דרך עפר מוליכה בין עצי היער. הרעשים היחידים הנשמעים הם ציוץ הציפורים, הצעדים וקולותיהם של המבקרים. אלמלא קרחת היער, אליה מגיעים לאחר דקות אחדות של הליכה מהחניון, לא היה דבר מבדיל בין חלקת יער זו לבין עשרות אלפי דונמים אחרים של יערות המעטרים את פולין.
אלא שבקרחת היער ניצבת אנדרטת זיכרון, וסביבה מאות אבנים היוצרות יחדיו מחזה דמוי בית קברות. כאן שכן בית החרושת למוות הידוע בשם טרבלינקה. כמעט קשה להאמין, שהשטח הקטן הזה בין העצים - 600 מטרים אורכו ו-400 מטרים רוחבו, אותו ניתן להקיף בהליכה מתונה בתוך פחות מחצי שעה - הוא מקום הירצחם של 870 אלף בני אדם. כולם, למעט 2,000 צוענים, היו יהודים.
הנסיעה מוורשה לטרבלינקה נמשכת כיום שעה וחצי; הקורבנות טולטלו לכאן במשך שעות, לעיתים ימים, ללא מזון, מים ואוויר לנשימה. רבים מהם הגיעו ללא רוח חיים. כיום, רק מבקרים מעטים מגיעים לכאן. העובדה שהמחנה נהרס לחלוטין והפך רק לאתר הנצחה, גורעת כנראה מהעניין שהוא מעורר.
העולם, הזקוק לסמלים נקודתיים כדי להבין אירועים רחבי היקף ורבי משמעות, בחר את אושוויץ כנקודת הציון של זוועות הנאצים בכלל, ושל השמדת יהדות אירופה בפרט. אתרים רבים אחרים, ובהם טרבלינקה, נדחקו מהזיכרון הקולקטיבי-העממי.
ואולי יש בכך גם מן המעלה: בעוד אושוויץ עמוס מבקרים כל ימות השנה, דווקא השקט של טרבלינקה הוא המעורר חלחלה. קשה כמעט להאמין שציפורים צייצו, העצים ליבלבו והפרחים פרחו גם אז, לפני למעלה מיובל שנים - כאשר מאות אלפי בני אדם, לעיתים לא הרבה יותר מאשר שלדים מהלכים, נדחסו בדרכם האחרונה אל תוך תאי הגזים.
"כיכר המחנה הוצפה בסוכריות"
טרבלינקה היה אחד משלושת המחנות בהם הושמדו יהודי פולין במסגרת "מבצע ריינהארד", לצידם של בלזץ וסוביבור. המחנה הוקם ב-1942-1941 מצפון-מזרח לוורשה, 4 ק"מ מהכפר הקטנטן הנושא עד היום את אותו שם נורא.
כאשר הגיעו ראשוני המגורשים מוורשה לטרבלינקה, קידם את פניהם שלט ועליו הודעה בפולנית ובגרמנית: "יהודי ורשה, לתשומת ליבכם! אתם נמצאים במחנה מעבר וממנו תישלחו למחנה עבודה. כדי להישמר ממגיפות, עליכם למסור מיד את בגדיכם וחפציכם לחיטוי. זהב, כסף, מטבע חוץ ותכשיטים עליכם למסור בקופה תמורת קבלה. דברים אלה יוחזרו לכם לאחר מכן תמורת הקבלה. למען נקיון הגוף, על כל הבאים להתרחץ לפני המשך הנסיעה". המקלחות היו, כידוע, תאי גזים.
יעקב וירניק, שהגיע לטרבלינקה ב-23 באוגוסט 1942, ראה מיד ש"השטח היה מוצף בחבילות, מזוודות, מלבושים, ילקוטים, בכל מה שהורידו מעליהם הקורבנות לפני מותם האיום... הכיכר היתה זרועה בערימות חפצים שונים. מובן מאליו שמיליוני אנשים (לשון גוזמא - א.ל) משאירים אחריהם מיליונים של בגדים, כלי-לבן וכו'. ועם זאת, כל אחד האמין שהוא יוצא לטלטלה, אולם לא למוות, ולקחו, איפוא, איתם את כל הטוב והנחוץ. הילקוטים, המזוודות והשקים היו מלאים. המזון - משובח ביותר.
