השב"כ לא תמך בחיסולו של מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, אבו עלי מוסטפא, לפני שלושה שבועות ברמאללה. אנשיו טענו שחיסולו של האיש, שנחשב לאחד מחמשת האישים המרכזיים בשטחים, יהיה בחזקת "שבירת כלים" הרת-אסון גם בזירת קרב פרוצה כשלנו, שבה כל האמצעים מקדשים את המטרות (של שני הצדדים) וכמעט שאין קווים אדומים, ובנוסף תביא לתגובות-נגד חריפות במיוחד מצד ארגוני המחבלים.
ל"גלובס" נודע שמול הערכה זו של השב"כ הציג צה"ל, ובמיוחד אמ"ן, עמדה הפוכה בתכלית. הרמטכ"ל רב-אלוף שאול מופז, סגנו האלוף משה (בוגי) יעלון וראש אמ"ן עמוס מלכא הניחו על שולחנם של חברי הקבינט המדיני-ביטחוני מידע מודיעיני "חם", ובכלל זה התרעות נקודתיות שהעידו לדעתם מעבר לכל ספק על כוונותיו הרצחניות של מוסטפא. לדעתם, חיסולו של מוסטפא היה הכרחי.
הם גם טענו, בניגוד לשב"כ, שהחיסול אינו מסוגל להסלים עוד יותר את המצב. להערכתם, הפלסטינים ממילא אינם בוחלים באמצעים לביצוע מעשי טרור, אינם מפלים בין חיילים לאזרחים, ובעיניהם כל האמצעים כשרים, ללא קשר לחיסולו העתידי, או לאי-חיסולו, של מוסטפא.
רמז פומבי ראשון על קיומה של מחלוקת פורסם על-ידי העיתונאי אמנון אברמוביץ' בתוכנית "יומן" בערוץ הראשון, בליל שבת לפני שבועיים.
ראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון בנימין בן-אליעזר נטו לקבל את עמדתו של צה"ל, ולא את זו של השב"כ, הנחשב במשך שנים לגורם המודיעיני מספר אחת בשטחים. אבל שרון ובן-אליעזר התלבטו. משרדי החזית העממית של אבו עלי מוסטפא היו ממוקמים בקומה השלישית של בית-דירות רגיל ברחוב אל אירסאל ברמאללה. הם חששו מפני פעולת-חיסול "לא נקייה" שתחלץ את מוסטפא בשלום ותציג אותם ואת צה"ל באור מגוחך, או, לחלופין, שתגרום גם למותם שלא לצורך של אזרחים-שכנים, בעיקר של ילדים, ותחזור אליהם כבומרנג. בעיקר מבחינה פוליטית וציבורית.
על-מנת לנסות וליישב את הפערים שבין הערכותיהם המנוגדות של השב"כ וצה"ל, שיוצג על-ידי אמ"ן, ביקשו שרון ובן-אליעזר, בצעד נדיר, לקבל את חומר הגלם המודיעיני שעליו הושתתה הערכת אמ"ן, שלפיה פעולה מסובכת זו הכרחית - ולא פחות מזה, אפשרית. הם גם שוחחו אישית עם מפקד יחידת המודיעין שסיפקה את החומר הזה. על-סמך השיחה בעל-פה והחומר המודיעיני ה"לוהט" שהוצג בפניהם, הפעולה אושרה.
החומר המודיעיני הרגיש-מאוד נאסף ברובו על-ידי סוכניה של יחידה 504 של אמ"ן, ומפקדה, קצין בדרגת אל"מ ששמו אסור לפרסום, הוא שהופיע בפניהם.
היחידה החשאית, הקיימת מאז הקמת המדינה, כמעט שאינה ידועה לציבור בישראל. באופן פרדוקסלי, במדינות ערב השכנות ובקרב הפלסטינים היא "פופולרית" בהרבה, ונחשבת לסכנה מיידית ומוחשית הרבה יותר מזו הנשקפת מצד השב"כ והמוסד, אף שהיא עוסקת אך ורק באיסוף חומר מודיעיני, ולא בפעולות מבצעיות או בחיסולים של ממש.
שרון ובן-אליעזר נתנו את האו-קיי, והמבצע יצא לדרך. מוסטפא חוסל במשרדו ב-27 באוגוסט לפני הצהריים, בשני טילים שנורו לעבר החדר שבו ישב, ממסוק אפאצ'י של חיל-האוויר. מלבדו איש לא נפגע, בכלל זה שומרי ראשו ששהו בחדר סמוך ושכנים מהבניין. החיסול הנקי העיד על איכותו של המודיעין שנאסף לקראת הפעולה, על המודיעין החם בזמן-אמת ועל רמתם הגבוהה של המבצעים.
