הרכב של שלושה שופטים, בראשות סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, יהושע פלפל, קובע, כי חברת כרטיסי אשראי תשלם לבעל הכרטיס על רכישות שבוצעו באמצעותו, אם הכרטיס נגנב או אבד ובעליו דיווחו על כך לחברת האשראי.
השופטים קבעו בנוסף, כי חזרה של בעל כרטיס מהסכמה להיבדק במכשיר פוליגרף בתביעה אזרחית, אינה מהווה ראיה נגדו. השופטים חייבו את חברת האשראי, ישראכארט, לשלם לבעל כרטיס את חיובי הרכישות שבוצעו בכרטיס שנגנב ממנו, וביטלו פסק דין של בימ"ש השלום, שדחה תביעה נגד ישראכרט.
לטענת בעל הכרטיס, אברהם בן-חמו, בעת ששהה בניו-יורק נגנב ממנו הכרטיס והוא הודיע לחברה על כך. לאחר הגניבה, בוצעו באמצעותו רכישות בהיקף של כ-25 אלף שקל. לאחר שישראכארט חייבה את חשבונו, הגיש בן-חמו תביעה לבימ"ש השלום בבאר-שבע להחזרת כספו, בטענה שהרכישות בוצעו לאחר הודעתו על גניבת הכרטיס.
שופטת השלום, טלי חיימוביץ, דחתה את התביעה בקובעה, כי ישראכרט הוכיחה שהתובע פעל בכוונת מירמה, מאחר שהשוברים נחתמו על ידי "דובר עברית", מה שמצמצם את הגנבים לישראלים. לדבריה, הגנב ידע על חסימת הכרטיס והפסיק את הרכישות. כלומר, מדובר במקרה נדיר, שכן גנב סביר ממשיך להשתמש בכרטיס בתקווה שהחסימה לא נקלטה עדיין בבתי העסק.
חיימוביץ ציינה גם, כי בן-חמו סירב להיבדק בפוליגרף, וכי צירוף העובדות מביא למסקנה כי אין מדובר בגניבה רגילה, אלא בשיתוף פעולה עם הגנב, ושמדובר, כטענת ישראכרט בכוונת מירמה.
בן-חמו עירער, באמצעות עו"ד ליאור מרקוביץ, לביהמ"ש המחוזי.
הרכב השופטים, פלפל, ידין טימור ורויטל יפה-כ"ץ, קיבלו את הערעור. לדבריהם, אין אפשרות לקבוע, שישראכרט הוכיחה את כוונת המירמה וכי משקל הראיות שהובאו נגד המערער אינו רב. "המשיבה לא הצליחה להוכיח שהמערער רימה אותה והתרמית לא הוכחה על כל תגיה ודקדוקיה".
השופטים קבעו, כי לא היה מקום לפסוק לחובת המערער בשל סירובו להיבדק בפוליגרף, וכי חתימת השוברים בעברית אינה מעידה דבר, שכן בניו-יורק גרים מיליוני יהודים שכותבים עברית. פסק דין השלום בוטל וישראכארט חויבה לשלם לבן-חמו את סכום התביעה, בצירוף ריבית והצמדה, וכן הוצאות בסך 5,000 שקל. (ע.א 1203/01).