כך עקיבא אור מסכם את היחס בין הציונות לישראל: "אם אתה נוסע לאמריקה, החברים שלך לא יהיו האורתודוקסים בוויליאמסבורג בניו יורק, אלא כאלה שדומים לך. גדלים כאן ילדים ישראלים, ולא יהודים. וישראלי זה גוי שמדבר עברית. ואין בזה אסון, מי שרוצה שילך ויקיים מצוות. יהודי זה רק מי שמקיים מצוות. מי שלא מקיים מצוות הוא לא יהודי, ולא משנה אם חתכו לו, ולא חשוב מה אמא שלו. זה הכול בולשיט. הזהות נקבעת לפי ההתנהגות היומיומית. אמרו לי אנשים עם חברים פלסטינים ישראלים שפלסטינים אזרחי ישראל יותר דומים ליהודים אזרחי ישראל מאשר הם דומים למצרי, אפילו שהוא מדבר ערבית. הפלסטיני הישראלי לא יוכל להיות מצרי גם אם הוא רוצה. מתפתחת פה ישראליות, אבל כמובן בעיני הציונות אסור להודות בדבר הזה, זה קטסטרופה".
הוא אולי המרואיין הפחות צפוי ופחות ראוי לגיליון יום העצמאות, ובכל זאת עקיבא אור, 71, ארכאולוג עיתונאות מאז שהשתתף במרד הימאים ב-1951, שופע אופטימיות פתאומית בזכות יוזמת השלום הסעודית: "למעשה ישראל מעולם לא הייתה קרובה לשלום כמו שהיא היום, בכל ההיסטוריה שלה". בספריו, שחלקם צונזרו בתקופת מפא"י אף שהם בעצם מבוססים כמעט אך ורק על צירוף קטעים שכוחים מתוך העיתונות הישראלית, הוא טווה היסטוריה אלטרנטיבית, פרשנות למהלך העניינים שתעצבן כל איש ימין ותוציא מכליו כל איש שמאל. בין טענותיו: מלחמת השחרור הייתה נגד הבריטים ולא הערבים; נוסף על כך, מלחמת השחרור הייתה משחק מכור מראש בין בן-גוריון לעבדאללה שחילקו ביניהם את השטח שיועד לפלסטינים ("צה"ל הרי לא היה שווה כלום נגד הלגיון הירדני והציוד האנגלי שלו"); מדיניות החוץ של ישראל הייתה נבזית, מימי הרצל ונורדאו ועד ההתנגדות של ישראל לעצמאות הודו, קונגו וטוניס ("אין הצבעה אחת באו"ם שישראל תמכה במקומיים נגד האימפריה. רוב הישראלים לא יודעים את זה"); תושבי ישראל החילונים ילידי הארץ אינם יהודים, אלא גויים דוברי עברית ("אין בזה שום אסון, אבל מובן שבעיני הציונות אסור להודות בדבר הזה, זה קטסטרופה"); העולם הערבי מצוי בבעיה גדולה, בלי קשר לישראל, בייחוד בשל יחסו לנשים; ומה שאנחנו עושים בשטחים זה כלום לעומת מיליון האלג'יראים ששחטו הצרפתים באכזריות ("לא שזה עזר לצרפתים. הם יצאו עם הזנב בין הרגליים")
- קטסטרופה?
"אתה גוי שמדבר עברית. ואם זה מה שיצא והציונות לא תוציא יהודים ממין חדש, אלא בעצם היא תגדל גויים שמדברים עברית, אז כל המאמץ הזה של 150 שנה ציונות בעצם היה טעות אחת גדולה. מבחינתי אתה אבטיפוס של ישראליות. אתה מודאג מהפלסטינים הרבה פחות, למרות כל הפיגועים, מאשר מהגר חדש מרוסיה. הם כל הזמן בלחץ, הם סובלים מכל מיני חרדות - הם היו מיעוט, יש להם זהות מעורערת, הם סבלו מרדיפות, מאפליה. אתה לא. אתה לא גדלת באווירה שאתה מיעוט, אתה לא גדלת באווירה שאתה כל הזמן מאוים. האנשים שגדלים כאן לא מבינים מה רוצים מהם בדיוק, לא יודעים לאיזו תסבוכת הם נקלעו, הכול נראה להם כמו איזו הצגה רעה, אבל הם לא מרגישים מאוימים".
