הגברים בארבעת סיפוריה של נטליה גינצבורג המקובצים בספר זה הם מפסידנים כנועים,
כלי משחק נרפים בידי הנסיבות. הנשים מסתוריות, שתלטניות-לכאורה, מיטלטלות בין
בחירה-מרצון לרצון-המקרה. אלה וגם אלה אומללים בדרכם, אובדי דרך, קמלים בכוכיהם.
המסגרת השקופה היא המשפחה; גינצבורג חושפת את לכידותה הרופפת, העמדות הפנים
הטקסיות שבה, הציפיות הנואלות, השנאות הממאירות. את רוב הנובלות והרומנים המשפחתיים
שלה כתבה נטליה גינצבורג אחרי מלחמת העולם השנייה, אולי כמשל על התפוררות חברתית
באיטליה הפוסט-פשיסטית. אין סמל התפוררות עז מזה באיטליה מקדשת מוסד המשפחה.
נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו, בת למשפחת לוי המכובדת. בעלה, יהודי אף הוא,
נרדף בשל פעילותו האנטי-פשיסטית, נכלא ועונה למוות בידי אנשי גסטפו ב-1944.
לבד מקריירה ספרותית מזהירה - מחזות, רומנים, מסות, שתורגמו לשפות רבות - כיהנה
גינצבורג גם כחברת הפרלמנט האיטלקי.
ברומן "המשפחה" נחשפת מסכת השקרים בכמה משפחות הקשורות זו בזו בקשרי ידידות
גלויים, המבוססים על אהבות עבר חסויות, על מוות שאין מדברים בו. גיבור הרומן
קרמינה (נ' סגולה) הוא ארכיטקט, הגורר את יחסיו עם אשתו "בלי אהבה, מתוך רוגז,
מתוך מצבור של טינות עקמומיות ומסכנות". ואילו אשתו נואפת עם קונפורמיסט עלוב
נפש, עיתונאי המחליף את כרטיס המפלגה שלו על-פי זהות העיתון שהוא עובד בו.
חייו של קרמינה רצופים אהבות, נטישות, בגידות, התחלות שאין להן המשך - כמו
הספר שהוא כותב ולא מסיים, כנראה. דבר מכל הסערות והחורבות לא נצרף בזיכרונו,
רק רגע ילדות אחד "כשהיה קטן מאוד, בזרועות אמו, והם היו בעיר, בתחנת הרכבת,
היה לילה וירד גשם חזק".
מן הקן המשפחתי נוסקות הציפיות המסחררות ובתוכו הן מתנפצות. ולנטינו, גיבור
הרומן הראשון, היפה ביותר בקובץ, הוא בחיר המשפחה: הבן היחיד, הנאה, בין שתי
בנות שכיעורן ועוניין חורצים את עתידן מילדותן. אביו מאמין שייעשה ל"מישהו"
- רופא מפורסם, מזהה מחלות וממציא להן רפואה, נוסע לכנסים ברחבי העולם כדי
לספר על תגליותיו המרעישות. כל כספי המשפחה מושקעים בלימודי הרפואה שלו, ואין
חוסכים אף בתפנוקים שאין היד משגת לצורכי אחיותיו: אפודות אופנתיות, צעיפים
מהודרים. אך דווקא ולנטינו הוא זה שממיט קלון על המשפחה: מכל עלמות-החן הכרוכות
אחריו, הוא בוחר להינשא לאישה מכוערת, מבוגרת ממנו בשנים, אך עשירה.
אחותו הבכורה, קשת-היום, שוטמת אותו. האחות הצעירה, שהיא המספרת, נענית להזמנת
אשתו של ולנטינו ובאה לגור בביתם. היא רואה בלב נחמץ כיצד מתפוררת המשפחה החדשה
שהקים ולנטינו. במקום ללמוד רפואה, הוא מעביר את זמנו בבטלה ובמשחקי קלפים
עם קיט, קרוב משפחה של אשתו ו"סמרטוט מוחלט", על-פי הגדרתו העצמית. העדות לקריסה
המהדהדת של משפחתה-היא, לעליבות חיי הנישואין של אחותה הבכירה, ולהתרסקות משפחתו
של ולנטינו, אינה מניאה את המספרת מלקבל את הצעת הנישואין של קיט העלוב. האינרציה
המשפחתית מנצחת - זה תמיד רע, אך מחייב; אין להשתמט מפורענות הכלל.
האחות של ולנטינו היא דמות נשית יוצאת-דופן ברומנים של גינצבורג, שכמה מגיבורותיה
מתוארות בתעוזה מפתיעה - כנשים עצמאיות וחזקות, חידתיות וחסרות חמלה. כזאת
היא גם אשתו של ולנטינו - קצרת-רוח כלפי ילדיה וכמעט שאינה מטפלת בהם, נוהגת
בבעלה כאילו היה אבזר נוחות ולבסוף מגרשת אותו מעל פניה, ומשלמת לו מזונות
רק כדי לא לראותו עוד.
הכתיבה של נטליה גינצבורג פוצעת בעוצמה ובכאב שבה. התרגום של מירון רפופורט
קולח ורהוט.
"ולנטינו" - ארבעה רומנים קצרים מאת נטליה גינצבורג.
מאיטלקית: מירון רפופורט. הספריה החדשה, 224 עמ'