גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הסיפור הזה עם טורונטו, ועם מגדל-הפאר המקושט בשמו של דונלד טראמפ, שהפך למגדל-קלפים, היה הדבר האחרון שגליה אלבין היתה צריכה. האירוע הזוהר, שהופק לכבוד תחילת המכירה, היה בכיכובה. האורחים היו מה שהגדירה "חבריה הטובים". "היא זו שנתנה את הניחוח היוקרתי שהיה דרוש כדי למכור דירות במחירים גבוהים, אומר היחצ"ן צבי וילנאי, שנשכר בידי היזמים. אלבין רתמה לצורך פעילות השיווק של הדירות ההן את הקוקטייל ששמו גליה אלבין - שילוב עז-צבעים של תמימות והעזה, של תופרת עסקאות עם אשת חברה. במילים אחרות, אלבין רתמה לעניין את מה שהיא קוראת לו, בהקשר אחר, "הסמכות המותגית שלי".

"זה לא רק אני", אומרת אלבין, בהתייחסות ראשונה לפרשה, "משפחת ולדמן (היזם, לייב ולדמן, התברר כעבריין מורשע שנמלט מארצות-הברית - ראו מסגרת) הם הממשיכים של משפחת רייכמן בקנדה (כמשפחה היהודית העשירה ביותר שם). היו כאן המרכיבים של דונלד טראמפ, ריץ-קרלטון, פט בייקר מבייקר ריאליטי (משרד תיווך גדול) בקנדה. גם הם נדפקו עם ולדמן. אולי חברתי לאנשים הלא-נכונים. אז נשרטתי קצת, קצת עלה לי השיווק. זה הופך אותי לטיפשה? לתמימה?

"בסך-הכול, זה נולד באירוע חברתי בריג'נסי, בטורונטו, עם טראמפ. אמרתי לו, 'תראה, אני לא בביזנס הזה, אבל אמצא לך נציגות בישראל. אני רק אעשה את הקישור ואקח עמלה'. הרי ככה אפשר לעשות די הרבה כסף מהשרוול. 15 אלף דולר על כל דירה, כשיש 40 דירות, זה יכול להיות לגמרי לא רע. אבל זה לא ה'קור ביזנס' שלי. פעם בכמה שנים קופץ לי דבר כזה שאני מצטערת עליו.

"הטעויות שלי הן לפעמים בחיבור לא נכון, האמון שלי בבני-אדם. אני טועה כל פעם, נותנת קרדיט וחוטפת".

פורסם שקנית שתי דירות.

"הדירות היו בונוס".

"אני קצת כמו פרס"

אלבין כיכבה על במותינו כאשת-עסקים שכותבת ספרים (ומתמודדת עם הלשונות הרעות שמתעקשות על קיומה של סופרת צללים); כאשת-עסקים שעושה סרטים (שהסט של אחד מהם שימש מקור בלתי נדלה לסיפורי 'מאחורי הקלעים' עסיסיים); כאשת-עסקים שמתחתנת מחדש ומספרת על חיבתה למאהבים צעירים; כאשת-עסקים שלא אכפת לה לפרסם את קליניקת היופי של רונית רפאל (ולכרוך בפרסומת גם את ספרה, "להתחיל מחדש").

היא ערבבה את עצמה כאדם פרטי עם איזו תדמית כללית, זוהרת, רגשנית מעט, וכרכה הכול יחדיו עם יוזמות עסקיות, מלאות השראה, ללא ספק, אך לא תמיד מתאימות לזמנן, ועם אירועי-התרמה נוצצים. "אני כזאת", היא אומרת. "אין בי רוע, אין בי תחכום, יש בי נאיביות מבורכת. אני קצת כמו פרס, שכולם אומרים עליו שהוא נאיבי, אבל הוא בעל החזון. בלי אנשים כאלה אנחנו נראים קרים וחסרי-רגש".

אבל כאשר עולה השאלה אילו עסקים נכללים תחת המותג הזה, "אשת העסקים גליה אלבין" - היא, שנוהגת לדבר בחופשיות רבה על נושאים אישיים, נרתעת, אפילו מתנגדת. "בשביל מה זה טוב?" היא מתקוממת. "20 שנה לא יודעים על הפעילות העסקית האמיתית שלי, כל ההיי-טק והרכישות ועסקי הנדל"ן רחוקים מהעין הציבורית. רואים רק שכבה דקיקה של 6% מהפעילות שלי. טוב לי עם חיי, אני לא צריכה להוכיח את עצמי בפני אף אחד. להיפך, במצב שבו בארץ יש 400 אלף מובטלים, היום צריכים להיות צנועים, לגור בבתים פחות נוצצים, לנסוע במכוניות יותר קטנות, לא לנקר עיניים. הדבר האחרון שאעשה בגיל 53 זה להיחשף. לשותפים שלי, דני גולדשטיין (יו"ר קבוצת פורמולה, ש' ל') ואחרים, אני מבטיחה שלא אדבר.

