שכם, המכונה בפי תושביה "עיר האש" (מדינת אלנאר), היא המיקרו-קוסמוס של החברה הפלשתינית כולה. בעיר, הנזכרת עוד בספר בראשית, והממוקמת בין הר עיבל (הר הקללה) להר גריזים (הר הברכה), ניתן למצוא את אנשי החמאס וה"שהידים", את תושבי מחנה הפליטים בלאטה, את הסטודנטים הרדיקליים מאוניברסיטת אל-נג'אח ואת כנופיות הפת"ח האלימות. מאידך, העיר מהווה את המרכז הכלכלי של צפון הגדה המערבית, והיא אחת מהערים החשובות ביותר בשטחי הרשות הפלשתינית. התמורות שאירעו בה בשנה האחרונה, מייצגות את המצב בשטחי הרשות כולה.
בשכם מתגוררים 180 אלף תושבים, וסובבים אותה עוד כארבעה מחנות פליטים (בלאטה, מחנה עסכר ישן, מחנה עסכר חדש ועין בית אילמא), ומעל 50 כפרים. בסך הכל, במחוז שכם כולו מתגוררים, לפי ההערכות, כ-330-320 אלף תושבים.
ייחודה של העיר כמרכז כלכלי הוא בריכוז המוסדות הכלכליים וההון שנמצא בידי תושביה. הכלכלה השכמית מגוונת, וכוללת תעשייה, שירותים (ביניהם 15 סניפי בנק, ארבעה בתי חולים הבורסה הפלשתינית), חברות קבלנות ובנייה, תיירות ומוסדות לימוד (למשל, אוניברסיטת אל-נג'אח, האוניברסיטה הגדולה ביותר בגדה). ואולם, עיקר הפעילות בעיר נבעה מהמסחר, שהפך אותה ל"אסם התבואה" העיקרי של השומרון.
"היקף הפעילות הכלכלית בעיר ובסביבותיה, בתחומי המסחר, התעשייה, החקלאות והתיירות, הוערך בכ-2 מיליון דולר ביום", אומר גורם בלשכת המסחר בעיר. להערכתו, מאז תחילת האינתיפאדה ירד היקף הפעילות בכ-80%. אפילו ייפסקו האירועים ויוסר הכתר מחר, יידרשו כשנתיים עד שלוש להחזיר את המצב לקדמותו. גורמים אחרים מעריכים את הנזק היומי מהשבתת הפעילות הכלכלית בשכם בכ-1.2 מיליון דולר ליום.
אבטלה: עידן הבסטות הכתר הכמעט-מוחלט המוטל על ערי הגדה הוא הסיבה העיקרית לקשיים. בשנה האחרונה, למעט 34 ימים בלבד, היתה העיר נתונה תחת כתר כבד, שמנע יציאה וכניסה של תושבים פלשתיניים (וישראלים, כמובן) מהעיר ואליה, ואיפשר הכנסת מוצרי מזון בלבד, לבני אדם ולבעלי חיים.
גורם בטחוני מציין, כי המזון נכנס לשכם ללא כל הפרעה, למעט אירועים בודדים בהם היתה התרעה בטחונית ברורה, ובכל מקרה, המדפים בעיר היו מלאים. לדבריו, לא ניתן לבדוק בתנאים הקיימים את הסחורה ואת חומרי הגלם הנכנסים והיוצאים, שכן אלה יכולים לצאת מהעיר נגועים במטעני חבלה. עם זאת, סחורות מסוימות (כגון מלט) נכנסות לסירוגין.
כתוצאה מהכתר, התפתחה רשת ענפה של "דרכים עוקפות סגר", הנחסמות על ידי צה"ל ונפרצות מחדש בידי הפלשתינים, בדומה למרדף בין חתול לעכבר. המעבר בין הכפרים לעיר, שבעבר הצריך עשר דקות בנסיעה במכונית, מחייב היום תושייה, ושימוש בדרכי עפר העוברות בהרים המקיפים את שכם. כדי להגיע מהכפר חווארה הסמוך אל תוך העיר, יש צורך לנסוע במונית לכפר תל, להמשיך בהליכה רגלית מרחק של 1.5 ק"מ, ולהיכנס לעיר עצמה במכונית אחרת. מי שאינו חייב לנסוע, משתדל למעט ביציאה מהעיר כמה שניתן.
