיבלו סכומים גבוהים למדי.
אחת הבעיות בעניין זה היא העדר הגדרה משפטית ברורה (מתי יש לפצות ומתי לא). כדי לנסות למנוע מפלשתינים "לתפוס טרמפ" על העניין, נעשה ניסיון (בשנת 1997) להעביר בכנסת חוק, שהגדיר את אירועי האינתיפאדה הראשונה כ"פעולה מלחמתית", הפוטרת את המדינה מאחריות לתשלום פיצויים. החוק לא אושר לבסוף, והדיון בסוגיה זו נמצא עתה בידי בג"ץ.
עם זאת, כל הגורמים המצויים בעניין מסכימים שהפתרון חייב להימצא בדרך של חקיקה. "ישראל אינה יכולה להגדיר את כל מעשיה תחת המטרייה של סכסוך מזוין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו", אומרת יעל שטיין מארגון "בצלם". "לא ניתן להציג הגדרות כה גורפות למצב, כדי להתחמק מתביעות עתידיות ומתשלום פיצויים".
עו"ד אבו-חוסיין מעריך, שהיקף הנזקים באינתיפאדה הנוכחית גדול במידה משמעותית מהיקפם באינתיפאדה הראשונה, וגם מספר התביעות שיוגשו יהיה גדול יותר. "באינתיפאדה הראשונה טיפלתי בכ-100 תביעות פיצויים והפסדתי רק בשתיים. אולם, הפעם תחושתי היא שבתי המשפט ייטו להכיר במצב הנוכחי כמצב מלחמה, בשל המאפיינים של שימוש בנשק כנגד נשק, ויקבלו פחות תביעות".
עם זאת, עו"ד אבו-חוסיין אומר שהגשת התביעות תארך זמן רב. לדבריו, מדובר בתהליך ארוך מאוד, שיחפוף לטיפול בתביעות של האינתיפאדה הראשונה.
דרור סבור, שהפלשתינים מנצלים את פרק הזמן שעובר מאז האירועים ועד להגשת התביעות כדי להקשות על החקירה. פעולות שבהן נגרם נזק לרכוש (כמו הריסת בתים) הינן מתועדות, ולכן רוב התביעות מוגשות בגין נזקי גוף. "במקרים שבהם צה"ל פוגע באדם בשוגג, אנו יוזמים את החקירה בעצמנו ומטפלים בנושא מבלי לחכות להגשת תלונה".
דרור מצביע על פוטנציאל עצום לתביעות, שכן צה"ל, העסוק בלחימה, אינו יכול לתעד כל אירוע: "כל תושב מבית ג'אלה יכול לומר שביתו נפגע או נהרס ללא הצדקה. קשה מאוד לסתור טענות כאלה במרחק של זמן מהאירוע".
על-פי נתונים של גורמים פלשתיניים, באינתיפאדה הנוכחית נמנו מעל 450 הרוגים וכ-10,000 פצועים; נהרסו קרוב ל-3,000 מבנים; ונגרם נזק לאלפי דונמים של אדמה חקלאית. כל אלה יכולים להוות פוטנציאל להגשת תביעות נגד המדינה, שחלקן אולי מוצדקות ועשויות להביא את בתי המשפט לפסוק פיצויים.
עו"ד שבאיטה אומר, ש"המוקד להגנת הפרט" הגיש עד היום למשרד הביטחון כעשר תלונות בקשר לאינתיפאדה הנוכחית. על סמך תוצאות החקירה שתיערך, יוחלט אם יוגשו תביעות משפטיות.
גם הוא שותף לדעה שמשרד הביטחון ינסה "להתחמק", כהגדרתו, מתשלום פיצויים בשל הגדרת המצב כמלחמה. עיקר קצפו יוצא על כך שמשרד הביטחון מסרב, במקרים מסוימים, לשלם את הוצאות הטיפול המתמשך של נפגעים פלשתינים שפונו על-ידו לבתי חולים ישראליים, דבר שהוא לדעתו "פעולה הומניטרית".
משרד הביטחון משיב בתגובה לטענות אלה, שהמדינה אינה אחראית להמשך הטיפול בפצועים הפלשתינים שפונו על ידה לבתי חולים בישראל, שכן הפלשתינים משלמים ביטוח בריאות לרשות הפלשתינית. לכן, הרשות היא שאמורה לכסות את הוצאות הטיפול בהם, ולא מדינת ישראל