"מה זה מעניין כמה הפסדנו במג'יק או בחברות אחרות שהשקענו בהן. השקעתי בכל דבר שדני גולדשטיין עשה, ואני לא מצטערת. בסיכום הסופי עשינו הרבה כסף".

דני גולדשטיין, אתם שותפים?

"היו לנו קשרים, היא יעצה לנו. פעם, לפני שנים, היא החזיקה מניות באחת מחברות-הבת שלנו, פורסופט (שמוזגה לפני כשנה לתוך 'מטריקס', ש' ל')".

באילו תחומים היא יעצה לכם?

"כאשר נגענו בתחומי תקשורת או מדיה, התייעצנו איתה. בזמנו היא הפגישה אותי עם גורמים בקשר לערוצי טלוויזיה. עד כמה שאני יודע, היא לא שותפה בפעילויות הנוכחיות שלנו.

"אני פוגש אותה באופן רציף. אני חושב שהיא בחורה עם הרבה מאוד אדרנלין, ממש בית-חרושת ליזמויות. חלקן אחר-כך תופסות את הגל, ועל חלקן היא מוותרת טרם שהגיעו למימוש ומחליפה אותן ביזמויות חדשות. אי-אפשר לשבת איתה חצי שעה בלי שיהיו לה רעיונות.

"גם כשמשהו לא מצליח, היא לא מתייאשת ומגיעה עם הרעיון הבא. היא מעיין שופע. לפעמים שותים מהמים לרוויה, ולפעמים הם מתבזבזים. בסך-הכול זה נחמד שמישהו כל הזמן קריאטיבי.

"אני חושב שהיא שמה את הדגש על יזמויות, ומעדיפה להעלות עשרה רעיונות שמהם יוצא אחד, מאשר לחייב את עצמה למסלול שהוא משעמם יותר, של ללכת עד הסוף עם רעיון אחד ולהתעלם מרעיונות פוטנציאליים אחרים".

נדל"ן בשביל הלחם והחמאה

אלבין מתייחסת בחשדנות לעובדה שכותבים עליה ועל עסקיה, אינה מסכימה להתראיין בצורה מסודרת, ובסופו של דבר נעתרת לענות על כמה שאלות.

בשיחות בינינו היא מחליפה תפקידים במהירות מדהימה - לרגע היא מזהירה אותי בטון תקיף ("אני מחכה לך בסיבוב", היא אומרת, בחיוך מסוים); לרגע מתקרבת, מספרת סיפור אישי, בטון חם. לרגע מבקשת את הבנתי כאשה, רגע לאחר מכן היא מתארת את עסקיה. היא מאגפת אותי בשלושה ראשי-חץ במקביל - מנסה להפחיד, להקסים ולעורר הערכה - הכול בו-זמנית.

"אני יזמית חסרת-תקנה", היא מעידה על עצמה. "הבעיה היא שחלק מהיזמויות שלי מקדים את זמנו. יש לי ויז'ן מדהים. אני עושה שלוש-ארבע עסקות נדל"ן בשנה, שזה הלחם והחמאה בשבילי, ואני עושה כסף. וחוץ מזה ישנם היזמויות והחזון.

"העסקים שלי מורכבים משליש נדל"ן, שליש ניהול כספי ושליש יזמות. לפעמים זה מתערבב או משתנה, לפי התקופה".

את השקעותיה היא מבצעת באמצעות חברת אלמדיה שבבעלותה המלאה. הדבר שבו היא משקיעה כרגע חלק ניכר מזמנה הוא הקמת מותג לנשים בשם גאיה, שעל-פי תוכניתו העסקית יכיל כרטיס-מועדון וכרטיס-אשראי, ויחבור לגופים במשק לשיווק משותף. יש הסכם חתום עם ויזה כ.א.ל להנפקת כרטיס משותף, והסכמים ושיחות מתקדמות עם גופים רבים נוספים, כגון מקס ברנר ועלית, סטודיו C, דיזנהויז ואחרים.

"למרות זאת", היא אומרת, "החלטתי בגלל המצב של היום, גם מצב-הרוח, לדחות את כרטיס-האשראי. כדי שאשה תוציא 20 שקל (דמי החברות במועדון) היום, אני צריכה להוציא עליה 50".

מה שפעיל תחת המותג גאיה כרגע הוא קו של מוצרי ספא, שהגיע, על-פי דבריה, למכירות של 5 מיליון שקל בחצי השנה שחלפה מאז הציגה את המוצרים ו"נגיע ל-20 מיליון לפחות". המפעל, גאיה קוסמטיקס בחיפה, נמצא בשותפות שווה בין אלבין, דורון רוזנר ומשה לוי. הוא נולד ממפעל ותיק שמייצר מוצרי ספא על בסיס טבעי, "דור שלישי של סבונים וקרמים", אומרת אלבין. "אני לקחתי את זכויות השיווק, ומאז הם רק אומרים לי תודה" (רוזנר: "בכל מה שנוגע לתקשורת תפני לגליה אלבין").