"בכיכר טרבלינקה תמצא את כל אשר תאווה נפשך. הכל בכמויות גדולות. בעוברי פעם השגחתי (ב)ערימה גדולה של עטים נובעים, קפה אמיתי וכו'. כיכר המחנה היתה מוצפת בסוכריות. המשלוחים מחו"ל (מחוץ לפולין - א.ל) הביאו איתם הרבה שומן. אנשים אלה האמינו בלב שלם כי יישארו בחיים".
"שיער הנשים נוצל לייצור גרביים"
מתחילת ספטמבר 1942, הועסקו במחנה 600-500 יהודים. חלקם עסקו בהוצאת גופותיהם של מי שמתו בדרך וקבורתן. אחרים סייעו בטיפול במגורשים בדרכם לתאי הגזים, וקבוצה אחרת ניקתה את התאים לאחר הרצח. היו אסירים עליהם הוטל להעביר לקבורה את גופות הקורבנות, ואחרים עסקו בקבורה בפועל. בנוסף לכל אלו, היו מספר קבוצות שהופקדו על הרכוש, אותן מתאר ד"ר יצחק ארד במחקרו רב-החשיבות על "מבצע ריינהארד".
* יהודי הזהב: קבוצה של כ-20 אסירים, רובם צורפים, שענים ועובדי בנקים במקצועם. תפקידם היה לקבל ולמיין את שטרות הכסף, חפצי הזהב והכסף, ניירות הערך ויתר החפצים היקרים שנלקחו מן הקורבנות בדרכם ל"מקלחות".
על קבוצה זו הוטל גם לחפש באיבריהן המוצנעים של נשים, שמא הוסתרו בהם חפצים כלשהם. אסירים אלו יכלו ליטול לעצמם בחשאי משהו מן השלל (מן הסתם כדי לרכוש מעט מזון חיוני), וגם אנשי הס"ס נזקקו לשיתוף פעולה מצידם, בבואם "להבטיח את חלקם בעושר שנתגלגל במחנה", כלשונו של ארד.
* גוזזי השערות: כ-15 אסירים, רובם ספרים מקצועיים, שגזזו את שערותיהן של הנשים לפני כניסתן לתאי הגזים. פעולה זו החלה בעקבות הוראה של מפקד המשרד הראשי למשק ומינהל של הס"ס, אוסוולד פול, אשר - כלשון הפקודה - "הורה לנצל את שיער האדם, הנאסף בכל מחנות הריכוז. שיער אדם זה יושחל על סלילים וייעשה ממנו לבד לצורכי תעשייה. שיער הנשים, לאחר שיסורק וייגזז, ינוצל לייצור גרביים לאנשי צוללות ופוזמקי לבד לעובדי הרכבות".
* ממייני הבגדים והחפצים: קבוצה שמנתה 120-80 אסירים, אשר חולקה למספר קבוצות משנה. אסירים אלו עבדו במגרש המיון, בו נערמו חפצי הקורבנות, ובמחסנים אליהם הועברו חפצים אלו. הוטל עליהם לרכז את הבגדים והחפצים, למיין אותם לסוגיהם, לקשור אותם בחבילות של 10 או 25 יחידות, להכין אותם למשלוח ולבסוף להעמיסם על קרונות הרכבות שיצאו מערבה. בין היתר, היה עליהם להוציא מתוך הבגדים והחפצים את כל דברי הערך, הכסף, התעודות והתמונות, ולפרום מעל הבגדים את הטלאי הצהוב.
* ה"דנטיסטים": 30-20 אסירים, עליהם הוטל לעקור את שיני הזהב, שיני הפלטינה והשיניים התותבות מפיותיהן של הגופות לאחר הוצאתן מתאי הגזים, ולחפש שוב חפצי ערך באיבריהן המוצנעים של הנשים. כמה מהם הועסקו בניקוי ובמיון השיניים העקורות, ובהכנתן למשלוח לגרמניה.
