עם ההכרזה על הקמת חמשת היישובים החדשים באיזור חולות חלוצה, נוצרת הזדמנות
חדשה להתאים את התכנון האיזורי והאורבני, כמו גם את העיצוב העירוני, לאיזור
המדברי של הנגב. בעטיו של הגודש באיזור המרכז של המדינה, חייבים, גם מחוסר
ברירה, לתת את הדעת על בנייה בנגב, מלאי הקרקעות האחרון של המדינה.
בפרספקטיבה של קרוב לחמישים שנות בנייה עירונית, ומעט למעלה מזה בבנייה הכפרית,
נראה שהתכנון הפיזי בנגב משקף בעיה בסיסית אחת - העדר התחשבות הן בקשיים והן
ביתרונות האופייניים של המדבר.
ברבות השנים נבנו בנגב "ערי פיתוח", אשר לצערנו אינן יורדות מסדר היום הציבורי
כבר עשרות שנים. החטא הקדמון בבנייתן הוא במרקם האיזורי אשר נבחר בזמנו ליישוב
חלקים של הנגב, ואשר כתוצאה ממנו נבנו, בין היתר, ערים במקומות אשר בהן אין
להן שום יתרון יחסי.
יישוב מדברי מודרני חייב להיות בעל גודל מינימלי (לפי מודלים שפותחו לאחרונה,
מספר התושבים חייב להימדד בעשרות אלפים). חייב גם להיות ליישוב מנוע כלכלי
כלשהו: בית חולים איזורי, אטרקציות תיירותיות, אוניברסיטה, ריכוז אדמיניסטרטיבי,
טכנולוגיסטי, תעשייתי או דומה להם. בהיעדרם, ניתן לשאול מדוע, למשל, נמצאת
ירוחם במקום בו היא נמצאת? בזמנו נבנתה על אם הדרך הישנה לאילת, מאז נבנתה
הדרך החדשה אין לירוחם שום סיבה טובה להימצאותה במקום בו היא נמצאת.
ואופקים? מדוע היא נמצאת שם? ונתיבות? ושדרות? מאחר ואין להן שום יתרון מובהק,
לא הצליחו ערים אלה לעלות מעולם מעל לסף הבסיסי, המאפשר להן קיום מכובד ובר-קיימא,
ודינן כנראה להישאר כעיירות פיתוח, על סדר יומנו עוד שנים רבות מאוד. למעשה,
דינן נחרץ כבר בהקמתן.
המתהלך באותן ערי פיתוח אשר נבנו בנגב אינו יכול להישאר אדיש למראה האורבניזם
חסר האופי וההשראה: רחובות רחבים ומאובקים, חוסר מובהק בצל, בוהק, אי התחשבות
בפנות הרצויה למבנים, אשר הנה כה חשובה במדבר; צמחיה שגוונה ירוק אפרפר ושקשיי
הקיום ניכרים בה היטב; ערב רב של חללים גדולים מדי - "פלחי מדבר" - שנותרו
ריקים "לפליטה" במרקם העירוני, ואשר מעלים אבק ומוסיפים להרגשה המדברית; שטחים
ציבוריים גדולים מדי שאינם ברי תחזוקה בתנאי המדבר; מבנים דהויים וחסרי צבע,
שאינם מתוחזקים היטב ומוסיפים להרגשת הלאות שמקרינה הסביבה. אין ספק שעיצובה
של הסביבה מהווה גורם חשוב נוסף באי הזדהותה של האוכלוסיה עם המקום בו היא
חיה.
לכאורה, הקשיים שמציג המדבר מוכרים לרבים, בייחוד אלה שבקיץ החם: טמפרטורות
גבוהות וקרינת שמש חזקה, בוהק ויזואלי, יובש ואבק. כל אלה משולבים בהרגשת ריק
מסביב, חסר בצמחיה ירוקה וחסר כללי בגווני צבע עזים. המדבר אינו מיושב בצפיפות,
מרחקי הגישה בו גדולים, ומכך נובעת בעיית תחבורה קשה וחלוקה מדולדלת של משאבים
ושירותים למתגוררים בו.
