גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

לפני כחודש נעשתה היסטוריה באוניברסיטת בר-אילן. פרופ' רון שפירא נבחר לתפקיד דיקן הפקולטה למשפטים, והיה בכך לדיקן החילוני הראשון אי-פעם באוניברסיטה, שבעבר חייבה את המרצים בה לחבוש כיפה. שפירא, רק בן 37 ועד לפני קצת יותר משנה עדיין חבר סגל אוניברסיטת תל-אביב, הוא גם אחד הצעירים ביותר שנבחר לתפקיד דיקן פקולטה למשפטים בארץ. מאז אהרן ברק, שנבחר בראשית שנות השלושים לחייו לדיקן הפקולטה באוניברסיטה העברית, לא כיהן אדם כה צעיר בתפקיד.

26 מתנגדים הרימו את ידם בהצבעה בסנט נגד מינויו של שפירא, מתוך מה שהוגדר כחשש לצביון הדתי של האוניברסיטה. אבל 59 הידיים שהצביעו בעד המינוי, לרבות אלה של נשיא האוניברסיטה ושל הרקטור שלה, השלימו מהפך בפקולטה למשפטים, שבינה לבין זו שהוציאה מבין שורותיה את יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, לפני שש שנים, כמעט ואין כיום כל קשר.

"לא נוח לי עם התוויות ועם התיוג של עצמי כחילוני", אומר שפירא, שייכנס לתפקיד החדש בעוד כחודשיים, ונדמה שהוא עדיין מבקש להניח את דעתם של מי שחוששים מכך. "אני לא חושב שזו זהות מחויבת. הרבה יותר חשוב לי לתאר את עצמי כיהודי".

מבחינת האוניברסיטה, זה מספיק?

"בר-אילן השתנתה. מבחינות רבות, האוניברסיטה כיום הרבה יותר סובלנית מאוניברסיטאות אחרות. יש כאן מגוון רחב הרבה יותר של בעלי דעות פוליטיות. יש פוסט-ציוניים בעלי קביעות, ויש ימנים קיצוניים. למוסד יש אופי יהודי דתי, אבל גם אופי פלורליסטי, שמאפשר להשמיע דעות שונות בקשת הפוליטית והדתית".

הפקולטה הפכה סמן חילוני בקמפוס?

"היא לא סמן חילוני, וגם לא הייתי רוצה שהיא תיהפך לשונה בקמפוס. אני לא מבקש לשנות את אופי המוסד או הפקולטה. הדבר האחרון שצריך הוא שבר-אילן תאבד את הייחוד שלה. לגיטימי שבר-אילן תתקיים כאוניברסיטה דתית, וזה נכון מצדה, כאוניברסיטה דתית, להיות פתוחה למגוון רחב של פרשנויות של האופי שלה".

השחיתות היא פרקטיקה נפוצה מבחינה פוליטית, שפירא ממוקם במרכז המפה. "אין לי הזדהות עם שום מפלגה מבין המפלגות הקיימות. יש לי ביקורת כלפי חלקן", הוא מנסח. מבחינה כלכלית, לעומת-זאת, הוא מחזיק בדעות שבקלות ייחשבו לאולטרה-ימניות. בכנס השנתי של לשכת עורכי-הדין, שנערך לפני כחודשיים, טען שפירא שנעשית לעברייני הצווארון הלבן דמוניזציה בלתי-מוצדקת. "השחיתות היא פרקטיקה נפוצה, המוערכת בחסר", צוטט שפירא אומר. "אינני מבקש ללמד סניגוריה על השחיתות בכלל, אולם אני טוען כי חוסר הפופולריות שלה מופרז".

גם היום, לאחר המינוי, שפירא אינו חוזר בו. "צריך לשמור על פרופורציה", הוא אומר. "רבות מהעבירות המיוחסות לבעלי הצווארון הלבן צריכות ליהנות ממידה נמוכה יחסית של אכיפה וגינוי, מוסרית וחברתית. מעלימי מס, למשל, לא זו בלבד שזו טעות לתאר אותם כגנבים, אלא שמבחינה מסוימת העוול שבמעשיהם חמור פחות מזה שבהפרת חוזה. פשוט, הנושה שלהם, המדינה, הוא גדול יותר, חזק יותר, אלים יותר ונחוש יותר מ'קורבן' אחר".

ומה על נותני שוחד ומקבליו, גם אותם צריך להפסיק להעניש?