על-פי מקורות זרים, דקה-שתיים לפני שנורו שני הטילים לעברו של מוסטפא העביר לו אחד מעוזריו שיחת טלפון בשלוחה פנימית. לדברי העוזר, המטלפן היה גבר בעל קול סמכותי ומבטא אנגלי מודגש, שהציג את עצמו כעיתונאי זר. מוסטפא נהרג בעודו מחזיק בשפופרת הטלפון, או שניות לאחר שהניח אותה מידיו.
שיחת הטלפון מ"העיתונאי" המדומה שימשה ככל הנראה לזיהויו מעל לכל ספק של מוסטפא, ואולי גם לקביעת מיקומו המדויק בשעת השין, בדירה שהפכה למשרד.
עוד טוענים מקורות זרים כי חדרו של אבו עלי מוסטפא סומן מבחוץ בקרן אור בלתי נראית לעין, שנקלטה על-ידי טייסיו של מסוק האפאצ'י. על-פי תפיסה זו, הסימון איפשר את הירי המדויק מאוד של שני הטילים.
שתי פחיות צבע שקוף
כעבור שלושה ימים, ב-30 באוגוסט, נעשה ניסיון לחסל את קייס עבד אל-כרים, המכונה אבו-לילה, בכיר בחזית הדמוקרטית הפלסטינית. מטען רב-עוצמה התפוצץ במחסן הצמוד לביתו זמן קצר לאחר שעזב אותו. מאז אין כמעט שבוע שבו אין התנקשות או ניסיון להתנקשות, במסגרת מה שנהוג לכנות "מדיניות החיסולים" של צה"ל.
במקרה אחר, בלילה שבין 1 ל-2 ביולי השנה, פוצצה מכוניתו של אחד מראשי החמאס, מוחמד בשאראת, בעת שנסע 15 ק"מ מדרום-מזרח לג'נין. הוא נהרג יחד עם שני נוסעים נוספים, מבוקשים מהג'יהאד האיסלמי. הפלסטינים טענו שמסוק שחג מעל האזור ירה טילים לעבר המכונית.
למחרת גילו הפלסטינים שתי קופסאות-פח ריקות, בגודל של קופסאות שימורים, שהיו מונחות בסמוך למקום האחרון שבו חנתה המכונית, לפני שבשאראת וחבריו יצאו לנסיעתם האחרונה. הם טענו שהקופסאות הכילו צבע מיוחד, "שקוף", בלתי נראה לעין, שיכול להיקלט באמצעות מכשיר אופטי מיוחד המותקן, לדבריהם, במסוקי תקיפה של חיל-האוויר.
הפלסטינים לא גילו מי הצליח לצבוע את מכוניתם של המבוקשים, וגם לא חשפו עד היום את המקורות המודיעיניים שעל-פיהם מצליח צה"ל להוציא לפועל את מדיניות החיסולים שעליה הכריז הדרג המדיני, שרשמית מכונים "סיכול ממוקד".
הם לא חשפו, אבל יודעים היטב במי מדובר, הרבה יותר מהציבור בישראל: מדובר ביחידה 504 של אמ"ן, הנחשבת ל"כוכבת" של אינתיפאדת אל-אקצה. רוב הישראלים מכירים רק שני גופי מודיעין: השב"כ והמוסד. מעטים יודעים שבשטחים פועלת זה כשנתיים גם יחידת מודיעין קטנה של צה"ל, עם הישגים גדולים ועם היסטוריה ארוכה וטעונה, שמתחילה אי-שם בשנות ה-50 המוקדמות.
תחקיר "גלובס" חושף בפעם הראשונה טפח מפעילותה החשאית של היחידה המודיעינית, שרוב הזמן חיה בצל. את הצלחותיה הרבות איש אינו מייחס לה, הן בשל אופי פעילותה והן בשל מדיניות העמימות שקיבלה על עצמה מרצון. בפעמים הספורות שהגיעה לכותרות היה זה בנסיבות עגומות: או כשאחד מאנשיה נרצח, או כשאחד מאנשיה סרח, או כשכמה מסוכניה הערבים נתפסו במדינות שכנות ונידונו לתקופות מאסר ממושכות, כפי שיתואר בהמשך.
ראוי לציין שצה"ל סירב לשתף פעולה בהכנת הכתבה.
פרשת האדם השלישי
504 היא יחידה להפעלת סוכנים של חיל-המודיעין של צה"ל. היא נמנית עם מחלקת האיסוף באמ"ן, יחד עם יחידה 8200, העוסקת, על-פי מקורות זרים, בפענוח צפנים, בהאזנה לקווי-טלפון במדינות ערב ובמדינות נוספות, וביירוט תשדורות פקס של צבאות ערב. יחידה שלישית המרכיבה את מחלקת האיסוף עוסקת במודיעין חזותי. יחידה זו מפעילה אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים, כגון מזל"טים, מטוסי צילום וכד'.
