מגמות חדשות בפסיקת בית הדין לעבודה: עובד עצמאי זכאי לפיצויי פיטורים, למרות שלא נתקיימו יחסי עובד-מעביד. כך פסק, בראשונה בישראל, בית הדין האיזורי לעבודה בפסק דין חדשני.
פסק הדין מהווה יישום של עמדת הנשיא סטיב אדלר, כפי שהובעה בפסק דין צדקא. אדלר גרס שם, כי ניתן להחיל את חוק פיצויי פיטורים וחוק הודעה מוקדמת לפיטורים על מי שאינו שכיר. תכלית חוקים אלו, לעמדתו, היא לאפשר קיום בכבוד של מי שנפלט ממעגל העבודה.
בישראל מוכרות שתי קטגוריות לסיווג מעמד של נותני שירותים לצורך דיני עבודה. האחת - עובד שכיר, אשר בינו לבין מעבידו מתקיימים יחסי עובד-מעביד. השניה - מי שאינו עובד שכיר. בקטגוריה זו, הכוונה בעיקר לעצמאים או "פרילנסרים" ("פרילנסר" מוגדר בפסיקה כנותן שירותים מתחום התקשורת, כגון צלם או מגיש, שאינו שכיר ואינו עצמאי) . לפי ההלכה, רק עובד שכיר זכאי לזכויות ולהגנות שמקנה משפט העבודה. עצמאי ו"פרילנסר" אינם זכאים לכך. אלו רשומים, לרוב, ברשויות מס הכנסה ומס ערך מוסף כעצמאים, ובדרך כלל קיים הסכם בינם לבין מזמין העבודה, הקובע כי אין ולא יהיו ביניהם יחסי עובד מעביד, וכי הם אינם זכאים לתשלומים נוספים מכח דיני עבודה.
הבעיה מתעוררת, לרוב, כאשר עבודתם של אלו מופסקת והם מגישים תביעה בבית הדין לעבודה להכיר בהם כעובדים שכירים, ולפסוק לטובתם את הזכויות והכספים להם הם זכאים, לטענתם, מכח דיני העבודה. בכללם, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, נסיעות, וכן זכויות מכח הסכמים קיבוציים כגון, תשלומים לקרן פנסיה ועוד.
לפי ההלכה הפסוקה, בהתקיים מבחנים מסוימים, ובמיוחד המבחן המשולב, הכולל את מבחן ההשתלבות, עשוי בית הדין לעבודה להכיר בעצמאי ו"פרילנסר" כעובד שכיר, על כל המשתמע מכך, ולפסוק לזכותם כספים מכח דיני העבודה. עד היום התמקדה הפסיקה בבדיקת ה"סטטוס" של העובד, דהיינו ביישום המבחנים במטרה לקבוע האם מדובר בעובד שכיר אם לאו. במקרה בהם נקבע כי אין מתקיימים יחסי עובד מעביד, היתה נדחית התביעה מחוסר סמכות. לפי ההלכה החדשה ניתן לפסוק פיצויי פיטורים וכספים נוספים גם אם לא התקיימו יחסי עובד-מעביד.
המגמות החדשות שתי מגמות ברורות עולות מפסיקתו של בית הדין לעבודה בעת האחרונה.
האחת - המגמה להקל ולהרחיב ביישום המבחנים באופן שבית הדין לעבודה הכיר בעצמאים, על פי הגדרתם בהתקשרות עם הצד השני או ברשויות המס, כעובדים שכירים. ככאלה, הם זכאים לזכויות להן זכאים עובדים שכירים.
השניה - מקורית, חדשנית, יצירתית ומהפכנית, יצאה תחילה, מבית מדרשו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר. היא אומצה לראשונה ע"י בית הדין האזורי בפסק דין שניתן באחרונה בעניין ציפורה בשן. נקבע, כי למרות שמבצעת העבודה אינה שכירה (על פי המבחנים המקובלים) - היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. ההלכה המהפכנית מתבססת בעיקרה על התכלית החקיקתית של חוק פיצויי פיטורים.
מגמה נוספת, העולה מהפסיקה, היא הכרה מחודשת במעמד "פרילנסרים", לאחר שבית המשפט העליון נטה לבטל סיווג זה כקטיגוריה נפרדת.
מאמר זה יסקור את הפסיקה החדשה והבעייתיות שנוצרה בעקבותיה.
פס"ד צדקא פס"ד צדקא (ע"ע 300274/96) שניתן לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה, משקף את שתי המגמות הנ"ל, בפסיקת בית הדין.