"לגבי שוחד, יש מקרים שבהם התשתית הארגונית במדינה מכשילה את השוק החופשי מלפתח יוזמות ברוכות. במקרים האלה, אכיפה יעילה של עבירת השוחד תביא איתה תוצאות לוואי של שיתוק הפעילות הכלכלית באותו תחום. הפתרון האידיאלי למצב הדברים הזה הוא שיפור התשתית הארגונית, אך כשהפתרון הזה איננו זמין, צריך להתחשב גם במחיר החברתי הגבוה של אכיפת עבירת השוחד".

בוא נהיה קונקרטיים. במקרה של דרעי, למשל, האכיפה היתה גבוהה מדי?

"לא. לדעתי, במקרה של דרעי ההרשעה והעונש הם בהחלט במידה המינימלית שנדרשה על-פי חומרת המעשים".

לדעתך, הכול מותר כדי להשיג שוק חופשי ויעיל כלכלית?

"אני לא אומר שהכול מותר, אבל צריך להיזהר ולא להפריז בתגובות, רק משום שאנחנו שונאים עשירים. באופן כללי, אני חושב שיש הרבה צדק בהערכה גבוהה של השוק החופשי, אם כי במגבלות מסוימות. לא תמיד הוא עובד כמו שצריך, ואז צריך לרסן. ועדיין, התשתית המוסדית במדינה יותר מחבלת מאשר מניבה תוצאות טובות".

למשל?

"למשל, בתחום השוק של שירותים משפטיים. אני חושב ששנים רבות מדי השוק נחסם באופן מלאכותי על-ידי התארגנות מקצועית, שנהנתה מעוצמה של המדינה וחסמה את הכניסה למקצוע. התוצאה היתה הפחתה משמעותית בהיצע השירותים המשפטיים, שהביאה לעלייה מופרזת במחיר וירידה באיכות השירות".

משרדי עורכי-הדין הגדולים והוותיקים לא סיפקו שירות טוב?

"בארץ, גם המשרדים המכונים 'גדולים' נותנים לעתים שירותים באיכות שעורך-דין ממשרד קטן יכול להתמודד עמם בקלות. בכך המשרדים שלנו נבדלים מהפירמות הגדולות באמת בארצות-הברית ובאנגליה, שנותנות שירות ברמה מקצועית גבוהה, הרבה יותר מכל מה שאדם בודד יכול להשיג בעבודה מול המחשב שלו. לכן יש עדיין הרבה מקום לשיפור באיכות השירותים המשפטיים. בנוסף, השליטה של לשכת עורכי-הדין והאוניברסיטאות על האפשרות להיכנס למקצוע הביאה לכך שהרבה מאוד אנשים לא זכו לשירות משפטי כלל".

הקמת המכללות היתה צעד מבורך מבחינתך?

"בהחלט. פתיחת השוק בטווח הארוך תשפר את השירותים המשפטיים שמוצעים לציבור ותוזיל את מחירם".

בינתים הטענה היא שהרמה דווקא יורדת.

"בטווח הקצר, העלייה ברמה עוד לא התרחשה, כיוון שאנו נמצאים בתקופת מעבר. כמו כל סכר מלאכותי, ביום שהוא מתמוטט, נחשול גדול מציף את כל הסביבה, והשוק טרם פיתח מנגנונים לאבטחת איכות. אבל בהתבסס על הניסיון שנצבר באנגליה ובארצות-הברית, אני מאוד אופטימי".

קידום מהיר מדי?

המעבר של שפירא מהפקולטה היאפית של תל-אביב לזו ה"יורמית" משהו בבר-אילן, לפני קצת יותר משנה, היה מפתיע למדי. שפירא נחשב לאחד הכוחות המבטיחים בפקולטה התל-אביבית, בעל מעמד עולמי בתחום דיני הראיות ובן טיפוחיו של הדיקן הקודם שם, פרופ' אלי לדרמן. את תואר הדוקטורט שלו עשה שפירא דווקא בתחום המתמטיקה, והוא התמחה בשימוש במודלים מתמטיים לחקר המשפט, ובניסוחים מתמטיים של דיני הראיות וסדרי-הדין.