על-פי הערכות שונות, כוח הקנייה של תושבי שכם ירד בכ-70%, ואין קונים אלא את הדברים ההכרחיים. חנויות מוצרי החשמל והרהיטים שוממות לחלוטין, וגם קניית הבגדים הצטמצמה משמעותית. שתי המסעדות הגדולות והמפוארות של שכם, "רוזאנה" (בבעלות מושל העיר, מחמוד אלעאלול) ו"שולחן הזהב", נסגרו: הראשונה הפכה לבית קפה, והשנייה לסופרמרקט.
לפני פרוץ האינתיפאדה, הוערך שיעור האבטלה בעיר בכ-11%-9%. עקב האירועים, עלה אחוז האבטלה ל52%-42%. בעבר יצאו לעבודה בישראל ובהתנחלויות הסמוכות כ-22 אלף פועלים ביום (16 אלף לישראל, ו-6,000 להתנחלויות). כיום אין היתרי עבודה בתוקף לאיש, אך ההערכה היא, כי 5,000-3,000 פועלים יוצאים לעבודה מדי יום, גם ללא היתר.
מובטלי שכם - פועלים שעבדו בישראל, ומפוטרי המפעלים המקומיים - מתאספים בכיכר העיר, ה"דוואר", בנסיון למצוא עבודה מזדמנת. אחרים החלו לעסוק במסחר זעיר, ולהקים מאות בסטות למכירת מוצרים שונים ברחובות.
בין המסייעים לאוכלוסייה בולטת ממשלת עיראק, אשר מעבירה 10,000 דולר למשפחות ההרוגים (שהידים), ו-2,000-500 דינר לפצועים. החמאס פעילה גם כן בנושא, באמצעות ועדת הזכאא' האסלאמית, שתמכה לפני האירועים בכ-3,700 משפחות, ותומכת עתה בכ-6,200. הוועדה בכפר חווארה הסמוך מסייעת לעוד 1,500 משפחות. הרשות והממסד הפלשתיני כמעט שלא עשו דבר.
תיירות: חלום שנגנז עד לפרוץ האינתיפאדה היתה עיריית שכם הגוף הציבורי הגדול, המקצועי והמאורגן ביותר בגדה. הועסקו בה קרוב לכ-3,000 עובדים, ובראשה עמד ע'סאן שכעה, המקורב לערפאת. תחת הנהגתו של שכעה צברה העירייה עוצמה ועושר רב, ובראש סדר העדיפויות שלה עמד קידום מספר פרוייקטים תשתיתיים נרחבים בעיר, במסגרת תוכנית "שכם 2000".
במיוחד התעניין שכעה בפיתוח התיירות בשכם. עד לפרוץ האינתיפאדה ביקרו, בסופי השבוע, אלפי מבקרים ישראלים (ערבים ויהודים) בשווקי העיר. שכעה הקים עבורם משטרת תיירות מיוחדת, כדי לחסוך מהם כל הטרדה. בשכם סיפרו, כי ראש העיר אסר על מתן דו"חות חנייה למכוניות בעלות לוחיות זיהוי צהובות, כדי לעודד את הישראלים להגיע.
העיר קיוותה להשתלב בתנופה התיירותית של שנת 2000, ולצורך כך שופצו העיר העתיקה ואתרים תיירותיים רבים נוספים. סמוך לפרוץ האינתיפאדה חנך המנהל האזרחי את האתר הארכיאולוגי הענק בהר גריזים, שנועד להוות מוקד משיכה עיקרי עבור התיירים הישראלים והזרים. שכעה ניהל מו"מ עם ראשי עיריות בישראל ובעולם, והעירייה חתמה על ברית-ערים תאומות עם טוסקנה, פוזנאן ואחרות.
העירייה העשירה באיו"ש נמצאת עתה בגירעון של 19 מיליון דינר. תושבי העיר, כמו שאר תושבי הגדה והרצועה, חדלו מלשלם את מיסי העירייה, ואת חשבונות המים והחשמל. גם המועצות הכפריות חייבות סכומים בשווים עשרות אלפי שקלים למקורות ולחח"י.