"על השמיכות נערמים חפצים שונים"
כפי שכבר ראינו, בפתח המחנה ניצב שלט שהכריז שמדובר במחנה מעבר בדרך למחנה עבודה, וכי על המגורשים להתפשט בצריף הקבלה, למסור את חפציהם לפיקדון ולהתקלח. תחילה העבירו עובדי קבוצת המיון את הבגדים והחפצים למגרש המיון, בו נערמו הררים של ביגוד, נעליים, וחפצים מחפצים שונים. כאשר גבר קצב ההשמדה, הצטוו הקורבנות עצמם ליטול את בגדיהם וחפציהם, לרוץ בעירום - גם בימי הקור והשלג - אל המגרש, ולהניחם בערימות המתאימות.
קלמן טייגמן היה בין האסירים, שתפקידם היה למיין את רכושם של הנרצחים. מיד לאחר שהגיעו לטרבלינקה, הופרדו טייגמן ו-200 אסירים נוספים מיתר המגורשים והצטוו לעמוד בצד, בעוד האחרים מתפשטים ונלקחים לתאי הגזים. לאחר מכן הוכנסו טייגמן וחבריו לצריף הריק, שם מצאו - כלשונו - ערימות של בגדים, נעליים, צעצועים ומשקפיים. תפקידם היה לתפוס ערימות של חפצים, ולהעביר אותם בריצה אל החצר.
לאחר מכן, המשיך טייגמן בעדותו ב"יד ושם", היה על האסירים "קודם כל לבדוק שלא יהיה שום דבר בפנים. מצאנו הרבה דברים שם - זהב, תכשיטים, כסף. אנשים תפרו בתוך הבגדים האלה. והיינו צריכים להסיר את כל הכתובות (שמות שעל החפצים - א.ל), את כל הסימנים, ולמיין את כל הדברים האלה, זאת אומרת: קבוצות של מכנסיים לחוד, בדים לחוד וחולצות לחוד, לעשות ערימות גדולות ולקשור אותן בתוך סדינים, חבילות-חבילות כאלה. לקראת ערב או אחרי הצהריים באה רכבת גדולה שוב פעם, והיינו צריכים להעמיס את החפצים על הקרונות האלה".
אוסקר סטרבצ'ינסקי, אסיר יהודי שהועסק בעבודת המיון, סיפר: "הקבוצה שאליה השתייכתי, ובה מאות אחדים של אנשים, מגיעה למגרש ומתחילה בעבודה... על השמיכות ומפות השולחן, שנפרסו על האדמה, נערמים חפצים שונים, מבדים מתוצרת חוץ וחליפות יקרות ביותר ועד לסתם סמרטוטים... מתוך המזוודות מוציאים אנו דברי גלנטריה, קוסמטיקה, סבון, גפרורים, תרופות.
"נדמה שאין חפץ בעולם, שאין מוצאים אותו כאן בכמויות גדולות, מכל הסוגים, מן השימורים היקרים ביותר ועד לתפוחי אדמה מעטים, שהביאו עימם יהודים עניים. החפצים הממוינים מועברים באופן שוטף לקצה המגרש, שם הם נערמים, קומות-קומות. מקום מיוחד תופסות המזוודות לחפצי ערך שלתוכן מוכנסים כלי זהב, שעונים, טבעות, יהלומים. עיקר דברי הערך הם טבעות נישואין. יש גם כמויות גדולות של מטבע זר, דולרים בשטרות ובמטבעות, לירות שטרלינג ומטבעות זהב רוסיים. כסף פולני נאסף כאן בערימות גדולות.
"מדי פעם בפעם באים למגרש אסירים מ'יהודי הזהב', ונוטלים עימם למקום עבודתם מזוודות מלאות חפצי ערך וכסף, ובמקומן משאירים את המזוודות הריקות שהביאו איתם. גם הן מתמלאות תוך זמן קצר... המגרש כולו עושה רושם של שוק, לכלי המטבח ולבקבוקים יש מקום מיוחד. בין כלי המטבח יש כלי ניקל או אלומיניום - מן היקרים ביותר ועד לסירים שבורים וישנים".