בתקופה הקצרה ש-504 פועלת בשטחים, מאז ינואר-פברואר 2000, הגיעו אנשיה להישגים מרשימים. רק מעט מכל אלה אפשר לחשוף. המעט הזה כולל סיכול פיגועים של אנשיו של המיליונר הסעודי אוסאמה בן-לאדן, באמצעות גיוס של אנשים בשטחים; מידע קונקרטי על כוונותיהם של שליחי חיזבאללה בשטחים לחטוף חיילים; ועל כוונותיהם של התנזים ושל ארגונים אחרים להתנקש בחייהם של אישים פוליטיים ואחרים בישראל, בכלל זה ראשי צה"ל ומערכת הביטחון.
מדיניות החיסולים של ישראל הכניסה את ארגוני המחבלים ללחץ אישי אדיר. למראית-עין מנסים אנשיהם לצייר מראית של "עסקים כרגיל", אולם בפועל אורח-חייהם מזמן כבר אינו רגיל. חלק ניכר מזמנם מושקע בהגנה על חייהם, ולא פחות מזה בניסיון לפצח את חידת מיליון הדולר: מי הוא לעזאזל הסוכן הישראלי שבסביבתם הקרובה. חשדנותם גדולה, והתנהגותם בהתאם. 504 דומה באופן פעילותה למוסד ולשב"כ יותר מאשר לגופים האחרים באמ"ן. במשך שנים היתה "חלוקת עבודה" בין גופי המודיעין השונים של ישראל: המוסד הפעיל סוכנים בחו"ל וביצע פעולות מיוחדות נגד מטרות מחוץ לגבולות המדינה; השב"כ פעל בשטחים ובתחומי הקו הירוק באיסוף מידע, הפעלת סוכנים, סיכול פעולות טרור, וגם באבטחת מתקנים ומוסדות יהודיים בחו"ל; ואילו אמ"ן פעל בעיקר באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת, והוא גם הפעיל את גופי הניתוח וההערכה העיקריים.
504, כחלק מאמ"ן-איסוף, פעלה במשך שנים רק במדינות ערב השכנות, שלהן גבול עם ישראל, ובעיקר בדרום לבנון. על-פי מקורות זרים, היא פעלה בלבנון, סוריה, ירדן ומצרים.
בעבר פעילותה היתה שונה לחלוטין: בשנות ה-50 וה-60 היא הורשתה להפעיל סוכנים-שליחים, שפעלו במדינות ערב בזהות בדויה. שניים מהמפורסמים שבהם, כל אחד מסיבתו, היו אברי אלעד, הלוא-הוא "האדם השלישי", ואלי כהן ז"ל.
אלעד התפרסם באמצע שנות ה-50 בעקבות עסק הביש: פרשה של ריגול ישראלי בקהיר, שבמרכזה עמדה חשיפתה של רשת סוכנים ונפילתה לידי המצרים. כולם היו יהודים מקומיים שגויסו על-ידי אלעד, קצין בדרגת רב-סרן ביחידה 504, ששם הכיסוי שלו היה פאול פרנק.
אלעד עצמו הצליח להסתלק לאירופה. ב-21 באוגוסט 1960 הוא נידון בבית-משפט ישראלי ל-10 שנות מאסר בגין עבירות ביטחון שונות. בית-המשפט קבע כי הוא נפגש עם הנספח הצבאי המצרי בשגרירות מצרים בבון בלי ידיעת הממונים עליו, וכי נכנס למשא-ומתן על מסירת ידיעות מהמודיעין הישראלי.
הסוכן השני של יחידה 504, שהתפרסם בנסיבות אחרות, דווקא בזכות גבורתו, היה אלי כהן ז"ל. הוא גויס והופעל על-ידי היחידה, ורק בסוף פעילותו הועבר "לידי" המוסד. הוא נתפס ונתלה בדמשק ב-1965.
בעקבות לכידתו של כהן הוטלו על 504 סייגים הקיימים עד היום: היא מורשית להפעיל סוכנים רק באזורים הסמוכים לגבול עם ישראל (ולא, למשל, בבירות ערביות או בערים מרכזיות אחרות, שבהן פועל המוסד), ובאזורים אלה נאסר עליה לשתול סוכנים ישראלים או להעסיק יהודים מקומיים (עניין זה לא היווה בעיה, לאור מספרם המזערי של היהודים החיים בימים אלה במדינות השכנות.) מלחמות היהודים פעילותה של היחידה התאפיינה במשך השנים ב"מלחמות יהודים" פנימיות רבות: לא אחת היא התנגשה עם המוסד, שהפעיל סוכנים משלו במדינות ערב, ועם השב"כ, שגם הוא הפעיל סוכנים משלו בתחומי המנדט שלה, בעיקר בדרום לבנון.
ימי השיא בנתק שבין שלושת ארגוני המודיעין האלה היו בראשית שנות ה-90, כשבראשם עמדו שבתאי שביט (המוסד), אורי שגיא (אמ"ן) ויעקב פרי (שב"כ). שניים מהשלושה לא סבלו איש את רעהו, בקושי דיברו, והדבר השתקף היטב בהיעדר שיתוף-פעולה בין הארגונים.
החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993 עוררה בעיה, לאור החלוקה המסורתית שבין שלושת גופי הביון: מי יפעל בשטחים, העומדים לעבור לשליטתה של הרשות הפלסטינית. השב"כ, שפעל בהם מאז מלחמת ששת-הימים, או 504, בזכות המנדט שלה לעבוד באזורי גבול הסמוכים לישראל.
לאור היחסים האישיים העכורים שבין שלושת ראשי השירותים, איש לא הסכים לוותר מרצונו על זכותו לעבוד בשטחים, שנחשבו ליוקרתיים מבחינה מקצועית.
הדבר הגיע להכרעתו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, שפסק: השב"כ ימשיך לפעול בשטחים במשך חמש שנים נוספות, עד לשנים 1998-9, ואז תורשה גם 504 לפעול בהם.
חמש השנים התארכו לשבע, ורק בראשית שנת 2000 הושגה הסכמה על הכנסתה של 504 לשטחים, בין שלושת ראשי השירותים: ראש אמ"ן האלוף בוגי יעלון, ראש השב"כ עמי איילון וראש המוסד אפרים הלוי. שלא כמו השלישייה אכולת-המדון הקודמת, יעלון, איילון והלוי השכילו לקיים מערכת יחסים אישיים נאותה, והם הגיעו להסכמה ללא התערבותו של הדרג המדיני. עיקרו של ההסכם: קציני השטח של 504 ישתלבו בהפעלת סוכנים בקרב האוכלוסייה הערבית בשטחים, והם יוכפפו מבחינה מקצועית למוסד. ומנגד, יחידות ההאזנה והטכנולוגיה של המוסד יוכפפו מקצועית ליחידה 8200 של אמ"ן.
מהפכה טכנולוגית
כניסתם של קציני 504 לשטחים סימנה את תחילתה של מהפכה טכנולוגית. בצד גיוס סייענים (משת"פים) והפעלתם, כפי שנהגו לעשות רכזי השטח של השב"כ, הוכנס מכשור מתקדם לצורכי האזנה והעברת מסרים, באופן שמקל על הקשר השוטף עם הסוכנים הערבים.
מכשור זה מאפשר קשר שוטף עם הסוכנים בלא שיהיה צורך במגע שוטף איתם, שעלול מצד אחד להביא לזיהויים ומצד שני מסכן שלא לצורך את קציני היחידה.
המכשור, שהפרטים על אודות רובו אסורים לפרסום, מאפשר גם להתחקות בדרכים מתוחכמות אחר יעדים מודיעיניים אנושיים בשטחים, בלא שיהיה צורך במעקב פיזי.
בלא להיכנס לסוגייה האם קרן לייזר היא שסימנה לטייסי האפאצ'י את מקומו המדויק של מנהיג החזית הדמוקרטית אבו עלי מוסטפא, כפי שטענו מקורות זרים, והאם אכן פותח צבע-סתרים לסימונן של מכוניות מבוקשים, אפשר לציין שהטכנולוגיה המצויה בידי היחידה היא מהמתקדמות בעולם מסוגה.
אבל מסתבר שגם בעידן של טכנולוגיה מתקדמת אי-אפשר בלא מגע אנושי בין קצין המודיעין לבין הסוכן שלו בשטח. לעתים המפגש הזה מסתיים בכי רע. כמו במקרה של סא"ל יהודה אדרי, סגן מפקד מחוז ירושלים של 504. ב-14 ביוני השנה הוא נרצח בידי סייען שהעסיק בגזרה שלו, בכניסה הצפונית לכביש המנהרות בירושלים.
האירוע הטרגי הקפיץ את 504 לכותרות שלא מרצונה, וחשף משהו מאופי העבודה ומהפרופיל המקצועי של אנשיה.
קווים לדמותם הפרופיל הפסיכולוגי והרקע האישי של קציני השטח של 504 שונים באופן מהותי מזה של עמיתיהם קציני האיסוף (קצ"א) במוסד, המבצעים מבחינה מקצועית עבודה דומה, אבל לרוב במחוזות אקזוטיים בהרבה. הם גם שונים מעמיתיהם הרכזים בשב"כ, העושים בדיוק אותה עבודה.
ראשית, אנשי 504, המכונים קציני תק"ם (קצינים לתפקידים מיוחדים) הם אנשי צבא. אף שפעילותם נעשית ברובם המכריע של המקרים בלבוש אזרחי והם כפופים מקצועית למערכת אזרחית (המוסד), הם מחויבים לקוד האתי הנוקשה של צה"ל, וגם מבחינה טכנית מקבלים את משכורתם מהצבא.
שנית, הם מבוגרים בהרבה מעמיתיהם. רוב קציני השטח (להבדיל מאנשי סגל הפיקוד הבכיר, שבאים והולכים) הם בני 50-40, בני עדות המזרח, המשרתים ביחידה שנים רבות, כמעט ללא תחלופה, דוברי ערבית מהבית. לשם השוואה, עמיתיהם בשב"כ, המבצעים עבודה דומה, הם בשנות ה-20 לחייהם, ובמוסד - בני 40-30.