מרד הימאים עקיבא אור, בן יחיד, יליד ברלין 1931. הוריו היגרו לפלשתינה כשהיה בן שלוש, הוא גדל ליד ביתו של בן-גוריון בתל אביב. "היינו גונבים גויבות מהגינה בלילה. כשהיו יושבים במספרה פולה הייתה מופיעה ואומרת 'בן-גוריון עומד לבוא למספרה, לסלק מפה את כולם'. הייתה גועלית לאללה, פולה". היה במחזור א' של עירוני א' עם אלי הורביץ, חתן פרס ישראל לכלכלה, "הוא היה הג'וקר של הכיתה". אלוף פלשתינה בשחייה. כשהיה בקורס מפקדי סירות של הפלי"ם פרצה מלחמת השחרור והוא הצטרף לחיל הים. לאחר המלחמה התחיל לעבוד בצי הסוחר. ב-1951 היה בניו יורק על סיפון האונייה "תל אביב" כשפרץ מרד הימאים, האונייה שבה לחיפה, ושם עקיבא למד את השיעור הראשון שלו בפוליטיקה. "ראיתי את כל השוטרים האלה כמו צבא מחכים לי על הרציף. שאלתי את עצמי, למי הם באו? לא עברנו על החוק. היה לנו סכסוך עם המעביד שלנו, שזו הייתה ההסתדרות, ואנחנו יישמנו את זכותנו לשביתה".
אז הוא התחיל לקרוא את כל העיתונים, וראה שהדיווחים לא היו נאמנים למה שקרה. "ראיתי ש'קול העם' הוא היחיד שגם דייק בעובדות וגם תמך בי". אור הצטרף למק"י, ולאחר מכן גירש אותו ממנה אברהם הס, אביה של עמירה הס. אז הוא הקים את מצפן בזמן שלמד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית. הוא המשיך בפעילות אנטי ציונית ואנטי קפיטליסטית כאשר עבר ללונדון. שם למד לדוקטורט בקוסמולוגיה בקינגז קולג' באותה כיתה עם סטיבן הוקינג. היה נשוי פעמיים, ויש לו בת מנישואיו הראשונים. הוא חזר לארץ ב-1990 משהות של 26 שנים בלונדון.
- הספר "שלום שלום ואין שלום" כולו ארכאולוגיה של פרסומים מן העיתונות באותו זמן. מה אתה אומר על העיתונות הישראלית היום?
"השם הזה יש"ע, מילא המתנחלים המשיחיים, יש להם אינטרס ישיר לקרוא לזה יש"ע ולא הגדה המערבית. אבל העיתונות צריכה ללכת אחרי זה? ודבר שני, 'הדולר עלה', איזה דולר עלה? מה זה הקשקושים האלה? הדולר נשאר קבוע, השקל נופל! תראה מה זה מטומטמים, בזה הם עוזרים למערכת. העיקר להראות תמונה ורודה. אכלתם אותה, השקל נפל. אבל אסור לחבר את המילה נפל עם המילה שקל. ומי? מומחים לכלכלה, פרשנים, הדולר עולה. לא ראיתי אותו עולה מול השטרלינג או היורו. הם מרמים כי הם מראים את זה מזווית מוטה. אחרי זה הם מתהדרים באובייקטיביות שלהם".
מלחמת השחרור אחת הטענות העיקריות של אור היא שמלחמת השחרור, שלא כמו התפיסה ההיסטורית שהשתרשה, לא הייתה מלחמה בין ישראלים לערבים, אלא בין ישראלים לבריטים: "בוא נקרא לזה בשם שנתנו לזה - 'מלחמת השחרור'. ממי השתחררו? מהערבים? הערבים לא שלטו פה, שלטו פה הבריטים. המשטרה הייתה בריטית, הצבא היה בריטי, הנציב העליון היה בריטי. החוק היה בריטי.