שאול צדקא, עיתונאי, שימש ככתב עבור גל"צ בבריטניה במשך כשמונה שנים. צדקא ביצע תפקידו בגל"צ כ"פרילנסר" בעת ששימש ככתב עיתון "הארץ" בבריטניה. תפקידו של צדקא הסתכם בהכנת כתבות ובמסירתן למחלקת החדשות של התחנה. גל"צ שילמה לצדקא עבור כתבות ששיגר אליה, גם אם אלה לא שודרו. גל"צ לא שילמה לצדקא בגין חופשה שנתית, היעדרות בגין מחלה, שעות נוספות או עבודה בחגים. סיום העסקתו של צדקא נעשה באמצעות מכתב ממפקד גל"צ, לפיו התחנה החליטה "לוותר על שירותיו". בעקבות זאת הגיש צדקא תביעה לבית הדין לעבודה להכיר בו כעובד, ולזכותו בזכויות עובד של גל"צ.
בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד. לפיכך, נדחתה התביעה מחוסר סמכות עניינית.
בית הדין הארצי בית הדין הארצי, קיבל הערעור, וקבע פה אחד כי צדקא זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. המחלוקת בקרב חברי המותב נסובה על הנימוק בבסיס התוצאה הסופית.
דעת הרוב בפס"ד צדקא, ניתנה ע"י השופטים ארד ורבינוביץ ונציג העובדים שמר. נקבע, כי בין צדקא לגל"צ התקיימו יחסי עובד-מעביד, על פי המבחנים המקובלים, ולכן הוא זכאי לכספים הנ"ל.
הנשיא אדלר, בדעת מיעוט, אליה הצטרף נציג מעבידים גלין, נקט בדרך מקורית והעניק לצדקא פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, הגם שלא עמד, לדעתו, במבחנים המקובלים להוכחת יחסי עובד-מעביד.
צדקא אינו עובד שכיר.
רוב הסממנים, סבר אדלר, מעידים כי צדקא היה "פרילנסר" (ולא עובד שכיר). הוא לא הפך לחלק אינטגרלי במערך הארגוני של גל"צ והיה מנותק וחופשי במילוי תפקידו.
הנשיא אדלר קבע כי "בשלה העת לשנות ההלכה.. ולהעניק ל"פרילנסר".. זכויות והגנות של משפט העבודה, על אף שאינו נופל בגדר סיווג של "עובד". לגרסתו, יש ליישם על צדקא את המבחן התכליתי ומכוחו להעניק לו זכויות של "עובד", כפי שהן קבועות בחוק פיצויי פיטורים ובחוק הגנת השכר.
הטעמים בבסיס שינוי ההלכה טעם ראשון - המבחנים המסורתיים לקביעת יחסי עובד-מעביד, בכללם המבחן המשולב, או מבחן ההשתלבות, קשים ליישום במקרים בעייתיים: כשמדובר בעובד מהבית, בעבודה חלקית או זמנית, בעבודה באמצעות קבלן ועוד. לכן, יש צורך בהחלפתם במבחן התכלית, שהינו ישים יותר גם במקרים קשים.
טעם שני - העסקת עובד כעצמאי, כ"פרילנסר" או באמצעות קבלן כח אדם, הינה דרך להתחמק מדיני עבודה ולהקטין עלות העבודה. זהו נסיון נואל להערים על חקיקת המגן ובכך לשלול ממבצע העבודה את ההגנות הקבועות במשפט העבודה. אימוץ מבחן התכלית יתקן את העיוותים שנוצרו בתבניות העסקה בלתי שיגרתיות כגון אלו.
טעם שלישי - אחת התכליות המרכזיות במשפט העבודה היא להגן על העובד החלש ולמנוע ניצולו, על מנת שהעובד ובני ביתו יוכלו להתקיים בכבוד אנושי. לכן, יש לפעול כנגד תופעות חברתיות שליליות ומדאיגות:
* ניצול עובדים חלשים - עובדים זרים, נשים, מיעוטים - על ידי תשלום שכר מינימלי ואי שמירה על דיני העבודה.
* חוסר שוויון סוציו אקונומי בין השכבות החלשות לחזקות, מבחינת ההכנסה. תופעה שהובילה לכינוי שטבע פרופ' פרידמן (אונ' הרווארד) "עובדים עניים". אלו אינם יכולים, במקרים מסוימים, לצבור זכויות ויש להגן עליהם.