שוני נוסף: מרבית קציני האיסוף של 504, שלא כמו עמיתיהם בשב"כ או במוסד, הם אנשי איסוף-נטו. הם אינם מבצעים משימות מבצעיות, כגון חיסולים, מעקבים, ציתותים. לצורך זה הם מפעילים יחידות אחרות.
ב-1996 פרסם העיתון האנגלי האובזרבר כי היחידה רשאית לאסוף מידע ולחטוף, אבל לא להרוג.
תקופת המרצדסים
מאז מלחמת לבנון, יוני 1982, פעלה יחידה 504 בעיקר בדרום לבנון. גם המוסד פעל בלבנון, אבל בביירות ובג'וניה, ובכל מקרה - מחוץ לאזור הביטחון. השב"כ פעל לצדה בפרופיל נמוך, ומידת התיאום בין שלושת הגופים היתה תלויה בכימייה האנושית שהיתה, או לא היתה, בין אנשיהם.
זכורים יותר ממקרה אחד שבהם אנשי 504 והשב"כ גייסו והפעילו בנפרד אותם סייענים מקומיים, בלי שאלה ידעו על אלה, ורק הסייען נהנה ממשכורת כפולה.
על-פי פרסומים זרים, הפעילה היחידה דירות-מסתור בקריית-שמונה ובנהריה, שאליהן הובאו הסייענים מדרום לבנון לשם תשאול. מפגשים תקופתיים התקיימו בעומק השטח הלבנוני, כשאנשי 504 מפגינים אומץ-לב אישי רב.
את עיקר תהילתה קיבלה יחידה 504 מפעילותה בדרום לבנון. בסיסה המרכזי שם היה ליד העיירה הדרומית בינת ג'בל. אנשיה היו הראשונים שהכניסו לשירות מבצעי את המרצדסים האזרחיים השחורים, נושאי לוחות-זיהוי מקומיות, לשם שיטוט "סמוי" בכבישי הדרום. מאוחר יותר אימצו יחידות מבצעיות נוספות של צה"ל את דרך השינוע הזאת.
ב-1 במרס 1999 הותקפה שיירת מרצדסים בדרום לבנון. ממכת האש נהרגו מפקד אוגדת דרום לבנון, תא"ל ארז גרשטיין, שלושה חיילים וכתב קול ישראל בצפון, אילן רועה. הסתבר שהמרצדסים ש"הומצאו" על-ידי אנשי 504 שוב אינם בטוחים, ובעיקר אינם מוסווים. צה"ל חזר לכלי-רכב משוריינים, ששימשו אותו עד לנסיגה החפוזה מלבנון במאי 2000.
על-פי מקורות זרים, קציני האיסוף של 504 שפעלו בדרום לבנון התמקדו בארבעה תחומים: איסוף מידע על גורלו של הטייס השבוי רון ארד (ובימים אלה על גורלם של ארבעת החטופים); מעקב אחר ארגוני הטרור, בעיקר החיזבאללה ואמל; סיכול מעשי טרור; והתחקות אחר תנועותיו של הצבא הסורי.
כתב-העת פורין ריפורט טוען שכמה מבכירי ארגון אמל שחוסלו בלבנון בשנות ה-90 היו "עבודה" של היחידה. למשל, חוסאם אמין, שנהרג מטיל שנורה לעברו ממסוק אפאצ'י באוגוסט 1988.
גם הריגתו בשנת 1992 של אחד מנהיגי החיזבאללה, עבאס מוסאווי, יחד עם כמה מבני-משפחתו, בעת שנסעו במכוניתם, מיוחסת לאנשי היחידה.
קציני 504 גייסו את הסייענים בדרום לבנון בשלושה שלבים: איתורו של הסוכן הפוטנציאלי, בחינת דרכים לגיוסו, והפעלתו לאורך זמן. סייענים אלה, נוצרים ומוסלמים תושבי האזור, לא פעלו מתוך אהבת ישראל וגם לא היו חדורים בתחושת שליחות. הם פעלו ממניעים שונים, חלקם ברורים ו"הגיוניים" כמו כסף, חלקם נפתלים ונסתרים מהעין, כמו רצון לנקום באויביהם, נוצרים או מוסלמים; "חוב מוסרי" לישראל, בשל סיועה לאביהם, או לקרוב משפחה בכיר אחר; במסגרת "קומבינה" סיבובית, שמצד אחד ישראל מעלימה עין ממעשיהם, או ממעשיהם של בני-משפחתם (למשל, סחר בסמים), ומצד שני הם מספקים לה את מבוקשם. כלומר, מידע.