נלחמו נגד הבריטים. הבריטים לא יכלו לצאת נגד תוכנית החלוקה של האו"ם, אז הם נלחמו באמצעות הצבאות הערביים. בלטרון לא ישבו חיילים של הלגיון. לא היה אף חייל ירדני, אף חייל מצרי, אף חייל סורי עד 15.5.48. תוכנית החלוקה התקבלה ב-27.12.47, אז נתנו לאנגלים חצי שנה להתקפל מדצמבר 47' עד מאי 48'. בזמן הזה הם התנהגו כאילו שהכול בסדר ותוך כדי ארגנו את פלישת המדינות הערביות ב-15.5.48. הייתה פגישה של הרמטכ"לים הערבים בבלודאן שבסוריה עם איש הקשר במשרד החוץ הבריטי עם הליגה הערבית בריגדיר איליטייד קלייטון, והם תיאמו את ההתקפה על ישראל. הכול היה עבודה בריטית. מצרים הייתה תחת פארוק, ירדן של האמיר עבדאללה, שבכלל היה בובה של האנגלים, סוריה ועיראק. על הנייר הן היו מדינות עצמאיות, אבל כולן היו בחסות אנגלית.
"הרעיון היה שהצבא המצרי יבוא לאורך החוף מסיני וייעצר מול תל אביב. הלגיון הירדני יחתוך דרך לטרון-סרפן-בית נאבלה ממזרח. העיראקים יבואו דרך טול כרם ויחתכו לנתניה על החוף. הסורים יבואו בצפון, ואז הישראלים יצעקו הצילו, והאו"ם יפנה לבריטניה ויבקש ממנה להמשיך ולשלוט בפלשתינה, מפני שאמנם רצו לתת את זה למקומיים אבל המקומיים עדיין לא בשלים.
זו הייתה התוכנית של הבריטים - שהאו"ם יבקש מהם להישאר. בארץ החבר'ה היו אומרים ככה: 'האנגלים יוצאים דרך הדלת (נמל חיפה), ורוצים לחזור דרך החלון (עבר הירדן)'. וגולדה אמרה שבריטניה אחראית על כל טיפת דם שנשפכה בארץ הזאת. נדמה לי שכתב את זה הרצל רוזנבלום, ב'ידיעות אחרונות', הוא כתב בליל הסדר של 48' 'מה נשתנה': 'האצבע שלוחצת על ההדק יכולה להיות האצבע של חייל מצרי או של חייל ירדני, אבל הפקודות באות מלונדון'.
"אומרים שהם עלו על האוניות בחיפה בדרך לקפריסין, אבל חיכו בים יומיים כי חשבו שאוטוטו קוראים להם חזרה. העסק לא עבד כי ברוב הארצות הערביות הייתה תסיסה אנטי בריטית. והשמאל וחלק גדול מהעם הבינו שבזה שאומרים להם ללכת לשחרר את פלסטין מסיחים את הדעת מהמאבק האנטי בריטי המקומי בעיראק או במצרים. אתה יודע שבעיראק המפלגה הקומוניסטית העיראקית קראה לא ללכת להילחם בפלסטין. ובגלל זה תלו שלושה מנהיגים שלהם בכיכר השוק בבגדד, ובחפירות בטול כרם נמצאו חיילים עיראקים ירויים בראש. הצבא המצרי סתם לא היה שווה כלום - לחיילים היו נעליים מסוליות של קרטון. הצבא הירדני היה הכי יעיל, אבל איתו בן-גוריון סגר את העסקה הזאת שמתחמקת מתוכנית החלוקה ומחלקת בין ישראל וירדן את החלק הערבי של פלשתינה, חצי-חצי. אצל בן-גוריון לא היה דבר כזה 'לא מנהלים משא ומתן תחת אש', ההסכם התגבש תוך כדי הלחימה. איפה שבן-גוריון ניסה לחטוף משהו הלגיון התנגד. בלטרון וברובע היהודי היה טבח כזה, כי נגד הלגיון עם הקצינים האנגלים שלו ונגד הציוד הבריטי שלו צה"ל, יצחקל'ה רבין, לא היה שווה כלום.