שכעה, שכמו רבים מראשי העיריות בגדה, מתקשה לעמוד בתשלום המשכורות לעובדים, החליט לפטר כ-1,000 עובדי עירייה. השמועות בעיר מספרות, כי ערפאת עצמו הורה לו לוותר על הרעיון, כדי שלא להקשות עוד יותר על מצוקת האבטלה החמורה. כך, נאסר עליו לקצץ את שכר העובדים ב-30%, כפי שביקש, כדי שלא להבעיר את העיר.
בינתיים, בניסיון להתמודד עם המצב ולצמצם את החובות, מנותק זרם החשמל בעיר לכחמש שעות ביום: בין ארבע וחצי בבוקר לשמונה, ובין ארבע וחצי אחר הצהריים לשש בערב. גם אספקת המים לבתים אינה סדירה. זרם החשמל נותק באחת הפעמים אפילו מבית החולים רפידיא. כל מחשבה על קידום פרוייקטים תיירותיים או אחרים, נראית עתה כחלום בהקיץ.
מסחר: רק האריסטוקרטיה שורדת "התקופה הנוכחית היא הקשה ביותר מבחינה כלכלית, מאז שנת 67'", אומר תעשיין משכם, בעל מפעל לייצור חטיפים ושוקולד. "החלומות הגרועים ביותר שלנו התגשמו". במפעל שבבעלותו הועסקו 60 עובדים, אולם כמו בעלי מפעלים רבים אחרים, פיטר את מרביתם, ועתה מועסקים אצלו 15 בלבד, העובדים שלושה ימים בשבוע. מפעלים אחרים נסגרו לחלוטין, ועובדיהם הוצאו לחופשה ללא תשלום. מרבית המפעלים שייצאו לישראל, לעזה או לירדן, נתקעו עם מלאי.
הסיבות להתמוטטות התעשייה הפלשתינית ברורות. חוסר היכולת לשווק את המוצרים בין הערים השונות, הקושי בהכנסת חומרי גלם, והעלייה בעלויות הייצור ועלויות התובלה, הפכו את המשך הייצור לבלתי רווחי: "העברת סחורה מעיר לעיר הפכה להרפתקה בדרכי עפר והרים, הכרוכה בסכנת חיים ממש. בעבר שילמנו עבור משאית סחורה משכם לרמאללה 150 שקל, ועתה קפץ המחיר ל-500 או 600 שקל. לערים יותר מרוחקות, כמו חברון, כבר לא כדאי לשלוח את הסחורה. אותו קושי מתבטא גם בהכנסת חומרי הגלם מישראל, שפעמים רבות מעוכבים בנמלים. לא פעם נאלצנו להכניס את חומרי הגלם על גבי חמורים, וברור שלא ניתן לקיים תעשייה ראויה לשמה במצב כזה", אומר התעשיין השכמי.
עם זאת, יש לזכור כי התעשייה בשכם הינה זעירה ומפגרת ברובה, ומתמקדת בתחומים מיושנים. גם אם לפי נתוני לשכת המסחר רשומים בה כ-1,300 מפעלים, הרי שרובם אינם אלא בתי מלאכה או סדנאות טקסטיל קטנות. בלשכת המסחר בעיר מעריכים כי 400-300 סדנאות ובתי מלאכה נסגרו בתקופת האינתיפאדה, בעיקר בתחום הטקסטיל וההלבשה.
לדברי תעשיין החטיפים, "איש מהתעשיינים או הסוחרים אינו חושב עוד במונחים של עשיית רווח כלכלי, אלא בהישרדות גרידא. בשמונת החודשים האחרונים הפסדתי יותר מ-2 מיליון שקל, והסוף אינו נראה באופק".
המסחר מתנהל במזומן בלבד, ללא צ'קים או תשלומים. לסוחרים הפלשתינים גם אין אשראי מצד עמיתיהם הישראלים, והם מתלוננים כי עליהם להגיע למחסומים עם "מזוודות של דולרים", בעוד הם סובלים מבעיות נזילות חמורות בלאו הכי.
אולם השלכות המצב הכלכלי הקשה אינן מורגשות על כולם במידה שווה. בשכם שלטה מאז ומעולם אריסטוקרטיה של משפחות עשירות ובעלות נכסים, שהחזיקו גם בהגמוניה הפוליטית בעיר. הכוונה למשפחות כמו אלמצרי, שכעה, טוקאן, עבד אלהאדי ואחרים.