* ריכוז הון בידי מספר גורמים מצומצם הגורם למעמד העובדים להיות נחות יותר.
טעם רביעי - בחינה מחודשת של מבחנים מסורתיים הינה הכרח להתאמת הפסיקה המשפטית לבעיות חברתיות משתנות.
טעם חמישי - יש במספר חוקים ביטוי להחלת דיני עבודה על מי שאינו עובד שכיר. לדוגמא: חוק שוויון הזדמנויות סעיף 2 (א1)(1) קובע, כי נורמות השוויון חלות גם על קבלן כח האדם עצמו. חקיקת בטיחות בעבודה מטילה אחריות גם לגבי מבצע עבודה שאינו שכיר. חוק שעות עבודה ומנוחה מטיל איסורים על בעל בית מלאכה ועוד.
התכלית החקיקתית הנשיא אדלר סבר, כאמור, כי צדקא, שאינו שכיר, זכאי לסל הזכויות וההגנות מכח חוק הגנת השכר, חוק פיצויי פיטורים וחוק הודעה מוקדמת לפיטורים, וזאת מכח התכלית החקיקתית של חוקים אלו.
מהן התכליות החקיקתיות המצדיקות מתן הטבות גם למי שאינו שכיר?
חוק פיצויי פיטורים ביסוד חוק פיצויי פיטורים מספר תכליות: האחת - פיצויי פיטורים באים כהכנסה חלופית עד למציאת מקום עבודה. השניה פיצויי פיטורים מהווים תוספת שכר. השלישית - פיצויי פיטורים מהווים למפוטר כתחליף לפנסיה. הרביעית - פיצויי פיטורים הינם דרך לחיזוק הקשר בין העובד למקום העבודה. המעביד נרתע מלפטר ולשלם פיצויי פיטורים והעובד אינו רוצה להתפטר, כיוון שאז לא יהיה זכאי לקבל פיצויי פיטורים.
תכליות אלו קיימות גם לגבי "פרילנסר" שאינו עובד. כמו השכיר גם ה"פרילנסר" זקוק להכנסה עד מציאת מקום עבודה חלופי, וזקוק להרתעה מפיטוריו.
חוק הגנת השכר בא להבטיח את עצם תשלום השכר ואת תשלומו במועד. אליבא דאדלר, בדומה לשכירים, גם "פרילנסרים" תלויים בקבלת שכרם במועד, שכן הוא מה וה עב רם מקור יחיד או עי רי לפרנ תם. על כן, לצ רך חוק הגנת השכר, גם "פרילנסר" ייחשב כ"עובד". על מנת להגשים תכליות אלו העניק המחוקק לעובד הנפגע "סעד דרקוני" ובעל פן "עונשי" בדמות פיצויי הלנת שכר.
מבצע עבודה יכול להיחשב כעובד לתכלית מסוימת בלבד. תוצאה זו מוכרת בדיני עבודה כאשר המושג עובד לובש צורה שונה בדיני עבודה, דיני מסים, דיני נזיקין וכד'. לדוגמא, ייתכנו נסיבות שאסיר ייחשב כעובד שכיר, אם כי ברור כי אסיר אינו עובד שכיר לכל עניין (בג"צ 1163/98 עפר נ' שב"ס).
פיצויי פיטורים לעצמאי עצם הרעיון כי יוענקו זכויות מתחום משפט העבודה למי שאינו עובד שכיר - נקבע בהסכמת רוב השופטים בפסק דין צדקא. זאת בשים לב לדברי השופטת ארד, שנתנה את פסק הרוב: "אינני שוללת אפשרות לפיה יכול ויוענקו זכויות מתחום משפט העבודה והבטחון הסוציאלי אף למי שאינו בא בגדר המבחנים המעידים על התקיימות יחסי עבודה. כזאת יכול וייעשה על רקע נסיבותיו של המקרה הספציפי ולאור התכלית החקיקתית מכוחה נתבעות הזכויות מושא הדיון".
פס"ד ציפורה בשן פסק דין שניתן לאחרונה, ע"י השופטת מיכל לויט, בבית הדין האזורי לעבודה (עב 3348/94), יישם לראשונה בישראל את ההלכה החדשנית של הנשיא אדלר בפס"ד צדקא.
בשן הפיקה עבור שירות התעסוקה חוברת שבועית המרכזת את מודעות הדרושים המתפרסמות בעיתונים. מהות העבודה היתה איסוף אינפורמציה מהעיתונות היומית, מיונה ועריכתה. בשן נתנה את השירות כקבלן במשך 19 שנה, עד להפסקת עבודתה במכתב מאת שירות התעסוקה. בחוזה בין הצדדים נקבע מפורשות כי לא ייווצרו יחסי עובד-מעביד.