"אשתי (עו"ד קרן שפירא-אטינגר, מרצה למשפט פלילי בבר-אילן) הביאה אותי לפקולטה בבר-אילן", אומר שפירא. היא שקשרה את הקצוות בינו לבין הדיקן היוצא, פרופ' דודי שוורץ. תוך זמן קצר קיבל שפירא את הפרופסורה, ואף התמנה על-ידי שוורץ לשמש כסגנו.

זה נשמע נהדר, אבל בפקולטות אחרות יש מי שאומרים שעברת לבר-אילן כי ידעת שתקבל שם פרופסורה וסגנות דיקן מהר יותר מכפי שהיית מקבל בתל-אביב, למשל.

"את הדרגה האקדמית איש לא הבטיח לי מראש, והפקולטה לא יכלה להבטיח בפועל. גם בתל-אביב או בירושלים יכולתי לקבל אותה דרגה, לפחות באותו מועד. לאחר שהודעתי שאני עומד לעזוב, הדברים גם נאמרו לי במפורש. הדבר היחיד שקיבלתי מיד כשהגעתי הוא ניהול של המכון למשפט ורציונליות, וזמן קצר לאחר מכן הגשתי מועמדות לתפקיד סגן הדיקן - תפקיד שאין בו שום טובת הנאה, וממילא גם לגביו לא היה 'דיל' מוקדם".

הופתעת כשנבחרת להיות דיקן זמן כה קצר לאחר שהגעת?

"הקצב המהיר של ההתפתחות אכן הפתיע אותי".

מה הופך את בר-אילן לאוניברסיטה אטרקטיבית?

"האוניברסיטה יכולה היום להבטיח לחוקרים סביבת עבודה טובה יותר מבחינת תקציבים למחקר, בעיקר בזכות גיוס כספים שביצעו דודי שוורץ ונשיא האוניברסיטה, משה קווה. אני לא חושב שצריך להתכחש לזה. הקמח הזה מביא תורה".

ותל-אביב? סתם כך, אדם קם בוקר אחד ועוזב?

"המונוליטיות התרבותית בתל-אביב, בעיקר בקרב הסטודנטים, מטרידה אותי מאוד. בכיתה של 140 תלמידים לא היה חובש כיפה אחד. יש מעט אנשים שלא גרים במרכז הארץ, וגם הסגל הרבה פחות מגוון. המגוון בסגל בר-אילן גדול בהרבה מבחינת אוריינטציה מקצועית, שפות, רמת ההכנסה, גודל המשפחה - והוא משקף בצורה טובה יותר חתך רחב של האליטות בחברה הישראלית.

"יש כאן טיפוסים רבים של אליטות. בסמינר מחלקתי בבר-אילן יושבת אחת המרצות וסורגת, ואחרת, בעלת דוקטורט מקיימברידג', היא אם לשבעה ילדים. לצד זה ישנו ד"ר ניר קידר, חילוני תושב שדה-בוקר, העוסק במורשת בן-גוריון ובעל דוקטורט מהרווארד. זה מגוון שקשה להגיע אליו".

את התלהבותו מהרוח ה"אחרת" שמצא בבר-אילן, מדגים שפירא באמצעות מקרה שהיה עד לו: סטודנט התמוטט במסדרון, כנראה בשל התקף אפילפסיה. רבים מיהרו לעזור, אבל בצד עמדה סטודנטית דתייה וקראה מספר תהילים קטן, מתוך "אמונה דתית תמימה", כניסוחו של שפירא. "אותי זה הפתיע", הוא אומר. "זה עורר בי התרגשות".

ה"כדאי" וה"צודק" חופפים העמדות הליברליות-כלכלית של שפירא באות לידי ביטוי גם בהתייחסותו לסוגייה הטעונה של הקרקעות החקלאיות, העומדת זה זמן בפני הכרעה של בג"ץ. עמדתו של אליקים רובינשטיין, היועץ-המשפטי לממשלה, שלפיה הצעת חוק עיגון זכויות החקלאים בקרקע סותרת את חוק היסוד כבוד האדם וחירותו, אינה מרתיעה את שפירא. כעורך-דין, שעסק בעבר גם בתחום המקרקעין, הוא סבור שהזכויות בקרקע דווקא כן שייכות לחקלאים, ובצדק.

"לחקלאים במדינה, גם לאלה שבמרכז הארץ, יש זכות היסטורית בקרקע שהחזיקו ועיבדו, ולזכות הזו תקפות מוסרית כמו הזכויות של מי שרכשו בעלות פרטית", הוא אומר.