לבני המשפחות הללו קשרים מצוינים בצמרת הרשות הפלשתינית, עוד מימי אש"ף, והשפעה על הרמות הגבוהות ביותר, החל בפקידות, עבור בשרים וכלה בערפאת עצמו. כמובן שהם נפגעו פחות, ואת עיקר הנזק ספגו אנשי העסקים הנמנים על השורה השנייה, המתרכזים לרוב בתחום פעילות מסוים, ובנו את הונם על בסיס קשר ארוך בשנים עם חברות ישראליות.
הקשיים הכלכליים מתגלים בכל התחומים: החל בחקלאות (תושבי הכפרים מתקשים לצאת לשדותיהם ולעבד אותם, או להעביר את התוצרת החקלאית לשווקי הערים, דבר שהוביל להכרזת החרם על המוצרים החקלאים הישראליים בחושד שעבר), וכלה בשיתוקו המוחלט של מגזר הבנייה ובצניחת מחירי הקרקעות. איש אינו מתחיל יותר בפרוייקטים חדשים.
אבל בשכם ממוקם גם מטה קונצרן הענק הפלשתיני פדיק"ו, אשר איפשר לעיר לטעון לכתר הבירה הכלכלית של הרשות. הקונצרן הוקם בהון התחלתי של 200 מיליון דולר לאחר חתימת הסכם אוסלו, ובעליו (בני הדודים מוניב וצביח אלמצרי, פארוק טוקאן ונצ'אל סוחתיאן) תושבי העיר, למרות שבפועל הם מבלים את רוב זמנם בעמאן.
פדיק"ו עוסקת בשלל תחומים, והיא ייצגה את שאיפות הפלשתינים להפוך ל"סינגפור השנייה" לאחר תחילת התהליך המדיני: מלונאות, שיכון, איזורי תעשייה (קרני והאזורים שתוכננו בג'נין ובטול-כרם), תקשורת (באמצעות חברת התקשורת הפלשתינית "אתצאלאת") ומפעלי תעשייה.
הקונצרן נמצא עתה במיתון עמוק, וסופג הפסדים. כל התוכניות הוקפאו, ובעליו משתדלים שלא לפטר עובדים. גם הבורסה הפלשתינית, הממוקמת בעיר, צימצמה את מספר ימי המסחר בחצי, ובכל המניות נרשמו ירידות שערים משמעותיות. היקף המסחר היומי ירד מכ-500 אלף דינר, לכ-50 אלף בלבד.
ביטחון: הטרור הפנימי לא רק המצב הכלכלי הושפע מהאינתיפאדה, אלא כל מערך החיים היומיומי. נפת שכם ספגה בשנה האחרונה מעל 85 הרוגים. ברחוב מורגשת התרופפות הסדר הציבורי, הביטחון האישי וביטחון הרכוש - בעקבות סכסוכים פנימיים בין סיעות וגורמים יריבים.
עוד טרם פרוץ האינתיפאדה פעלו בעיר מספר סיעות פת"ח עצמאיות, בעיקר סיעות ממחנה הפליטים בלאטה, וסיעתו של אחמד טאבוק בקסבה (הזכור עוד מימי האינתיפאדה הראשונה כיורה בברכיהם של החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל). בתחילת האינתיפאדה החלו סיעות אלה (הדומות לכנופיות) לפעול בצורה בלתי מתואמת - אך לא בהכרח נפרדת - עם תנזים הפת"ח, והכריזו על עצמן כמליציות מזויינות. התנזים נאלץ לפרוס עליהן את חסותו.
במהלך האינתיפאדה, עברו המליציות מספר גלגולים. כשערפאת החליט על פירוקן, חבריהן סרבו בתוקף, וערפאת ויתר על הרעיון. כעת הן נקראות "חללי אל-אקצא".
המליציות מדירות שינה מעיני בכירי הרשות בשכם: הן מפעילות טרור פנימי, גובות "מס אינתיפאדה" מהסוחרים, והספיקו לירות לעבר מפקד המשטרה וראש העיר. כשמושל שכם החליט להילחם בנגע המכוניות הגנובות, פתחו המליציות באש תופת על בניין הממשל. בכירי הרשות בשכם משלמים לחבריהן כסף, כדי להפסיק את הירי.