מאידך, המדבר מציע יתרונות רבים, אפילו בקיץ: הנוחות התרמית באיזור רמת הנגב,
למשל, כמעט תמיד עדיפה על זו שבמרכז הארץ, למרות טמפרטורות האוויר היותר גבוהות
השוררות בה: הלחות היחסית הנמוכה יותר מפצה על הטמפרטורות הגבוהות. כשבכל זאת
חם מדי, הלחות היחסית הנמוכה מאפשרת קירור מלאכותי של בניינים ושטחים אורבניים
על ידי שימוש בטכניקות של אידוי, תוך חיסכון עצום באנרגיה ושמירה על איכות
הסביבה. גם מדינה צחיחה כשלנו יכולה להרשות לעצמה אידוי כמויות מים לא גדולות
הנדרשות לתהליך.
בקיץ, הלילות בהירים והטמפרטורות נמוכות בהרבה מאשר במשך היום (הפרשים של עד
18-16 מעלות בין יום ללילה אינם נדירים) וניתן להשתמש בתופעה זו לקירור סביבות
אורבניות ומבנים, אם על ידי טכניקות של אוורור לילי - משטר הרוחות יציב וידוע
- ואם על ידי טכניקות של שיגור אנרגיה לשמיים על ידי קרינה ארוכת גל.
לא רבים יודעים שהחורף בחלקים רבים של הנגב הוא קר ודורש חימום אף יותר מאשר
איזורים אחרים בארץ: ברמת הנגב, למשל, נמדדות טמפרטורות קרובות לאפס (לפעמים
גם מתחתיו לפרקי זמן קצרים) במשך לילות רבים של החורף.
מאידך, מציע המדבר בחורף ימי גשם מועטים בלבד (למרות התקווה לגשם בישראל השחונה,
כשהוא מגיע הוא מפריע לרבים...) ושמיים בהירים ברוב הזמן. קרינת השמש חזקה
מאוד גם בחורף, ומאפשרת לחמם בנינים וחללים ציבוריים בעזרתה, עד כדי הפיכת
החימום עתיר האנרגיה המתכלה לכמעט מיותר לחלוטין.
לא מעטות הן הדוגמאות לסוג זה של בנייה. למשל, בשכונת נווה-צין במדרשת שדה-בוקר.
בבתים רבים דרים כמעט ללא שימוש באנרגיה מתכלה לצורך השגת נוחות תרמית. זו
מושגת באמצעים פסיביים לחלוטין, כתוצאה של תכנון נכון והפעלה מושכלת.
מה צריך להיעשות בחלוצה? ראשית יש להחליט איזה מין סוג יישובים רוצים, וכמה
מהם. המפות הפומביות אשר פורסמו בעיתונות מונות את היישובים כ"חלוצה 1", "חלוצה
2" וכדומה עד "חלוצה 5". זו כבר נראית התחלה מדאיגה: בהנחה (הפוליטית?) שאכן
יש מקום ליישב את איזור חלוצה, נראה שעוד לא הוחלט בדיוק כמה יישובים יוקמו
שם (מאין צץ המספר חמישה?) איזה סוג - כפרי? עירוני? חקלאי? האם כל היישובים
יהיו זהים באפיונם? ממה יתפרנסו התושבים? איך יסופקו להם השירותים? מה יהיה
המטרופולין עליו "יישענו"- באר שבע, או שמא תל-אביב?
השאלה החשובה מכל: האם יש היגיון בפיזור ההתיישבות שם במספר יישובים נפרדים?
האם ריכוז המאמץ ביישוב אחד למשל, לא ייצור יתרון לגודל בהשוואה ליישובים בודדים?
באיזה עוגן כלכלי ניתן לצייד יישובים אלה? תשובה לא מספקת לכל אחת מהשאלות
האלה עלולה להוסיף עוד מספר יישובים שיהיו תלויים תמידית בחסדי הממשלה ובטפטוף
המשאבים אליהם, יישובים שלעולם לא יהיו ברי קיימא.