תחת ידם של אנשי היחידה עבר כסף גדול, בדרכו לסייענים שלהם, והם גם נהנו מכוח ומהשפעה. מקצתם לא עמדו בפיתוי, סרחו, ושלשלו כסף וטובות-הנאה אחרות לכיסם. כמה מקציני היחידה הסתבכו בפרשיות פליליות קשות. בעיקר בהברחות מלבנון ובשוחד בגשרי הירדן.
אנשי מצ"ח היו אורחים קבועים ביחידה בשנות ה-70 וה-80, ולאו דווקא קרואים. אחד החוקרים היותר-מפורסמים היה עו"ד משה מזרחי, יו"ר קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב, שעשה במצ"ח את שירות המילואים שלו וטיפל בקביעות בפרשיות היחידה.
לא הכול הגיע לתקשורת. היחידה וצה"ל השתדלו לסיים את מרבית הפרשיות ב"חוג המשפחה". ריבוי המעידות האישיות הוסבר בשיכרון הכוח שפקד את קציני היחידה בשל התלות הרבה שפיתחו כלפיהם הסייענים בשטח, בהיעדר פיקוח הולם מכל סוג שהוא בנימוק שעבודתם חשאית, בסיכון האישי הרב שבו פעלו, ובמשכורותיהם הנמוכות. גם משכורתו של הבכיר ביותר, שעבד בשטח סביב השעון תוך סיכון חיים, לא עלתה על 16-14 אלף שקל ברוטו. הסכומים שקיבלו כדי להעבירם לתעודתם עיוורו את עיניהם.
שניים מקציני היחידה שמעדו, וסיפוריהם בכל-זאת הגיעו לתקשורת, היו רב-סרן יוסף עמית וסרן ז'אן אלבז-אלרז.
רב-סרן עמית, קצין מצטיין, היה מפקד של אחת הגזרות הרגישות בדרום לבנון. בראשית שנות ה-80 הוא נחשד בהברחת סמים מלבנון לישראל. אשמתו לא הוכחה והוא לא נשפט על כך. תחת זאת שוחרר מהיחידה ואושפז למשך שלוש שנים בבית-החולים הפסיכיאטרי מזרע בעכו.
כשהשתחרר, יצר קשר עם סוכן יהודי של הסי.איי.אי בישראל, בשם תום וולטש (Tom Waltz), והעביר חומר מודיעיני רב לארצות-הברית על ימיו ביחידה ועל פעילותו בדרום לבנון. המניע לא היה ברור. כסף? תחושת אכזבה על יחסה של ישראל אליו? תאוות נקם? רצון לשחזר את ימיו הסוערים כאיש היחידה?
עמית נלכד ונשפט בשנת 1986 תחת מעטה כבד של סודיות. הוא נידון ל-12 שנות מאסר והשתחרר לאחר שמונה שנים. היום הוא מתגורר בארץ ובחו"ל, לסירוגין.
סרן ז'אן אלבז-אלרז שירת בשנות ה-80 בתפקידי-מפתח ביחידה, בעיקר בדרום לבנון ובשטחים. כינויו היה ג'וני. גם כלפיו התעורר חשד שבצד עבודתו המודיעינית, שהיתה ללא דופי, הפעיל רשת הברחות. בחיפוש שנעשה בביתו נתגלו מוצרי חשמל רבים שהוברחו מלבנון בעזרת אחד מסייעניו, ג'ורג' חליל, והיו מיועדים לסוחרים בישראל. הוא הודה במעשיו, נידון לחמש שנות מאסר, ועונשו הומתק לשנתיים וחצי.
סיפורו לא הסתיים. לאחר שהשתחרר הפך לנהג הובלות ולקבלן של עבודות גידור בגבול הצפון. באמצע מרס השנה הוא נעצר בחשד שרצח את רכז הביטחון של קיבוץ מנרה, יצחק קברטץ, וגנב את הנשק מנשקיית הקיבוץ במטרה להעבירו לידי גורמים עוינים. הוא מכחיש את ההאשמות המיוחסות לו, טוען שהרצח בוצע מתוך הגנה עצמית, ועתה הוא ממתין במעצר לפתיחת משפטו. לעיתונאי יחזקאל אדירם מידיעות אחרונות הוא אמר: "רצחתי 80 איש במסגרת עבודתי ביחידה".
אגב, הסייען שאלבז הפעיל, ואותו גם שיתף בעסקי ההברחות שלו, ג'ורג' חליל, נעלם לפני 13 שנה. אשתו קלרה מצאה מקלט בישראל עם ילדיה הקטנים. היא הופכת עולמות כדי לדעת לאן נעלם בעלה והאם אלבז יודע משהו על כך. גם המשטרה בודקת את סיפור ההיעלמות המסתורי.
בלי מכונות אמת 504 פועלת גם בסיני, אבל לא במצרים. על-פי מקורות זרים, תפסו המצרים לפני שנים אחדות שני מצרים שגויסו לטענתם על-ידי אנשי היחידה. השניים הם עמא סלמאן ארמילאט, שרת בבית-ספר בסיני, ועבד אל-מאליק, ימאי בחיל-הים המצרי. התביעה טענה במשפטם שאנשי 504 ביקשו מהם מידע על תנועותיו של הצבא המצרי בסיני, ובתמורה סיפקו להם כסף וסמים.
