בהנחיות לצה"ל שנתן ראש הממשלה, אריאל שרון, נאמר שמותר לעשות הכל, חוץ מאשר לפגוע בערפאת. בעצם, למה? האם המדיניות הזאת של הימנעות מפגיעה במנהיג הפלשתיני היא נכונה - לא רק מבחינתנו, אלא גם מבחינת הפלשתינים, ולמעשה העולם כולו?
מאיזה כיוון שלא מסתכלים על זה, ערפאת הוא האדם שהתחיל את מרחץ הדמים הנוכחי. הוא עשה זאת לאחר שקיבל הצעות נדיבות ביותר מראש הממשלה דאז, אהוד ברק. יש האומרים שההצעות לא היו נדיבות מספיק. או שלא היו נדיבות כפי שברק ואנשיו מציגים זאת. או.קיי, אבל מקובל על הכל, שמעולם לא קיבל ערפאת הצעות נדיבות מאלה. למרות זאת, הוא העדיף לנטוש את דרך המו"מ ולחזור אל הטרור, וזאת כאשר הקירבה של עמדות ישראל לאלה של הפלשתינים לא היתה אף פעם גדולה יותר.
האם אין משהו בלתי מוסרי בכך שאנחנו מחסלים את מבצעי הטרור, ולא נוגעים באדם המפעיל את המתאבדים והמרצחים? האם זה מוצדק להרוג את השליחים, ולהימנע מפגיעה באדם ששולח אותם? האם אין זה יותר מוסרי להרוג את המסית והמדיח, את האדם השולח אנשים להתאבד - לפני שמחסלים את המוסתים והמתאבדים בשליחותו? בעצם, זה מה שעושה ארה"ב. היא לא רודפת רק אחר מבצעי הפיגועים בשטחה; היא מבקשת לשים יד גם על אוסאמה בן-לאדן, האדם ששלח אותם - בדיוק כפי שערפאת שולח את מרצחיו.
לו היה מדובר במשטר דמוקרטי, היינו אומרים שאין לנו זכות להתערב, שההחלטה על גורלו ועתידו של ערפאת היא בידי נתיניו. אולם אנחנו מדברים על משטר דיקטטורי ברוטאלי, בו אין איש מעז לומר את אשר עם לבו, שלא לדבר על עשיית מעשה. לאף מדינה או אדם אין זכות לפגוע או להתנכל למנהיג שנבחר על-ידי עמו בבחירות דמוקרטיות. הזכות הזאת כן קיימת לגבי אדם הפועל נגד האינטרסים של בני עמו מבלי לאפשר להם להביע את דעתם.
הנימוקים נגד הריגת ערפאת הם שהוא ייהפך לקדוש, שהנקמה תהיה קשה, שלאחר מכן ישתרר תוהו ובוהו. כל הנימוקים הללו הם נכונים - כל עוד ערפאת בחיים. כל מי שקצת בקי בהיסטוריה, ועוד יותר בטבע האנושי, יודע שאין דבר יותר מת מאשר אדם מת. כלומר: ברגע שהוא איננו, החששות וההסתייגויות מפני הריגתו הופכים, רובם ככולם, להיות בלתי רלבנטיים.
בוודאי - יהיו זעקות שבר, יהיו הפגנות, יהיו מחאות, שגרירים שלנו יוחזרו, מועצת הביטחון תתכנס ותחליט, גם ארה"ב תגנה. כמה זמן יארך הפסטיבל הזה? שבוע? חודש? העולם בכלל, ואנשים בפרט, מתעייפים מאירועים שעבר זמנם, מה גם שאירועים מסעירים חדשים תופסים את מקומם. יש גם גבול לכושרם של הפלשתינים בפרט, והערבים בכלל, להפגין ולצעוק את הסיסמאות המוכרות שלהם. גם הם בסופו של דבר יתעייפו.
ובאשר לתוהו ובוהו אצל הפלשתינים - החיים אינם מכירים בוואקום. לאחר שישלמו את מס השפתיים המצופה מהם, יתחילו מנהיגי הפלשתינים במאבק על הירושה. בסופו של דבר, אחד מהם יגבר. האם הוא יהיה יותר טוב מערפאת? אולי לא. ואולי כן. לפחות הוא לא יהיה ערפאת, לפחות יש סיכוי שיהיה שונה.
מהר מאוד, הרבה יותר מהר מכפי שניתן לחשוב כיום, ערפאת יהפוך להיות זיכרון עמום. מהר מאוד, אולי מיד, הרבה אנשים, מדינות וגופים, ינשמו לרווחה, ובסתר לבם אפילו יודו לנו על שהסרנו מהעולם את המטרד הזה ששמו ערפאת. מהר מאוד יתברר שהריגתו של אדם אחד הצילה חיי אנשים רבים, ישראלים ופלשתינים.