לא מדובר בקרקעות פרטיות של הקיבוצים והמושבים, אלא בקרקעות שהמדינה החכירה להם, לצורכי עיבוד. למה שיותר להם למכור אותן?

"אנשים שהגיעו להתיישב במושבים בשנות ה-40 וה-50 התארגנו אומנם במסגרת שהתירה להם זכויות מוגבלות בלבד, אך בפועל הם ישבו עשרות שנים על האדמה, השביחו אותה, בנו את הארץ, והיום בוודאי ראוי להכיר בזכות ההיסטורית שיש להם בקרקע הזו. באותם ימים, הם יכלו לקבל כמעט בחינם קרקעות פרטיות. במושגים של אז, ההבחנה בין מי שקיבל קרקע פרטית בתוך מושבה או בשולי עיר, לבין מי שהסכים לקבל נתח קרקע במושב עובדים נידח, היתה במידה רבה הבחנה מקרית".

במושגים של היום, יש הרבה הבדל.

"גם מבחינה פרקטית, צריך להכיר בכך שאם רוצים לתמרץ אנשים שמחזיקים בפועל בקרקע במשך עשרות שנים, כדי לשנות את ייעוד הקרקע במקרים מתאימים או להעמיד אותה לצרכים מועילים יותר לרווחת הציבור, לא ניתן לעשות את זה בלי שהדבר יהיה כדאי לאותם אנשים. חלק מהשקפת-העולם הפרטית שלי היא שהכדאי והצודק הם במקרים רבים חופפים".

שינוי בתפיסת הזהות שפירא נולד, גדל וחי גם כיום בתל-אביב. אביו, עו"ד חיים שפירא, כיהן בעבר כנשיא בית-משפט השלום בעיר. בגיל 46 פרש האב משפיטה, ומאז הוא משמש בעיקר כבורר ונחשב לאחד הבוררים המבוקשים ביותר. שפירא האב הוא בן למשפחה דתית, ואף שבשלב כלשהו עזבו הוא ורעייתו את הדת, לילדיהם הם הקנו חינוך עם סממנים דתיים. על חלקם שומר רון שפירא עד היום.

הוא למד משפטים במסגרת העתודה הצבאית, ועם סיום לימודיו עבד בפרקליטות הצבאית כתובע, במשך כחמש שנים. כשהשתחרר, הצטרף למשרד של אביו, שם עסק בעיקר במקרקעין. בתוך כדי כך השלים את הדוקטורט במתמטיקה. ב-1994 נסע עם משפחתו לאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, שם לימד כמרצה אורח, ובסוף 1995 חזר לארץ והחל ללמד באוניברסיטת תל-אביב.

אולי בשל החינוך שספג בבית, אחד הנושאים הבוערים בעצמותיו של שפירא הוא חוסר החשיבות שמייחסת האקדמיה למשפט העברי. "התפתחות המשפט העברי סובלת מכך שמשייכים אותה, שלא בצדק, לנושא של דת וחופש מדת", אומר שפירא. "מאותה סיבה שחשוב לדבר בשפה העברית, חשוב גם המשפט העברי. הוא חלק מההוויה הלאומית-יהודית. אנחנו מדברים בעברית לא מפני שהיא יותר מדויקת או מקלה עלינו את ההשתלבות בעולם המערבי, אלא מפני שהיא חלק מהזהות שלנו".

כיום, המשפט העברי משרת בעיקר בעלי מוטיבציות דתיות.

"לב השימושים המודרניים במשפט העברי, מאז ראשיתו, פותח על-ידי אנשים שפעלו שלא מתוך מוטיבציה דתית. לכן יש סיבה להמשיך את המשפט העברי, ויש סיכוי טוב שבר-אילן תעשה זאת. לפעמים מזלזלים במשפט העברי, כי חושבים בטעות שעדיף להיות נספח של התרבות האנגלו-אמריקנית".

למשל?

"לדוגמה, דיני הרשלנות שלנו מבוססים על מה שנקרא 'מבחן השכנות', שמבקש לבדוק מהי קשת האנשים שלהם אני חב חובת זהירות. המבחן מבוסס על ציטוט מהברית החדשה, שם נאמר: 'אהוב את שכנך'. ד"ר אריה רייך, יהודי דתי יודע תורה, שמלמד כאן דיני נזיקין, נאלץ ללמד אותם כאשר נקודת-המוצא היא האיגרת אל הרומאים בברית החדשה, למרות שיכולנו לפתח יופי של תיאוריה עם מלאי ציטטות ואוצר מילים מהתלמוד. הרי אין שום עדיפות לאוצר המילים בברית החדשה. במאמרים שפרסמתי, על בעיות מדידה כבעיות לוגיות, אני מעדיף להשתמש בעולם תרבותי שמפנה לתלמוד".