"להפריד בין שיניים תותבות לטבעיות"
סאת ייסוריהם של מאות אלפי הקורבנות לא תמה גם לאחר שנחנקו בתאי הגזים. בדרכן של גופותיהם למנוחתם האחרונה, ביקשו הנאצים להפיק מהן כל רווח אפשרי. כאן נכנסו לתמונה ה"דנטיסטים", שהצטוו לעקור את השיניים התותבות לסוגיהן, אפילו אם משמעות הדבר היתה עקירת הלסת כולה. יחיאל רייכמן סיפר במשפט דמיאניוק:
"כל פעם שהגיע טרנספורט של אנשים, שכעבור כמה דקות היו מתים, קראו לנו. היינו יורדים למטה. שם היו קערות רבות, זו על גבי זו, וסידרו אותנו בקבוצות של שישה איש על כל דרך (המובילה מתאי הגזים אל בורות הקבורה - א.ל). אם היתה יותר מדרך אחת, יותר מנתיב אחד, לקחו שישה כפול שניים או כפול שלושה.
"וכך היתה העבודה. הראשון היה עומד. לפניו קערה עם קצת מים, והוא היה צריך לבדוק את נושאי האלונקות, האם יש לגוויה שיניים תותבות... אם כן, היה מוציא אותו (את נושא האלונקה שעליה הגופה - א.ל) מתוך שורת הרצים ועוקר את השיניים, על מנת שלא יעכב את האחרים, וכך גם השני... כל אחד מהשישה. יצא כך שכל השישה ביחד היו צריכים לבדוק את כל הגוויות שנושאי האלונקות העבירו על פניהם.
"נושאי האלונקות רצו עם המתים, והם היו מעוניינים להיפטר מהר ככל האפשר מעקירת השיניים, משום שאסור היה להם להניח את המתים על הארץ, אלא היו צריכים להחזיק באלונקה כל הזמן... והיו מקרים שאנחנו הדנטיסטים קיבלנו מכות על כך שהשארנו שיעבירו גוויה על שיניה התותבות. אפילו אני קיבלתי פעם 25 מלקות.
"...כאשר לא היו טרנספורטים, היינו בסדנה שלנו (חדר בצריף שהיה צמוד לתאי הגזים - א.ל) ושם היתה עבודה. היינו צריכים להפריד בין השיניים האלו התותבות לבין שיניים טבעיות, ועוד היו לפעמים בתוך הכתרים של השיניים מוסתרים דברי ערך כמו יהלומים. נוסף לכך, היינו צריכים לנקות היטב את שיני הזהב, שיהיו צחות, וכל שבוע היינו מוסרים מזוודה עם זהב, שהערכנו בכ-10 ק"ג זהב כל שבוע".
בין "יהודי הזהב" היה אברהם לינדווסר, איש ורשה, שסיפורו במשפט אייכמן היה מזעזע במיוחד. איש ס"ס הוביל אותו לבאר שליד תאי הגזים. "על יד הבאר עמדו שתי קערות עם שיני זהב, וגם מלקחיים להוצאת שיניים. ציווה עליי לקחת מלקחיים, ועל יד הקבינות (תאי הגזים - א.ל) להוציא מהגוויות שיניים".
לינדווסר מילא משימה נוראה זו במשך כחודש וחצי, "עד שהכרתי פעם את אחותי מתה". אז ביקש ממפקד הקבוצה, ד"ר צימרמן, שיעביר אותו לעבודה בתוך הצריף של "יהודי הזהב", שם עסקו האסירים בהפרדת הסתימות (הן של זהב והן של פורצלן) מן השיניים. לינדווסר העריך, שמדי שבוע יצאו מטרבלינקה שתי מזוודות שהכילו 10-8 ק"ג של שיני זהב כל אחת. הוא גם סיפר, שהזהב, הכסף ודברי הערך נשלחו מהמחנה במכונית משוריינת או בקרון רכבת מיוחד, בליווי משמר של אנשי ס"ס גרמנים ואנשי כוחות העזר האוקראיניים.
הגרמנים לא זילזלו בשום חפץ. אלכסנדר קודליק סיפר, כי הועסק במשך שישה חודשים, 10 שעות ביממה, במיון עטים נובעים עשויים זהב. שמואל רייזמן הועסק במשך שלושה חודשים במיון משקפיים. הוא גם מספר על פקודה שהגיעה יום אחד, להוציא מתוך סיכות הנשים את האבנים המלאכותיות וחסרות הערך, ולשלוח לגרמניה את המתכת בלבד.
