גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

כל משא-ומתן לשחרור שבויים מעמת היום את ישראל עם התקדים שנקבע בשנת 1985, עם עסקת ג'יבריל - 1150 מחבלים תמורת שלושת חיילי הנח"ל. הדעה הרווחת אצלנו היא כי המחיר ששולם אז היה גבוה מדי, ובמהלך השנים נרצחו עשרות ישראלים בידי מחבלים משוחררי ג'יבריל. כל הדוברים בדיון הטלוויזיוני הסכימו כי לחץ המשפחות הוא גורם כבד-משקל במשא-ומתן (מצדי תתנו את ירושלים, אמרה אמו של שבוי כשהסבירו לה את שאלת המחיר). עו"ד אורי סלונים, חבר בצוותי משא-ומתן בעבר ומשתתף בדיון, התקשה לענות לשאלה האם תתאמץ ישראל גם למענם של מי שנפלו בשבי שלא תוך כדי פעולה צה"לית.

מיתוס השבויים משנה דגשים לאורך השנים. בינואר 1955, עם התאבדותו בכלא הסורי של אורי אילן, המסר היה "לא מגלים סודות לאויב". עם ההחזרה הבהולה של גופת אילן הציג הרמטכ"ל משה דיין פתקים שנמצאו בין אצבעות רגליו, ובהם נוקב בקיסמים "לא בגדתי". המיתוס הרווח הוא שאילן התאבד בגלל העינויים. מאוחר יותר התברר שהיה מדובר רק בחרדה מפני עינויים. אבל המיתוס היה חזק מכול. אילן היה בן התנועה הקיבוצית, הפייטרים של התקופה, ובנה של פייגה (הינדס) אילנית, בעבר חברת כנסת מטעם מפ"ם, וכנראה הדמות הציבורית היחידה בין הורי השבויים. אילן הפך לסמל, הורים קראו לילדיהם בשמו. היו אז שבויים אחרים בסוריה, כאלה שנתפסו שנים קודם-לכן, אך שמם לא עלה לתודעה הציבורית. הם נשארו בשבי הסורי גם בעת שהתנהלו המגעים לשחרורם של חברי החוליה שנתפסה יחד עם אורי אילן. שמונה מתוך אותם שבויים נשכחים שוחררו רק שנים מאוחר יותר, בדצמבר 1963. הם היו שבורים משנות השבי הארוכות. היחיד ששרד נפשית, ראובן ליבס, שיתף פעולה עם העיתונאי יחזקאל המאירי בכתיבת הספר "שבויי סוריה", שחשף מסכת מזעזעת של עינויים, ובכך העצים את דמות השובה החייתי מהצפון. הספר יצא לאור בשבע מהדורות, ואף תורגם והופץ בנציגויות ישראליות בחו"ל, כספרות הסברה. הגזרה הסורית דוממת מאז שנת 1974. כעת עסוקה התודעה הישראלית בשבי בידי המחבלים, גם הם מהצפון.

לפני מספר שנים, בעקבות אחד הפרסומים על יוזמת שלום עם הסורים, ביקשתי לבדוק את המיתוס המצמית של שבויי סוריה. ליבס נראה האיש המתאים לחזור ולפרום את הסיפור. הוא היה שבוי בסוריה קרוב ל-12 שנים, חייל טרי שיצא לטייל בחורף 1952 על חוף הכינרת ונחטף בידי כוח סורי. ליבס היה ניצול שואה, ורק קרובת משפחה אחת היתה לו אז בארץ. לא עמדו מאחוריו אנשים שיתעניינו בגורלו וילחצו על הרשויות. וכזה היה גם מצבם של חבריו לשבי, שרובם באו משכבות חלשות באוכלוסייה. באנשים שאיש לא מכיר, קל יותר להתעלל.

ליבס סירב להתראיין. לא ראה טעם לחזור לשנים ההן. אמרתי לו שיש פער עצום בין הטיפול שקיבלו אורי אילן וחבריו לבין השכחה שהיתה מנת-חלקו. שלא עשו די לשחרורו ולשחרור חבריו. ליבס לא היה מוכן להגיב. הוא רק הסכים לומר שדעתו אינה נוחה היום מהספר שנכתב לכאורה מפיו, ספר שבא לשרת אז את רוח התקופה.

באותו ספר נכתב כי במהלך השבי הסורים טענו באוזני השבויים כי ישראל אינה מעוניינת בהם. כסוג של התעללות הם אף הכריחו את השבויים לכתוב מכתבים שישראל תבוא להצלתם. המכתבים, כך נטען בספר, מעולם לא נשלחו.

במהלך התחקיר נתגלגלו לידיי שני מכתבים המעידים שהסורים לא בהכרח שיקרו. אחד המכתבים נשלח על-ידי ראובן ליבס עצמו למערכות העיתונים, מכתב שהגיע דרך אנקרה לישראל. "מספר פעמים כתבתי אל דודתי בלי שאקבל איזה סימן אשר ייתן לי להרגיש בחיים או קבלת מכתבי", כתב שם ליבס, והוסיף: "מתחנן אליכם להשתדל אצל ממשלתנו לדאוג לשחרורנו והחזרתנו מהשבי". מכתב נוסף, מפורש יותר, כתב יוסף שמש, חברו לשבי של ליבס. "השלטונות הסכימו לי לכתוב לך מכתבים", הוא כותב לאחיו בישראל. "עד עכשיו לא קיבלתי מכם שום תשובה. אני חושב שאתם שכחתם את אחיכם מכיוון שעברו 8 שנים ואני בשבי ועד עכשיו לא שואלים עלי ולא עשיתם שום דבר".

המכתבים נגנזו בשעתו בהוראת הצנזורה. העדות הראשונה על קיומו של ליבס פורסמה בעיתונות רק שש שנים לאחר נפילתו בשבי. לאחר שחרורו הקים ליבס רעש גדול כדי להביא לשחרורם של שאר חבריו, ביניהם יוסף שמש. השחרור המיוחל הגיע בתחילת 1966. כשנה לאחר-מכן שפך שמש חומצה גופריתית על פניה של גיסתו. הוא נשפט ונדון לשנתיים מאסר. שבויים אחרים מאותה קבוצה מקוללת דעכו במשך שנים במוסדות לחולי-נפש. ליבס היה השבוי היחיד שמערכת הביטחון פרסה עליו חסות. הוא קיבל משכורת של איש קבע תמורת 11 שנותיו בכלא הסורי, חזר ללמוד, נישא והקים משפחה.