אז נגד מי הביקורת שלך מופנית?

"נגד החקיקה ואזלת-היד של הקהילה המשפטית, שב-1948, כשהיתה הזדמנות היסטורית חד-פעמית ליצור משפט עם מקורות עצמיים, לנסח אותו מחדש ולפתח אותו במנותק ממורשת היסטורית, לא עשו זאת".

וכיום, אהרן ברק, נשיא בית-המשפט העליון, מזלזל במשפט העברי?

"קשה לדעת לגביו, כי הוא מסור יותר לפרויקט של פרשנות ובניית חוקה מאשר לעיצוב תרבותי או סגנוני של המשפט. אך אנחנו לא צריכים לצפות ליותר מדי ממנהלי המערכת הנוכחיים בכל הקשור לעיצוב אוריינטציה תרבותית. זה לא תפקידם, זה תפקיד האקדמיה, זה תפקיד הכנסת. שופטים הם חלק מהקהילה המשפטית, אך היכולת שלהם לשנות אוריינטציה תרבותית אינה גדולה. החשיבות המיוחסת לבית-המשפט העליון כמוביל של שינויים תרבותיים מוגזמת. אני לא רואה אותו כמוביל שינוי תרבותי".

לאיזה שינוי אתה חותר?

"שינוי בתודעת הזהות, בחומרי העבודה, בנקודת ההתייחסות התרבותית, באוצר המילים. שינויים כאלה בתי-משפט לא מובילים. הם מהווים את נייר הלקמוס של התוצאה. אם התרבות הישראלית והחקיקה והאקדמיה ינועו יותר לכיוון של משפט עצמאי, זה ישתקף גם בפסיקה של בית-המשפט העליון".

האם הזיקה הזו שלך קשורה לקשר שלך לדת?

"אני חושב שכן, אם כי לרוב הישראלים שאני מכיר יש בעברם קשר לדת. מה שמכשיל את השינוי בתפיסת הזהות הוא הפוליטיקה המכוערת למדי של יחסי חילונים-דתיים".

הייתי יוצא מהקונצרט של ואגנר הוויכוח על מקומו הראוי של המשפט העברי מזכיר לשפירא את הוויכוח סביב השמעת המוסיקה של ואגנר, שהתעורר לאחרונה מחדש, בשל התעקשותו של המנצח דניאל בארנבוים לנגן יצירה שלו במסגרת פסטיבל ישראל. "הוויכוח הוא בין צד אחד, שחרד מאוד לגבי יכולת ההשתלבות שלו בתרבות המערבית, לבין צד אחר, שמבקש לקשור בין המאפיינים הלאומיים", אומר שפירא. "גם בוויכוח על ואגנר, אני לא מוצא שלמוסיקה יש ערך אוניברסלי, שתלוש מהקשר היסטורי ותרבותי".

מה שאומר שאתה היית קם ויוצא מהקונצרט?

"הייתי קם ויוצא, בעיקר משום שאבא שלי יוצא ברגן-בלזן. גם אם המוסיקה של ואגנר היתה חשובה, אני לא חושב שבמוסיקה, אמנות או שפה יש מודל אחד של מה ש'טוב' בהם. אני לא חושב שמושגי ה'טוב' האמנותי יכולים להיות מנותקים מהקשר היסטורי ותרבותי כללי. מוסיקה היא לא סוג של הנאה חושית ישירה, אלא היא תמיד תלויית הקשר תרבותי.

"הוא הדין לגבי משפט. אין סיבה להניח ששיטת משפט, שחומרי המשפט הבסיסיים שלה הם המשפט הכנסייתי של ימי-הביניים, תהיה משובחת יותר מאלה של המשנה, התלמוד, הגאונים והראשונים. מוסיקה היא משחק בסמלים, וסמלים מתקבעים על יסוד השימוש שנעשה בהם בעבר. זו הסיבה לכך שמילים ומטבעות-לשון לעולם אינם משתחררים לחלוטין מן האטימולוגיה שלהם, ודימויים לעולם אינם משתחררים מהמציאות שבה נוצרו. מי שלא מבין זאת, טועה בראש ובראשה בתפיסה המשפטית שלו".

