בפסטיבל ירושלים האחרון הוקרן סרט גרמני חביב בשם "אהבה ביולי", שכתב וביים בחור טורקי, יליד גרמניה. משום-מה הסרט לא זכה להקרנה מסחרית אצלנו, ופעם אחת אף הוקרן באחד מערוצי הכבלים, אבל לא עוד. וחבל. זהו אכן סרט קומי חביב, שאינו נופל מ"יאללה! יאללה!".
הדמיון בין השניים נובע מנוכחותו של המהגר בלבה של תרבות רוויה ושבעה, וממבטו. הטורקים בגרמניה הם כבר זמן רב עובדה דמוגרפית, אבל הביטוי שלה בתרבות עדיין רחוק. לא כך הפקיסטנים באנגליה (סלמן רושדי, חניף קוריישי) או הצפון-אפריקנים, הממלאים את השורות בתרבות הצרפתית המתנוונת.
ב"יאללה! יאללה!" ההפתעה היא בגילוי (הלא-מרעיש אומנם) שהלבנונים שלחו נציגים לארצות סקנדינביה. קשה שלא לקשר בין הגירתה של משפחת פארס הנוצרית, מלבנון לשוודיה, ב-1987, לבין נוכחותו של צה"ל במקום. הנוצרים, בני-הברית של שרון, שמעמדם הכלכלי היה איתן יחסית, ביקשו ככל הנראה להתרחק מזירת האלימות ההיא.
ג'וזף פארס נולד בלבנון והגיע עם הוריו לשוודיה בהיותו בן עשר. בן 21 כבר היה סטודנט מצטיין במכון הדרמטי לקולנוע בשטוקהולם, והצעיר ביותר בתולדות המוסד. לפני לימודיו ובמהלכם, הוא השתתף בעשרות הפקות של סרטים קצרים ואף הכין תוכנית לסרט באורך מלא.
והנה לפני שנה, בהיותו בן 23 בסך-הכול, הוא כתב וביים סרט ארוך. בהחלט מפתיע לראות תוצאה כל-כך נעימה וספוגה אהבה לקולנוע, ואהבה בכלל. גילו הצעיר של היוצר משתלב עם התימהון שמעורר שמו של הסרט השוודי הזה.
ליתר דיוק מעורב שוודי, מתובל. הגנן רורו (שאותו מגלם אחיו של יוסף, פארס פארס), משתלב היטב כמהגר בחברתם של השוודים אוהבי הבריות. אחת מהן אוהבת אותו ממש, אבל רורו חרד מהרגע שבו אביו וסבתו (שאותם מגלמים האב והסבתא האמיתיים של האחים פארס) יגלו את הדבר ויירדו לחייו.
לרורו יש גם חבר שוודי, ידיד-נפש וגנן כמוהו, מונס שמו (טורקל פטרסון). למונס זה יש בעיות אונות, ובעיות כאלה בגיל כה צעיר הן לא עניין של מה-בכך. לכן מונס יוצא העירה עם ידידו הלבנוני למצוא מרפא לזוועה, וליהפך מאזוב קיר לארז הלבנון.
בעוד השניים מתחבטים בבעיות הרומנטיות והסקסואליות שלהם, מגיעה לעיר נערה לבנונית מבית טוב, בשם יסמין (לאלה פורקרים), ומשפחתו של רורו מתעקשת שהיא-היא השידוך ההולם בעבורו. רורו נרתע מכך, אבל לא רק הוא. גם יסמין אינה מתלהבת, למרות האיום שאם תסרב - ישיבו אותה ללבנון. כולם הרי רוצים לחיות בסקנדינביה.
סופו של הסרט הזה הוא כסופן של כל הקומדיות הרומנטיות, מאז הקומדיה דל-ארטה, עבור ב"חלום ליל קיץ" השקספירי ועד לסרטיו של אמיר קוסטוריצה - ובמיוחד "חתול שחור, חתול לבן". הסרט הזה נושף בעורפו של "יאללה! יאללה!" ואפילו חונק אותו מדי פעם.
הסיום ובו החתונה המתבקשת, כאשר לא ברור מי יישא את מי, כשהמתנות כבר נמסרו, התזמורת מנגנת והמזון מתעכל, מזכיר מאוד את סרטו של קוסטוריצה. אבל מותר בהחלט לשאוב השראה מיוצר מחונן שכזה, וכבר ראינו השפעות דומות בסרט הגרוזיני "27 הנשיקות של סיביליה", ובמיוחד בסרט האוזבקי "לונה פאפא".
מותר ואף רצוי, אבל ג'וזף פארס, שאינו מפתיע במקוריות מיוחדת, מפתיע בהפקה עצמה. הסרט הופק בתקציב זעום כל-כך, שעצם הפצתו מחוץ לחוגי-הבית בשטוקהולם הוא כבר שערורייה. והסרט אכן זוכה להצלחה רבה מחוץ לשוודיה.
"יאללה! יאללה!" צולם במצלמת וידאו דיגיטלית, בנוסח חבורת "הדוגמה" הדנית, אבל הוא אינו אוחז במניפסט שלה. הוא פחות יומרני, יותר קומי ויותר עממי, וזהו גם סוד הקסם שלו.
"יאללה! יאללה!" תסריט ובימוי: ג'וזף פארס. צילום: אריל וורטבלד. מוסיקה: דניאל למה. עם: פארס פארס, טורקל פטרסון, טובה נובוטני