וכשכבר יוחלט - האם תבנה עוד אופקים? ושמא דווקא ייבנו יישובים מדבריים אמיתיים,
בתכנונם יילקחו בחשבון אפיוני המדבר לטוב ולרע?
למשל, דרושה בנייה צפופה, למרות שהקרקע מסביב פנויה ויחסית זולה, כבכל איזור
פיתוח חדש. יש כמובן לתכנן "רצף טריטוריאלי" בין האיזורים הבנויים בצפיפות:
הדבר יקטין מרחקי הליכה, יקצר קווי שירותים ויאפשר יצירת חללים ציבוריים הניתנים
לטיפול בתנאי האקלים המיוחדים. ככלל, שטחים ציבוריים, במיוחד אלה המכונים "ירוקים"
(לעתים נדמה שהשימוש במלה מטעה, ושבנגב צריך לקרוא להם "חומים") חייבים להיות
מוקצים בזהירות ובקמצנות, שכן ברוב המקרים הם הופכים לנטל תחזוקתי וגם וויזואלי.
אסור שהרחובות יהיו רחבים מהנדרש, גם אם יש צורך להגדיר מחדש את "הנדרש". יש
להשתדל לבנות לפחות את דרכי הולכי הרגל בפנות הרצויה, על מנת להגן עליהם מפני
השמש והרוחות. אם צריך יש להפריד בין תנועה מוטורית לתנועת הולכי רגל, על מנת
לאפשר את הציפוף ואת הפנות. יש להצל מסיבית את האיזורים הציבוריים ואת צירי
ההליכה, אם על ידי המבנים השכנים, אם על ידי אמצעים הנדסיים או על ידי צמחיה
שיכולה להיזון מהכמויות העצומות של המים המליחים הנמצאים במעמקי האדמה באיזור.
אסור בתכלית האיסור להשאיר שטחים ריקים בלב המרקם הבנוי, ואין להתחיל לבנות
שכונות חדשות כל עוד לא מולאו כל השטחים הריקים באיזורי הבנייה הקודמים.
מומלץ מאוד להפנות את מירב הפתחים המזוגגים של הבניינים דרומה, לקבל שמש בחורף
ולאפשר הגנה מפניה בקיץ, ויש כמובן לאפשר אוורור הבתים בלילות. חתכי קירות
הבתים חייבים להיות כאלה שימנעו התחממות יתר בקיץ, ויעצרו את בריחת האנרגיה
מהבתים החוצה בחורף. מומלץ כמובן מאוד לנצל את קרינת השמש הרבה הזמינה בחורף
לצורכי חימום - זה פשוט לביצוע, לא יקר וכבר נעשה בנגב.
יש להימנע מגגות הרעפים האדומים, שגם אינם "שייכים" למקום ושהשפעתם המזיקה
על משק האנרגיה של הבניין היא משמעותית. חומרי הגמר על חזיתות הבתים חייבים
להיות עמידים בתנאי המדבר, כדי שישמרו על מראם האסתטי לאורך זמן, וגם יהיה
אפשר לחדשם בבוא העת: המדבר אכזרי אל חומרי הגמר, ומראם מתעמעם במהירות עם
הדבקות החול והאבק הנישאים באוויר.
כאמור, ההשלכות של כל אלה על בניית יישובים חדשים יכולות לחרוץ במידה רבה את
דינם בעתיד: להחלטות נכונות ותכנון מקצועי קפדני של חלוצי חלוצה תהיה השפעה
רבה על התייחסות התושבים אל היישוב, על הזדהותם איתו ועל תדמיתם העצמית, וגם
זו שבעיני אחרים. יש רק לקוות, שאחרי הרבה ניסיונות לא מוצלחים בבניה בנגב
ייעשה הפעם מאמץ לעשות את הדברים כראוי.
הכותב הוא ראש היחידה לאדריכלות ולבינוי ערים במדבר מכון בלאושטיין לחקר המדבר,
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, קמפוס שדה בוקר.
www.bgu.ac.il/CDAUP