"גולדה נסעה לעבר הירדן לדבר עם עבדאללה בזמן המלחמה. בגין צחק עליה כי היא נסעה מחופשת לפלאח ערבי. היא נסעה עד נהריים, עברה את הנהר, ושם חיכה לה טנדר עם נהג שעבדאללה שלח, והסיע אותה לשונה או לעמאן לדבר עם עבדאללה, בזמן שיורים. אחרי שהיא מונתה לשגרירה במוסקבה משה דיין המשיך את השיחות. דיין היה נפגש עם עבדאללה אל-טאל, שהיה קצין הלגיון האחראי על גזרת ירושלים. אז ביום יורים ובאותו זמן מדברים וסוגרים את העניין".
מלחמת קדש
- מלחמת 56' היא פועל יוצא של 48'?
"נאצר היה המנהיג הכי גדול שהיה לעם הערבי. דרך אגב, הוא היה המנהיג הערבי הראשון שהציע בפומבי לעשות שלום עם ישראל, הראשון. בוועידת באנדונג ב-1955. אבל הוא דרש שישראל תיענה לדרישות הפלסטינים. נאצר היה מוכן ב-54' להקיף את רצועת עזה בגדר כדי שלא ייצאו פאדיון שהמשיכו להילחם. אז אמרו לו הפלסטינים שאם הוא עושה את זה הוא הופך את היותם פליטים למצב קבוע ולא זמני. מי שמתעלם מהפלסטינים נחשב אצל הערבים בוגד.
"ברגע שישראל נכנסה לרמאללה אורגנה הפגנה של מיליון בקהיר. יש שם סנטימנטים חזקים מאוד לעניין פלסטין. דווקא היוזמה הסעודית באה לייצב את השלטון במדינות ערב. זה נועד להגן על המעמד שלהם עצמם. תחת השליטה האמריקנית מאבק עם ישראל לא משרת אותם. מה אתה חושב? אם יהיה פה שלום השב"כ הישראלי יסייע לש"ב הסעודי, זה ברור. שלום עם ישראל יחזק את המלכים האלה".
- זה לא נשמע כמו שלום.
"זה לא שלום צודק. צודק פה לא יהיה. לא צודקת הייתה לדעתי גם החלוקה של פלסטין על ידי האו"ם. צריכה להיות מדינה אחת בלתי לאומית, שבה צבע העור לא משנה. ואם זה טוב בדרום אפריקה, ששם הסכסוך היה הרבה יותר חמור מאשר בישראל והרבה יותר ממושך, ישראל מעולם לא התנהגה לפלסטינים כמו שהמשטר הגזעני הלבן התנהג לשחורים. ואפילו במאבק הנוכחי, כשישראל נכנסת לרמאללה ולקלקיליה, ישראל לא מתנהגת בצורה נבזית ואכזרית כמו שהצרפתים התנהגו באלג'יריה. אני לא בעד הפלישה לרמאללה ולקלקיליה, אבל מי שיודע את העובדות יודע שישראל מתנהגת הרבה יותר טוב מאשר הצרפתים. אתה יודע מה הצרפתים היו עושים באלג'יריה אם היה יוצא מאיזשהו כפר מתאבד? היו באים עם אווירונים ומפציצים את כל הכפר ומוחקים כפר עם 5,000 איש מעל פני האדמה. הם הרגו מיליון אלג'יראים. מיליון! אתה יודע מה זה מיליון אנשים? וזה לא עזר להם. הם יצאו עם הזנב בין הרגליים. וכל המתנחלים שלהם, שישבו שם לא 50 שנה, אלא 150 שנה, והיו לא איזה 100 אלף אלא מיליון וחצי, התקפלו, עלו על אוניות ונסעו לצרפת".
- בתקופת מלחמת ששת הימים ענו מצפן להרבה שאלות שעלו בארץ בעקבות הניצחון, ואתה המשכת בפעילות בלונדון.