אתה סבור שהשופטים בבית-המשפט העליון כיום מנותקים מהעם?

"אני לא חושב. אני חושב שתולים בהם ציפיות מוגזמות, משום שיכולתם להשפיע קטנה יותר מכפי שהדברים נראים במבט ראשון. מי שבעיקר אשם בכך שבית-המשפט העליון עוסק היום בעניינים מעוררי מחלוקת, הם הפוליטיקאים, שלעתים קרובות נמנעים במכוון מהכרעה. רבים מהם ידעו כבר בשעת ההימנעות מהכרעה שבית-המשפט העליון יותקף לאחר שיטפל בעניינים הללו. זה מעשה לא הגון".

מסע רכש של כוכבים בשנתיים האחרונות, תחת ניהולו של הדיקן שוורץ, ניהלה הפקולטה בבר-אילן "מסע רכש" אינטנסיבי של אנשי אקדמיה, שהיתה לו כוונה ברורה: להכניס לפקולטה "שמות", ובמיוחד כאלה שמזוהים עם ההיפך ממה שאוניברסיטת בר-אילן מייצגת. הגעתו של שפירא עצמו מהווה חולייה חשובה במהלך.

כך, למשל, בשנה האחרונה הביא שוורץ את פרופ' דייב קרצ'מר מהאוניברסיטה העברית, שפורמלית מגיע בינתיים לשנת שבתון. גם פרופ' רות גביזון מהאוניברסיטה העברית, הנמצאת בשנת חופשה ללא תשלום, תעמוד בשנת-הלימודים הקרובה בראש תוכנית, המכונה "התוכנית ליהדות כתרבות" בבר-אילן. שפירא אומר כי גם כיום מנהלת הפקולטה משא-ומתן עם אנשי אקדמיה. "אנחנו מנהלים מגעים עם מרצים מאוניברסיטאות רבות, המעוניינים לעבור אלינו", הוא אומר, אך מסרב לחשוף שמות.

בימיהם של שני הדיקנים הקודמים, פרופ' ידידיה שטרן ופרופ' שוורץ, השיגה הפקולטה כספים רבים, ומכוח זה גם תוספת תקנים. שוורץ נחשב לאשף בהשגת תרומות, מה שאיפשר הקמת מספר מכונים בפקולטה, וכן צירוף 12 אנשי סגל בבת-אחת, החל משנת-הלימודים הקרובה - מרביתם מגיעים לפקולטה לאחר דוקטורט או הוראה בחו"ל, באוניברסיטאות מובילות. "אני מקווה", אומר שפירא, "שבשנים הבאות, כשיגיע הסגל החדש, נהיה המובילים בכל התחומים, ולא רק בתחום המשפט המסחרי. האנשים שיגיעו לכאן בשנתיים הקרובות יובילו את תחום הניתוח הכלכלי של המשפט, ובתוך שנתיים-שלוש תהיה פה קבוצה של לפחות ארבעה אנשי סגל, שתהווה את הקבוצה בעלת ההכשרה הבין- תחומית הגבוהה ביותר בניתוח כלכלי".

קולגות של שפירא בפקולטות אחרות ממתנים קצת את ההתלהבות. אומנם, הם טוענים, הפקולטה בבר-אילן היא פקולטה עולה, אבל היא עדיין לא מובילה בשום תחום. "עם כל הכבוד", אומרים שם, "תל-אביב וירושלים הן עדיין בעלות ההגמוניה. ייתכן שבר-אילן תגבר עליהן בתחומים מסוימים, אך זה לא המצב כרגע".

המשפט הבין-לאומי מתרוקן מתוכן בד בבד עם עיסוקו האקדמי, שפירא קיים כל השנים פרקטיקה משפטית, לרבות הופעות בבתי-משפט. כך, למשל, ייצג לאחרונה את בן-עזרא קרגולה, החברה שבנתה את גשר המכבייה, באישום הפלילי נגדה בגין אסון הגשר. כיום הוא אינו מופיע בבתי-משפט, אלא עוסק בעיקר במתן חוות-דעת בתיקים שונים.

העיסוק בפרקטיקה אינו פוגע באובייקטיביות המחקרית?