בית הדין קבע, לאור המבחנים המקובלים, כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, וכי אין לראות בתובעת כעובדת שכירה. זאת במיוחד לאור הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. העובדת לא השתלבה כחלק אינטגרלי משירות התעסוקה. היא כמעט שלא קיימה כל קשר עם שירות התעסוקה, לבד מהנחת החוברת כשהמשרדים היו סגורים. העובדת שלטה בשעות עבודתה, בחופשותיה, במאמציה, במקום ביצוע העבודה ועוד. לא הוכח כי היה עליה לבצע העבודה בעצמה.
השופטת לויט, בהסתמכה על דעת המיעוט של הנשיא אדלר ועל עמדת השופטת נילי ארד (דעת הרוב) בפסק דין צדקא, קבעה שפיצויי פיטורים נועדו לאפשר לעובד השכיר ולנותן שירותים עצמאי, הנפלט ממקום עבודתו, קיום בכבוד לפרק הזמן בו הוא חסר פרנסה (עב"ל 20379/97 אורלי נ' המוסד). לדעתה, קיימת חובה מוסרית להעניק לעובד סכום מסוים עם סיום עבודתו, המושתתת על האמור בספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים י"ג-י"ד.
לויט קובעת, כי התובעת נמצאת מחוץ ליחסי העבודה המסורתיים והיא בגדר נותן שירותים עצמאי, אולם, יש לראות בה כ"עובדת", לצורך פיצויי פיטורים ומתן הודעה מוקדמת. לפיכך, על שרות התעסוקה לשלם לה 83,252 שקל פיצויי פיטורים וכן 5,000 שקל הוצאות.
תוצאה מוצדקת, דרך מוטעית סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לפסוק פיצויי פיטורים, משלא התקיימו יחסי עובד-מעביד, מוטלת בספק. לבית הדין לעבודה, על פי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, ניתנה הסמכות לפסוק בתובענות בין עובד למעבידו. פסיקה הקובעת כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד, שוללת מיידית את סמכות בית הדין לפסוק לגופו של עניין. על בית הדין להעביר התובענה מחוסר סמכות לבית המשפט המתאים (סעיף 79 לחוק בתי המשפט ותקנה 101 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). במקרה כגון דא, בית משפט אזרחי (בית משפט שלום - לפי זכות התביעה) הוא המוסמך לפסוק, למי שאינו עובד שכיר, פיצויים בשווי פיצויי פיטורין.
מפס"ד צדקא עולה כי הנשיא אדלר העניק זכויות רק ל"פרילנסרים" מתחום התקשורת ולא לעצמאים. הענקת הזכויות מתיחסת לעיוות שנוצר בקבוצת ה"פרילנסרים" בלבד, שאינם עצמאים אלא "מוכרים" שירות אישי בלבד. פס"ד בשן קבע זכויות מכח דיני עבודה לעצמאית, שאינה בהכרח "פרילנסרית", ללא הסבר מדוע ההלכה שנקבעה לגבי "פרילנסרים" תחול גם כאן.
הפתרון שהוצע בפס"ד צדקא, לפיו יתקבל מראש, אישור משרד העבודה לשכר הכולל פיצויי פיטורים, אינו אפשרי בפועל כל עוד אין מדובר בעובד שכיר. אישור כזה לא ינתן כשיש חוזה הקובע כי אין יחסי עובד-מעביד. הסתמכותו של הנשיא אדלר על נימוקים מתחום העסקת עובדים ע"י קבלן כח אדם בעייתית. נימוקים אלו אינם רלבנטיים כאשר ברור כי עובדי כח אדם הם שכירים.
המגמה של הענקת זכויות סוציאליות למי שאינו שכיר, עלולה לגרום לבתי הדין לצמצם את תחולת מבחני הפסיקה לקביעת יחסי עובד-מעביד.
פסקי דין הללו הטילו "פצצת זמן", אשר תגרור בשלב הראשוני, גל תביעות של עצמאים ו"פרילנסרים", המעניקים שרותים לאורך זמן ללקוח עיקרי, לקבלת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. צריך לחכות ולבדוק את התפתחות ההלכה בבית הדין הארצי וכמובן בבית המשפט העליון.
הכותבת מומחית לדיני עבודה ומשפט מסחרי ומרצה במוסדות אקדמיים.