"בתקופת ההמתנה אנשים היו בהיסטריה, כי זה היה נראה שעומדים להשמיד את ישראל. אני למדתי בלונדון ומשה מחובר למד בבריסטול, וכתבנו שלושה-ארבעה עמודים שהסברנו שזו מלחמה בין מהגרים לאוכלוסייה מקומית על אדמות ועצמאות. אמרנו שלא צריך לתמוך בישראל כי זה עובד עם קולוניאליזם. ברטרנד ראסל וז'אן פול סארטר ניהלו אז בשוודיה בית משפט לפשעי המלחמה של מלחמת וייטנאם, אז שלחנו להם את זה. ברטרנד ראסל קיבל את זה וסארטר רצה לתמוך בזה. אבל קלוד לנצמן, שהיה המזכיר שלו והמאהב של סימון דה בובואר, אמר לסארטר שאם הוא יתמוך בדבר הזה, הוא, קלוד לנצמן, יתאבד. אז סארטר החליט לא לתמוך ושחרר הצהרה כמה ימים לפני המלחמה שהוא תומך בישראל ללא תנאים. מיד אחרי המלחמה התחילו להזמין אותנו לאסיפות כדי שנסביר להם מה זה, כי לא הסתדר לאנשים איך מדינה של פליטים מנצחת את כל צבאות ערב בשישה ימים. חוץ מזה התחילו לשמוע על הפלסטינים, מה זה פלסטינים?"
"זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים. כיבוש גורר אחריו שלטון זר. שלטון זר גורר אחריו התנגדות. התנגדות גוררת אחריה דיכוי. דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד".
ששת הימים את המודעה הזאת פרסמו בעיתון "הארץ" ב-22.9.67 חברי מצפן, והיא מצורפת כנספח אחרון ומסכם להוצאה המחודשת מ-1999 של ספרם של עקיבא אור ומשה מחובר "שלום שלום ואין שלום", שיצא לאור לראשונה ב-1961 תחת הפסבדונים א' ישראלי. את הספר, שסוקר את יחסי ישראל ומדינות ערב בשנים 1961-1948, אסרה בזמנו לפרסום הצנזורה, אפילו שכולו הורכב מחומרים שפורסמו בעיתונות הישראלית ומעל במת הכנסת. בשער האחורי של הספר כתוב: "המעטים היודעים את העובדות יופתעו להיווכח באיזו מידה מסוגל מנגנון תעמולה ממלכתי לעצב לא רק את השקפתו של האזרח, אלא גם את זיכרונו".
עקיבא אור, היום בן 71, איש שיחה מדהים, תמיד מקורי, מספר סיפורים בחסד עם צחוק נערי וזיכרון פנומנלי.
"למעשה ישראל מעולם לא הייתה קרובה לשלום כמו שהיא היום, בכל ההיסטוריה שלה. אתה יודע מה זה שההצעה הסעודית עברה בליגה הערבית? ההצעה הסעודית היא הצעת השלום הכי רצינית שהייתה אי פעם למדינת ישראל. וזה קיבל רוב בליגה הערבית. הם מסכימים על גבולות לשטחי ישראל מ-4 ביוני, שזה בעצם לוקח עוד חצי ממה שהאו"ם נתן לפלסטינים. 4 ביוני זה לא מי יודע מה. זה לא החלוקה. זה שלושה רבעים מפלסטין, לא חצי מפלסטין, למדינה הציונית. לא היה דבר כזה. המצב עכשיו הוא די ברור - או שלום עם המתנחלים ומלחמה עם הפלסטינים עד קץ הימים, או שלום עם הפלסטינים ומלחמה עם המתנחלים, אבל צריך לבחור. וזו ממשלת שלום עם המתנחלים".
פיגועי התופת בימינו
- זה נשמע טוב, אבל הפיגועים האחרונים לא מבלבלים אותך קצת?
