חוק הדיור הציבורי הינו חוק חדש, שטרם נדון בפסיקה. מטרתו לצמצם את ממדי העוני, והוא מאפשר לדייר, שהתגורר בדיור ציבורי תקופת מינימום הקבועה בחוק, לרכוש את דירתו במחיר מסובסד.
הורי הנתבעת שכרו מאת התובעת, חברת "עמידר", דירת מגורים בשכירות בלתי מוגנת, החל מיום 9.4.72. אם הנתבעת נפטרה ביום 28.3.87 ואביה נפטר ביום 30.9.99. התובעת הגישה תביעה לחייב את הנתבעת בדמי שכירות ראויים בגין שימושה בדירה מיום 30.9.99 (מועד פטירת אביה).
הנתבעת טוענת כי היא "דייר ממשיך" לעניין חוק הדיור הציבורי. סעיף 1 לחוק מגדיר כ"דייר ממשיך" גם בן משפחה של דייר, "ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי". התובעת טענה לאי תחולת הגדרת "דייר ממשיך" על הנתבעת, באשר היא לא התגוררה בדירה במהלך שלוש השנים שקדמו לפטירת אביה.
מתברר כי במהלך שלוש השנים שקדמו לפטירת אביה שהתה הנתבעת 31 חודשים בחו"ל (ובשנים שקדמו שהתה בחו"ל לתקופות שונות). לטענת התובעת, גם ביתרת התקופה (מתוך אותן שלוש שנים) לא התגוררה הנתבעת בדירה. כן התברר שהנתבעת עידכנה במשרד הפנים את רישום כתובתה לכתובת הדירה רק ביום 21.2.00.
שופטת בית משפט השלום בפ"ת, מיכל נד"ב, דחתה את התביעה, בקובעה, למרות הנסיבות הגבוליות, שהנתבעת הינה בגדר "דייר ממשיך".
תכלית החוק היא סוציאלית. הקניית הזכויות ל"דייר ממשיך" מעידה על כוונה להיטיב לא רק עם הזכאי, אלא גם עם קרוביו, שהיו סמוכים על שולחנו והתגוררו עימו לפחות שלוש שנים לפני פטירתו. סעיף 8(א') לחוק מלמד, קבעה השופטת, "כי מטרת המחוקק היתה לאפשר רכישת דירה ע"י זכאי לא רק לשם הבטחת עתידו שלו אלא להבטחת עתיד ילדיו".
מה משמעות המילה "התגורר" ומה היקפה של הדרישה למגורים עם הנפטר "תקופה של שלוש שנים לפחות"? בהיעדר פסיקה ישירה על סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי נזקקה השופטת לאנלוגיה מ"זיקת המגורים" בחוקים אחרים.
לעניין חוק הגנת הדייר, נקבע שאמנם דרושים מגורים בפועל, ואולם לכלל זה חריגים, כגון לעניין קרוב משפחה המצוי בפנימיה, באוניברסיטה וכדומה (ע"א 167/77, פ"ד ל"ג(2), 649). פרשנות דומה ניתנה לעניין סעיף 13 להחלטה 612 של ממ"י (ע"א 4127/95, פ"ד נ"ב(2), 306), ולעניין סעיף 120(1) לפקודת העיריות (בג"ץ 192/85, פ"ד מ'(2), 463).
השופטת נקטה פרשנות דומה גם בעניין הנדון. "אין לפרש את התנאי הקובע זיקת מגורים, בהגדרת 'דייר ממשיך' כתנאי המבטא דרישה לנוכחות פיזית רצופה ומתמשכת לאורך כל התקופה הקבועה".
במקרה הנדון, הנתבעת העידה, מבלי שנחקרה על עדותה, כי שהותה בחו"ל היתה ארעית וכי אין לה כתובת מגורים אחרת בארץ או בחו"ל. לנתבעת קשיי קריאה וכתיבה, ולכן לא עבדה והיתה סמוכה על שולחן הוריה.
(ת"א שלום פ"ת 2521/00 "עמידר" נ. ואחניש, פס"ד מיום 15.4.01. השופטת מיכל נד"ב)