לפני חודש נהרגו שני נערים בקסבה, כתוצאה מחילופי ירי בין אנשי טאבוק לתושבי מחנה הפליטים עין בית אילמא, על רקע תגרה. בגין אירועים כאלה, כוחות הביטחון הפלשתיניים איבדו את מעמדם ואת הלגיטימציה לה זכו, והתחושה היא שתנזים הפת"ח חזק יותר מהם, וצילו מרחף מעליהם. המשטרה אינה מתפקדת, ואין בשכם כיום בתי משפט פליליים או אזרחיים.
במקביל, שכם היתה עדה לנסיונות חיסול מצד ישראל, הבולט שבהם היה חיסול שני מנהיגי החמאס באיו"ש, ג'מאל סלים וג'מאל מנצור, בלב העיר. הלוויתם, בה השתתפו מעל 100 אלף בני אדם (ולו לא היה סגר על העיר, היה המספר גדול בהרבה), הפכה למפגן כוח אדיר לחמאס.
בלילה שלאחר חיסול מנצור וסלים, ארגנו התנזים והחמאס תהלוכה לכלא שכם, בדרישה להסגיר לידיהם את המשת"פים, ולעשות בהם שפטים. כנגד אחדים עומד גזר דין מוות, הממתין לאישור ביצוע מערפאת. אפילו החמאס ביקשה להפסיק עם הטירוף, אולם המליציות ממשיכות בשלהן.
כיום כלואים בבתי הכלא בשכם מעל 200 חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, וחשודים חדשים מובאים כל הזמן. מקורות בטחוניים ישראלים מצביעים על לא פחות מחמישה מקרים בהם חוסלו פלשתינים בטענה שהיו משת"פים, כתירוץ לחיסול חשבונות פנימיים.
מגזר הפליטים הוא אחד מהנפגעים העיקריים של האינתיפאדה. במחנה בלאטה, הסמוך לעיר, מתגוררים מעל 20 אלף פליטים, בשטח של שני דונמים רבועים, בצפיפות רבה. מגזר זה היווה תמיד את חוד החנית במאבק הלאומני נגד ישראל (בשל הרגשת קיפוח וסחבת בטיפול במצוקתו), אך גם היה הראשון להיפגע מההשלכות הכלכליות של האינתיפאדה, מאחר שרוב אנשיו עבדו בישראל. קרוב ל-80% ממשפחות הפליטים מוגדרות כמצויות מתחת לקו העוני, וסוכנות אונר"א מסייעת לרבות מהן במוצרי מזון.
שכם הפכה מאז תחילת האינתיפאדה למרכז פעילות חבלנית בכל הרמות. החל מירי בצירי התנועה, דרך הכנת מטענים ושילוחם לערים אחרות, וכלה בגידול ה"שהידים", המחבלים המתאבדים, המפוצצים עצמם בערי ישראל. עד כה יצאו משכם כשבעה או שמונה כאלה, רובם סטודנטים באוניברסיטת אל-נג'אח. גם דגלי "חיזבאללה" הונפו בשכם.
המתחזקת העיקרית מהמצב היא תנועת החמאס, שבניגוד לפת"ח, נתפסת על ידי הציבור גם כמוביל חברתי ולא רק כמוביל פוליטי. אם החמאס נחשבת לבעלת יכולת לענות על מצוקותיה היומיומיות של האוכלוסייה, הרי שהפת"ח מזוהה עם הממסד המושחת והמליציות האלימות. לכן, גם בכירי הפת"ח מוטרדים לא מעט מהתחזקותה של החמאס.
ואולם, למרות הקושי הרב שבחיי היומיום, הרי שאם נשאל את השכמי הממוצע האם הוא בעד הפסקת מעשי האלימות והאינתיפאדה, התשובה החד-משמעית תהיה שלילית. הפלשתינים מסרבים לחזור לשולחן הדיונים, בלי שיחושו כי השיגו רווח ממשי מהאינתיפאדה הארוכה.
במקביל, ברחוב מורגשת תחושת עייפות ברורה. ההשתתפות העממית באירועי המחאה פחתה מאוד, ולא ניתן עוד לראות המונים היוצאים להפגין ולהתעמת עם כוחות הביטחון במחסומים. ההשתתפות ההמונית נראית בעיקר בלוויות.
בשכם, עיר האש, אין ביטחון ואין כלכלה. הסחר הפורח היחיד הוא הסחר בנשק, המדהים בהיקפיו, וכל דאלים גבר. מזרח תיכון חדש.