רייזמן היה חבר בוועד חשאי של אסירים, אשר שם לו למטרה לתעד את המתרחש בטרבלינקה. לפי רשימותיהם, נשלחו מטרבלינקה 15 קרונות עמוסים שיער נשים, 248 קרונות של חליפות, כ-100 קרונות טעוני נעליים, למעלה מ-40 קרונות ובהם ציוד רפואי ותרופות, 12 קרונות ובהם מכשירי מלאכה קטנים, 260 קרונות עליהם הועמסו כלי מיטה, מאות קרונות של חפצי לבוש שונים, ועוד 400 קרונות ובהם חפצים שונים כגון כלי שולחן, עגלות ילדים, ארנקי נשים, מזוודות, מטריות, עטים נובעים, משקפיים, מכשירי גילוח ועוד ועוד. בסך הכל, הוא אומר, הוצאו מטרבלינקה 1,500 קרונות עמוסי חפצים.
הפולני פרנצישק זאבצקי, שעבד בתחנת הרכבת של טרבלינקה, הסיק שלאורך הזמן בו פעל המחנה, עברו בתחנה למעלה מ-1,000 קרונות עמוסים בחפצי הקורבנות. ארד מציין, כי הערכה זו קרובה לנתונים המופיעים במסמכי ההנהלה הכללית של הרכבת באיזורי המזרח, ולפיהם שלוש רכבות ובהן 153 קרונות עמוסי בגדים יצאו מטרבלינקה בין 9 ל-21 בספטמבר 1942. ארד מניח, כי הבגדים תפסו שליש מנפח הרכוש השדוד, ולפיכך אמורים היו לצאת מטרבלינקה בתקופה זו - בה נרצחו שליש מכלל קורבנות המחנה - 450-400 קרונות עמוסי רכוש שדוד. מכאן, שרכושם של כל הנרצחים תפס 1,350-1,200 קרונות.
מסיכות נוי עד סמרטוטים בינואר 1944 שלח מפקד "מבצע ריינהארד", אוידלו גלובוצניק, דו"ח מסכם למפקד הס"ס, היינריך הימלר, על הרכוש שנשדד במהלך המבצע בשלושת המחנות. היו שם 2.9 טונות של מטילי זהב בשווי 8.41 מיליון רייכסמארק; 18.7 טונות כסף בשווי 749 אלף רייכסמארק; ו-15 ק"ג פלטינה בשווי 77 אלף רייכסמארק. במזומן נשדדו למעלה ממיליון דולר אמריקני (2.7 מיליון רייכסמארק), 2.45 מיליון רובל סובייטי (245 אלף רייכסמארק) ו-119 אלף פרנק שווייצרי (692 אלף רייכסמארק).
בין התכשיטים והחפצים האחרים בולטים 15,883 טבעות זהב משובצות, 13,458.62 קראט של יהלומים, 2,947 סיכות נוי מזהב, 114.20 ק"ג של פנינים, 3,240 ארנקי כסף, 1,315 תיקי מסמכים, 2,343 שעונים מעוררים, 6,943 שעונים מעוררים הזקוקים לתיקון, 29,391 זוגות משקפיים, 60,125 שעונים מסוגים שונים (כנראה תקינים) ו-103,614 שעונים רגילים שיש לשלוח לתיקון. בתחום הטקסטיל מדובר היה ב-1,901 קרונות מטען עמוסי בגדים, בגדים תחתונים, מצעים וסמרטוטים. לבסוף בא הסיכום:
* כסף בזלוטי פולני וברייכסמארק - 73,852,080.74 רייכסמארק.
* מתכות יקרות - 8,973,651.60 רייכסמארק.
* מטבע זר בשטרות - 4,521,224.13 רייכסמארק.
* מטבע זר בזהב - 1,736,554.12 רייכסמארק.
* תכשיטים וחפצי ערך אחרים - 43,662,450.00 רייכסמארק.
* טקסטיל - 46,000,000.00 רייכסמארק.
* סך הכל: 178,745,960.59 רייכסמארק, שהיו אז 71.5 מיליון דולר - כ-750 מיליון דולר בערכים ריאליים.