מקורות זרים טוענים שלאחר מעצרם חטפו אנשי היחידה שלושה בדואים בסיני, בחשד שהם שהסגירו את השניים. השגריר המצרי לשעבר בישראל, מוחמד בסיוני, הודה באחת ההזדמנויות שידוע לו שהשלושה עצורים בישראל.
בניסיון לשפר את את הקוד המוסרי ביחידה, ניסה אחד ממפקדיה להנהיג בשנות ה-80 בדיקה רוטינית במכונת-אמת לכל קצין ביחידה המעביר כסף לסייעניו. בדיקה דומה היתה נהוגה במשך שנים במוסד. היה מדובר בשתיים-שלוש שאלות בסך-הכול. למשל, כמה כסף קיבלת מקופת היחידה לטובת הסייען וכמה נתת לו. עניין של חמש דקות גג.
באופן מפתיע, התייצבו כל אנשי היחידה כאיש אחד על רגליהם האחוריות והתנגדו ליוזמה. גם קצינים נקיים מכל רבב התנגדו בתוקף למכונת-האמת. לא עזרו השכנועים שגם במוסד נהוגה השיטה. קציני 504 לא רצו אפילו לשמוע את הנימוקים, ואיימו להתפטר, או לא לשתף פעולה. היוזמה נפלה.
מאוחר יותר הוסבר הדבר ברקע האישי המאוד-מיוחד של קציני היחידה. הם ראו במכונת-האמת איום על כבודם האישי ועל גאוותם כנציגיה הכול-יכולים של המדינה במחוזות עבודתם.
רבים מפורשי היחידה נבלעו באלמוניותם. אחד שדווקא התפרסם הוא רב-סרן עוזי מחניימי, המשמש היום ככתב לענייני המזרח התיכון של העיתון האנגלי רב-היוקרה "סאנדיי טיימס". מחניימי מרבה לפרסם בעיתונו חומר מודיעיני על ישראל. לדבריו, הוא מעולם לא השיג את החומר מימיו כאיש היחידה.
בין השאר הוא טען, בשנת 1996, שקציניה של יחידתו לשעבר נהגו לשלם לסייענים בדרום לבנון בעבור עבודתם בסמים במקום בכסף, ממאגרים גדולים של סמים שתפס צה"ל בגזרות אחרות. צה"ל הכחיש את הסיפור הזה מכול וכול.
מחניימי כתב כי לישראל היתה תוכנית להציף את מצרים בסמים. גם לסיפור זה לא נמצאה תמיכה ממקורות אחרים, גם לא ערביים, אף שהעיתון המצרי אל-אהראם פרסם את הסיפור.
הסייענים החליפו עורם לא תמיד השכילו קציני 504 לגייס את הסייענים הנכונים, ובעיקר לא השכילו לעמוד בזמן אמיתי על השינוי בהלך-הנפש שלהם. לפני שלוש שנים קרסה בדרום לבנון רשת ריגול ותיקה, שהקיפה 75 סוכנים, אשר פעלה בהצלחה רבה תקופה ארוכה. בין השאר הבריחו הסוכנים ציוד אלקטרוני רגיש ורב-עוצמה לשטחים שבשליטת החיזבאללה.
אנשי הרשת הוסגרו לסורים על-ידי שניים מפעיליה המרכזיים. 17 מחברי הרשת נעצרו על-ידי הצבא הלבנוני והועמדו לדין. ארבע מהעצורים היו נשים, אחד איש שב"כ לבנוני, ואחרים - עובדי מכס. הם נידונו לעונשי מאסר של שנה עד 15 שנה. האחרים הצליחו להימלט לישראל, מרביתם עם בני-משפחותיהם, וקיבלו בה מקלט.
השניים שהסגירו את חבריהם היו צעיר מוסלמי בשם אחמד נבעה, שמספר הקוד שלו היה 73, ודרוזי כבן 40 בשם רג'א וורד, מהעיירה חצביה. מספר הקוד שלו ברשת הישראלית היה 70.
במשפטם בסוף אוקטובר 1998 טענה התביעה הלבנונית שחברי הרשת גייסו לשירותם קצין סורי. את ההוראות קיבל במישרין מישראל באמצעות הרדיו. לא פורט באיזו דרך בדיוק. את המידע שהשיג העלה על הכתב ושלח במכתבים רגילים לתא-דואר בנמל התעופה של ביירות. משם הוברחו המכתבים לאירופה, וממנה לישראל.