"לא שייך. הפיגועים הם מלחמת השחרור של הפלסטינים. ביום שבו ישראל מודיעה שהיא מקבלת את התוכנית הסעודית הפיגועים נפסקים. ואם לא מקבלים את התוכנית הסעודית אז איזו פרספקטיבה יש? מה? מה יעשו? ייכנסו לרמאללה? שייכנסו! יכבשו את שכם? שיכבשו! ומה? אז הם יקבלו שלום? הפיגועים ייפסקו? ואם הם יגרשו את כל הפלסטינים, מה שהם לא יכולים לעשות, העסק ייפסק? הפרספקטיבה של שרון היא של מלחמה בלי קץ. אין מדינה ערבית שתסכים להשאיר את מצב הפלסטינים ככה. התקשר אליי היום חבר שלי מרמאללה, ואסים עבדאללה. הכרתי אותו בלונדון, הוא היה איש מחשבים והיה שמאלי. הוא גם היה בביירות בזמן הפלישה הישראלית לביירות. הוא אומר שזה פחות גרוע ממה שהיה בביירות, שזה לא כל כך נורא כמו שזה נראה מבחוץ, אבל הם לא יכולים לצאת מהבתים, מפני שיש צלפים והם יורים ויש טנקים ברחובות".
- אז למה אתה חושב נוצר השינוי הזה בעמדה הערבית?
"כי הם חוששים לעצמם. למובארכ היה לא מזמן ראיון ארוך בטלוויזיה. הוא אמר, תראו, המצב היום הוא שבכל כפר במצרים יש טלוויזיה. פעם לפלאחים לא הייתה טלוויזיה. הפלאחים לא ידעו מה קורה בחוץ. היום כל המיליונים האלה רואים טלוויזיה. אנשים לא אוהבים את זה בכלל. תראה, הייתה הפגנה אתמול של מיליון בקהיר. זו רק ההתחלה. והמון אמרו שהם מוכנים להיות מתאבדים, ככה שיהיה לנו פה ים של מתאבדים. מה שיש עכשיו זה כלב, זה טיפה בים. מובארכ מפחד שהתופעה הזאת עלולה לערער אותו".
מלחמת יום כיפור - את הספר "שלום שלום ואין שלום" כתבת במשך חמש שנים אחרי שהבנת שבן-גוריון שיקר כשאמר שמבצע קדש לא היה תרגיל משותף של ישראל והמעצמות אנגליה וצרפת.
"הייחוד של 'שלום שלום' הוא שהוא אמר שהסכסוך הוא עם הפלסטינים ולא עם מצרים, שהסכסוך עם המדינות הערביות נגזר מהסכסוך עם הפלסטינים. ואת זה לא קיבל אף אחד. אפילו לא המפלגה הקומוניסטית. הספר אמר שהסכסוך הוא על אדמות ועל עצמאות. הרי ישראל גנבה להם את העצמאות ב-1948, בהסכם הסודי בין בן-גוריון לעבדאללה. זה שורש הסכסוך. ברגע שבן- גוריון התחלק עם עבדאללה בחלק שהאו"ם נתן לפלסטינים, אז לפלסטינים יש סכסוך לא רק עם האו"ם, אלא גם עם בן-גוריון והציונות. שמע, לא הסתכלתי על הספר הזה כבר 40 שנה. אני חייב להגיד שהנספחים הפתיעו אותי; היומן של בן-גוריון הפתיע אותי. ויקטור שם-טוב הפתיע אותי עם גולדה, שהיא דחתה ב-1970 את ההצעה של סאדאת להחזיר את סיני ולעשות שלום. הלוא בסוף זה מה שנהיה, אלא שבאמצע הייתה מלחמת יום כיפור ומתו אנשים. כנ"ל היום עם שרון, אם הוא היה אומר שהוא מקבל את ההצעה הסעודית הכול היה משתנה".
אריק שרון
- שרון לא השתנה?