"כמעט שלא יצא לי להתבטא כאיש אקדמיה ביחס לדברים שיש לי נגיעה אליהם. גם במקרה שקורה דבר כזה, אני חושב שכל מה שאני חייב מבחינת אתיקה אקדמית זה גילוי נאות. אם יקרה שאצטרך לדבר על עניין שבו כתבתי חוות-דעת, אני אציין את זה. העיסוק שלי בפרקטיקה משפיע על השקפת העולם שלי. מי שמדבר מתוך התנכרות לפרקטיקה מציג עמדה מוטה. הדבר היחיד שאני מצטער עליו בעניין העיסוק בפרקטיקה הוא שזה גוזל זמן".

אז למה אתה עושה את זה?

"גם בגלל הכסף, וגם מפני שזה מגוון את העיסוק המקצועי שלי. זה לא תופס יותר מ-10% מזמני, יום או יומיים בחודש, אם כי אני מסכים שהחוקר האידיאלי הוא זה שמקדיש את כל זמנו למחקר. לדידי, העובדה שאני מקדיש זמן שלא למחקר היא פשרה מסוימת ביחס לרצינות העבודה המחקרית".

שפירא ייצג גם שלוש מהעמותות שתמכו בבחירתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לראשות הממשלה. זה לא מפריע לו כיום להשמיע ביקורת נוקבת כלפי ברק, באשר לדרך שלו לניהול משא-ומתן. "כמי שעסק בתיאוריה של משא-ומתן, נראה לי די ברור שהמשא-ומתן עם הפלסטינים נוהל באופן כושל", אומר שפירא. "כל מי שהיה בא למכור דירה או רכב, הדרך האחרונה לעשות זאת היא להצביע מראש על הקו האדום, להגביל את הזמן לניהול המגעים, ולפוצץ אותם בחמת-זעם כשהאולטימטום פג.

"זה פחות או יותר דרך המשא-ומתן שבה בחר ברק, גם עם סוריה וגם עם הפלסטינים. לא במקרה, בשני המקרים הוא סיים בכישלון חרוץ. התוצאה היא שיש לנו היום הרבה פחות הכרעות לקבל בשאלת הגבולות ממה שזה נדמה. היום אנחנו צריכים בעיקר לחכות ולראות מה יעשה הצד השני".

ואיפה אתה ממוקם בשאלה הזו?

"במידה רבה, אין בישראל של עכשיו שמאל או ימין, במובן ההיסטורי שלהם. שאלת הגבולות ממילא מצויה עכשיו במבוי סתום. אין כמעט מי שסבור שאפשר לפתור בקלות את הסכסוך באמצעות הקמת מדינה ביהודה ושומרון, ואין מי שממשיכים לסבור שיש אפשרות ריאלית להקמת מדינה על רוב שטחי ישראל ההיסטורית".

והפתרון?

"פתרון הסכסוך איננו יעד סביר של מדינאות. נכון יותר לשאוף לרוטיניזציה של הסכסוך וליצירת מנגנון ניטור, שיבטיח הימנעות מקטסטרופה, תוך כדי קיום מתמשך של הסכסוך. צריך גם לדאוג לכך שלאורך זמן הצדדים ישמרו על נורמות אנושיות, אגב קיום מתמשך של הסכסוך".

מה עמדתך ביחס לתביעה הנשמעת, בעיקר באירופה, להעמיד את ראש הממשלה אריאל שרון לדין בפני בית-דין בין-לאומי לזכויות אדם?

"ההליכים (הגשת תביעה בעניין בבלגיה, ה' מ') ממחישים כיוון התפתחות מסוכן של המשפט הבין-לאומי הפומבי, שעלול להוביל לריקונו מתוכן של המשפט הפלילי הבין-לאומי. הרעיון להחיל אחריות פלילית אישית מכוח המשפט הבין-לאומי נולד בעקבות מקרים מובהקים של חוסר אנושיות אישית. ההרחבות המאוחרות של הרעיון בשנים האחרונות מאפשרות את ניצולו לרעה, ולכן גם את ריקונו מכל תוכן מוסרי ופוליטי".

ובמקרה הפרטי של שרון?

"הטענות לאחריות משפטית שלו לטבח בסברה ושתילה הן מגוחכות, וברור לגמרי שמדובר בניצול לרעה של רעיון יפה, לשם זריעת מבוכה פוליטית קצרת-טווח". ֲ