בעקבות קריסתה של הרשת הושקעו ביחידה, וגם מחוצה לה, מאמצים רבים בניסיון להבין מה גרם לשניים להחליף את עורם ולהסגיר את חבריהם. קריסת הרשת גרמה למבוכה רבה בקרב מפקדי היחידה מסיבה נוספת: כל הסייענים עברו מבדקי פוליגרף תקופתיים, כדי לבחון את מידת אמינותם ונאמנותם. את המבחנים עשה "שמעון הלבן", שלא היה איש היחידה, ואשר זכה בכינויו בזכות שיערו המאפיר.
השאלה הגדולה היתה הייתכן שמישהו הצליח לעבוד על הפוליגרף, או שמא ההחלטה לערוק התקבלה בין שתי בדיקות תקופתיות?
ל"גלובס" נודע שהתחקיר הפנימי העלה, בין השאר, כי לפחות אחד משניהם עשה זאת לאחר שנעלב מיחסו של מפעילו, קצין ב-504. כינויו של קצין זה, בדרגת סרן, היה איוב. איוב הקים בעמל רב את הרשת באמצעות לבנוני בשם ג'וזף אבו-עראג מהכפר שבעה, שיום אחד נרצח במסגרת סכסוך מקומי של חמולות. איוב כנראה לא השקיע אותם מאמצים בשימור הרשת, או בשמירה על כבודם של אנשיה.
שני סוכנים מקומיים אחרים שינו את עורם בראשית שנת 2000. האחד היה באסם חסבאני, שהיה אחראי על אחד ממעברי-הגבול מדרום לבנון לצפונה וערק לטובת המודיעין הסורי. הוא עשה זאת יחד עם סלים סארלמה, שזכה לקבל תעודת זהות ישראלית.
תחקיר פנימי של היחידה העלה שהשניים "הריחו" את הנסיגה הצפויה של צה"ל, והחליטו לאמץ לעצמם אדונים חדשים, בניסיון להבטיח את עתידם.
האויב הראשי של ישראל בדרום לבנון, אז כהיום, הוא ארגון החיזבאללה. מעולם לא פורסם דבר על היכולת הטכנולוגית שלו. למשל, יכולתו להאזין לרשתות הקשר של צה"ל. ההערכה היא שיכולת זו קיימת. מאחר שצה"ל משתמש גם במכשירי טלפון סלולריים לשיחות, הרי שיירוט שיחות אלה מסקאנר זול פשוט במיוחד.
הצרה, מבחינת החיזבאללה, היא שאולי יש לו הטכנולוגיה המתאימה, אבל אין לו אנשים דוברי עברית רהוטה שיאזינו לשיחות המיורטות. בגרעין הקשה של אנשי החיזבאללה, וגם במעגלים הסמוכים, אין דוברי עברית. ודאי שלא עברית ברמה גבוהה. על-כן הוא משקיע מאמצים גדולים בגיוסם לשורותיו של מי שעבדו בעבר עם ישראל, שלמדו בדרך זו את השפה, גם במחיר טיהור מלא של עברם.
זו הסיבה שביחידה חוששים שגם כמה מהסייענים, העובדים היום בשירות היחידה בדרום לבנון, יתפתו להסגיר את עצמם לידי החיזבאללה.
חקירה אכזרית
יחידה 504 אינה מתפקדת רק כיחידה להפעלת סוכנים, אף שזהו עיקר עיסוקה. מחלקה נוספת שלה, ידועה לשמצה, היא מחלקת החקירות.
בין שאר "לקוחותיה" של מחלקת החקירות של 504 מסתננים ממדינות ערב ו"חטופים" שונים, שנחטפו על-ידי כוחות צה"ל. בדרך זו הגיע לידיהם גם מוסטפא דיראני, שנחטף באמצע שנות ה-90 מביתו בלבנון, בניסיון להבין לאן נעלם הנווט השבוי רון ארד.
לפני כחצי שנה, בחודש מארס השנה, טען דיראני במכתב ששיגר באמצעות פרקליטו לפרקליטת המדינה עדנה ארבל, כי חקירותיו ב-504 היו אכזריות במיוחד ובין השאר נאנס על-ידי חוקר, שכינויו היה ג'ורג', ועל-ידי חייל נוסף. הוא תובע מהמדינה פיצויים בסך שישה מיליון שקל. ארבל הורתה לפתוח בחקירה נגד "ג'ורג'", שטרם הסתיימה.
גם פליטים מעיראק, שביקשו מקלט בישראל בראשית שנות ה-90, וסטודנט לראיית-חשבון, שנחטף על-ידי צד"ל בלבנון בחשד שפעל בשירות החיזבאללה, טענו שעונו באכזריות במשרדי החקירות של היחידה, בידי אותו חוקר, וכי אולצו לחתום על הודאתם.
בין השאר הם טענו שמקל הוחדר לישבנם, הם הוכו עד זוב דם, הם אולצו לשתות שיירי קפה שהוטבעו בו סיגריות, אולצו לאכול קליפות של תפוזים, הורעבו והואכלו בזמן החקירות בבצל ובמים בלבד. גם תלונתם נבדקת.