"תראה, שרון לא מבין שום דבר בהיסטוריה. אני לא חושב שהוא גמר תיכון, אני למדתי בעממי שנתיים-שלוש אחריו בכפר מל"ל. שרון זה מושבניק בור, בלגולה, בעל עגלה. בור ועם הארץ. שאלת את עצמך למה האיש הזה לא נהיה רמטכ"ל? למה הוא לא נהיה רמטכ"ל, הגנרל המוצלח הזה? תקרא את הספר של מאיר עמית 'ראש בראש', יש לך בדיוק למה הוא לא נהיה רמטכ"ל. כי במלחמה ב-1956, כשהוא היה מפקד הצנחנים והוא היה צריך לכבוש את המיתלה, כחלק מפעולת הפיתיון שנרקחה כדי שהאנגלים והצרפתים יבואו להפריד ויכבשו את תעלת סואץ מחדש, אחרי שנאצר הלאים את התעלה. הג'וב שלו ושל הצנחנים היה לצנוח במיתלה. אבל התברר שצה"ל הולך להגיע לסואץ גם בלי המיתלה. וחוץ מזה, סיור אווירי גילה שהמצרים מבוצרים טוב במיתלה ויהיה קרב קשה. אז המטכ"ל, מאיר עמית, ראש אגף מבצעים, שלח הוראה מפורטת לשרון לא לשלוח, לא להיכנס לקרב על המיתלה, זה מיותר מבחינה צבאית. אבל עמית ידע ששרון לא מציית, אז הוא שלח את גנדי עם פתק מאג"מ ששרון יקיים את הדברים האלה. גנדי בא, הראה לשרון את ההוראה. שרון אמר בסדר, אבל אני רוצה לשלוח פטרול. גנדי חשב בסדר ג'יפ עם ארבעה חיילים. הוא עלה עם טנקים עם מרגמות עם 150 חייל. 40 צנחנים נהרגו, 120 פצועים. בשביל מה? בשביל כלום! אני כבר לא מדבר איך הוא מתנהג לערבים. תראה איך הוא מתנהג לחיילים של עצמו. תראה מה נחשבים בעיניו חיי אדם. 40 ממיטב הנוער נהרגו על קרב שעליו הוא קיבל הוראה לא לעשות, שזה מיותר מבחינה צבאית.
"אתה יודע איך באג"מ רתחו? דרשו ממשה דיין לעשות לו משפט צבאי! משה דיין אמר, נכון, זה לא בסדר, אבל אני מעדיף סוסים שרצים קדימה מאשר סוסים שצריך להכניס להם מקל בתחת בשביל שהם יתקדמו. רק בגלל שהדיין הדרעק הזה ריחם על אריק אז לא היה לאריק משפט צבאי. אבל אחרים נשבעו שהוא בחיים לא יהיה רמטכ"ל. הפעולה בקיביה ב-54', שהוא שינה את הפקודות והרגו שם 60 נשים וילדים. בן-גוריון היה צריך להתפטר. בן-גוריון לא הלך לשדה בוקר ככה סתם. הייתה כזאת צעקה בעולם. הוא התפטר ואות קיביה על מצחו. אני זוכר שמגזין 'טיים' יצא ועל השער הייתה תמונה באלכסון לאורך העמוד 60 נשים וילדים מתים שוכבים שם בכפר קיביה".
ישראל כפודל של המעצמות הספר "שלום שלום ואין שלום" נפתח בציטוט מתוך נאום מדהים שנשא מכס נורדאו לפני חברי הממשלה הבריטת ומכובדים באלברט הול בלונדון ב-1920: "...כרתנו עימכם ברית. אנו מבררים לעצמנו היטב את ההתחייבויות והסכנות שבברית זו. אנו יודעים היטב מה אתם מקווים לקבל מעימנו. עלינו לעמוד על המשמר של תעלת סואץ בשבילכם. אנו נהא הזקיפים בדרככם להודו, שעוברת באסיה הקדמית. מוכנים אנו למלא שירות צבאי קשה זה, אבל נחוץ שתרשו לנו להגיע לידי כוח כדי שנהא יכולים לעמוד בתפקידינו. לויאליות בעד לויאליות! נאמנות בעד נאמנות!" אור: " לא במקרה בזמן הטורקים הרצל רץ אל הטורקים ואמר להם שהציונות תשרת אותם. ב'מדינת היהודים' הוא כותב את ההבטחה ש'הציונות תהיה החומה של אירופה מול הברבריות האסיאתית'. זו לא מדיניות חוץ נבזית. אתם קבוצה של מהגרים שבאים מאירופה לארץ מיושבת. יש לכם קונפליקט עם המקומיים אז אתם מבקשים את העזרה של המעצמה העולמית שהאזור בתחום השפעתה.
"נורדאו והרצל ייצגו את ציר טורקיה-גרמניה, ויצמן ייצג את מדיניות החוץ הציונית מרגע שהאנגלים שלטו כאן, ואחרי מלחמת העולם השנייה היה ברור שהאמריקנים שולטים כאן, ובן-גוריון עשה את מה שצריך. ישראל תמיד תהיה שמישה מבחינת המעצמות כי הן צריכות איזה כלב שמירה באזור הזה. מצד אחר הן מכניסות לכלב פליק בשביל שאלה שהוא משגיח עליהם יראו שהבעל בית הוא גם לצידם קצת.
"שנות החמישים והשישים עמדו בסימן התפוררות האימפריות האירופיות והשליטה שלהן בעמי אסיה ואפריקה. ההולנדים איבדו את אינדונזיה, הבלגים איבדו את קונגו, האיטלקים איבדו את לוב, הצרפתים איבדו את אלג'יריה וטוניסיה, האנגלים איבדו את הודו. ישראל תמיד הצביעה באו"ם נגד העמים המשתחררים. אין הצבעה אחת שישראל תמכה במקומיים נגד האימפריה. רוב הישראלים לא יודעים את זה. לא נעשה שום מחקר אקדמי על המדיניות של ישראל באו"ם, על ההצבעות של ישראל באו"ם, שזה גם כן אומר דרשני. זה מלמד על האקדמיה, שרוב הג'וב שלה הוא לספק אפולוגטיקה למשטר.
"האפקט המצטבר של ההצבעות האלה היה שישראל לא רק מצטיירת אלא היא כוח שהוא חלק מהמערך האימפריאלי העולמי באסיה ובאפריקה. אחר כך ישראל שימשה מתווכת במדיניות המדינה השלישית של ארצות הברית באפריקה - האמריקנים סיפקו כסף לישראל בשביל שדרכה זה יעבור למדינות אפריקאיות, והרבה מדינות אפריקאיות הסתייעו בישראל, כי ישראל נראתה כדבר נייטרלי, ובעצם היא אף פעם לא הייתה מדינה נייטרלית. היא הייתה קבלן משנה של האמריקנים, למשל בקונגו. למשל בחבש, הש"ב הישראלי אימן את הש"ב של היילה סילאסי בחבש - הש"ב היו הראשונים שדיווחו שהולכת להיות הפיכה שמאלית בחבש. הש"ב הישראלי אימן את הסוואק - הש"ב הפרסי. הש"ב עבד בשירות הצרפתים - מבצע תאנה, שמטרתו רצח מנהיגי FLN באלג'יריה. זה פרק אפל שעוד בכלל לא פתחו את קופת השרצים הזאת לברר איך ישראל עזרה למערב. זה נראה לבן-גוריון מובן מאליו שהוא צריך לעזור לצרפת נגד האלג'יראים".
העולם הערבי בצרות "באופן כללי העולם הערבי בצרות גם אם לא היה דורך יהודי אחד בפלשתינה. אם אתה רוצה לראות את זה תסתכל על אלג'יריה. בסך הכול, אצלם הדתיים נשארו יותר חזקים. גם ליהודים יש צרות עם הדתיים. אבל מה? אצל היהודים 80 אחוז חילונים ו-20 אחוז דתיים, אצל הערבים ההפך. תסתכל על מצב הנשים בעולם הערבי. אני הכרתי את נוואל סעדווי, היא הייתה מספרת לי שבדרך חזרה מהעבודה בבית החולים, היא הייתה רופאה, הייתה שומעת את המואזין קורא להרוג אותה. אמרתי לערבים שאני מכיר, עזבו אתכם מיהודים, עזבו אתכם מציונים - כל זמן שהאישה הערבייה לא תהיה משוחררת, הגבר גם לא יהיה משוחרר.
"בעולם הערבי כל עוד האישה הערבייה תהיה עבד של הגבר, הגבר יהיה עבד של כל מיני דברים אחרים. הכוח המהפכני בעולם הערבי זה לא הפלאחים ולא הפרולטריון, זה הנשים. ועד שהם לא יזוזו, הם יאכלו קש מכולם. מהאמריקנים, מהציונים, מהאימפריאליזם, מכולם. נניח שישתחררו מכל הציונים, נניח כל הציונים עוברים לאמריקה, אז מה? לא פתרו כלום! נשארים עם כל הבעיות של החברה שלהם".