כמה השקעת בזה?

"אני נותנת הלוואות-בעלים, שמוחזרות לי".

השבוע נסעה לארצות-הברית עם דוגמאות, במטרה לחבור לחברה האמריקנית 'ספא אנד בודי', שכבר קנתה מגאיה, לדבריה, 5,000 סבונים עם אצות-ים.

"אם מחקים אותי, מחקים אותי"

בעבר פורסם כי אלבין חשבה להתמודד בזמנו על הערוץ המסחרי הנוסף, אולם היוזמה לא הבשילה. היא הקימה כמה וכמה אתרים, ביניהם "נש"ר - נשים ברשת", פורטל נשים, שהיה אמור להכיל גם קניון ישראלי ראשון למסחר אלקטרוני ו-ניהול.קום, יחד עם מחבר ספרי הניהול מאיר לירז. "זו למעשה מעין תרומה", מסביר לירז, "היום במגזר העסקי חסר ידע. משום שהיה לי חומר, וגם גליה מעורבת בעסקים, החלטנו להקים אתר. הוא קיים שנתיים-שלוש, וההיענות ממש טובה - יש הרבה כניסות, הרבה לינקים אליו, הרשות לעסקים קטנים מפנה אליו. מנהלים לוקחים חומר".

האתר מרוויח?

"הוא לא מרוויח, ולמעשה ההוצאות גדולות מההכנסות. כמו שאמרתי, זה יותר בתחום התרומה. גם גליה וגם אני קיבלנו הרבה מעולם העסקים, וזו נתינה חזרה".

מדי פעם מופיע שמה כמי שהשתתפה ברכישת מניות של סטרט-אפ זה או אחר, לרוב ללא ציון האחוזים. על האחזקות הנוספות שלה בתחום ההיי-טק היא מעדיפה שלא להרחיב. "מה אני צריכה את זה", היא מסבירה, "למה לעורר קנאה".

"יזמות", היא ממשיכה, "זה מקצוע. יש כל-כך הרבה טכנולוגיות שאני יזמתי והיום אחרים ממשיכים".

למשל?

"לא אגיד לך, שלא תלכי לדבר איתם.

"כל הנושא של הסלולר והתמונות בסלולר ואפליקציות בסלולר. חשבתי על זה לפני ארבע שנים".

ומה קרה?

"לא חוכמה רק להיות ראשון. צריך להביא לתוצאות. אני למשל אמרתי שאדום יהיה הצבע של הנשים במאה הזאת. אז אם מחקים אותי, מחקים אותי. אבל את הסמכות המותגית שלי אי-אפשר לחקות, את היזמות הפרסונלית".

מה עלה בגורל הנציגות של חברת WSI (החברה הגדולה בארצות-הברית לשירותים מטאורולוגיים) שאלמדיה קיבלה ב-1999?

"WSI זה יופי של עסקה. גזרנו קופון וזהו. אלה שרכשו את הטכנולוגיה הזאת עוסקים בתחום הביטחון".

"תראי", היא אומרת, "יגאל ארנון לימד אותי, 'תעשי פחות, אבל אל תהיי חייבת לבנקים'. יש לי הלוואות לטווח ארוך אבל הן סבירות, והן כנגד נכסים. הוא אמר לי, 'אל תרדי מתחת לקו האדום ביחסים עם הבנקים'. יש לזה מחיר, כי העסקים הווירטואליים האמיתיים בנויים על מינופים. אבל זו חגורת-הביטחון שאני לא יורדת ממנה.

"הכול בחיים זה עלות ותועלת. איפה זה לא עובד? כשבאו בשנים הטובות עם טכנולוגיות מעניינות, בתחום הסלולרי, בתחום ה-G‏3. אז אפשר היה למכור במחיר טוב, אבל היה ה-Greed הזה, והתפיסה המוטעית שההיי-טק לא יפול עד כדי כך. אז מה שהפסדנו הפסדנו, ומה שהיום שווה הרבה פחות אולי יהיה שווה יותר, ואולי לא. השיטה שלי, של שליש שליש שליש, מאזנת. אז עושים יותר נדל"ן, ומחכים, ומפתחים משהו בשביל הנשמה".

"שלוש-ארבע השקעות מינוריות"

ב-1995, ימיו של בני גאון כמנכ"ל כור, קיבלה אלבין, שהיתה בקשר קרוב איתו, את מלאכת ההקמה והניהול של חטיבת כור מולטימדיה. הביצועים של החטיבה לא היו מרשימים ביותר, ופחות משנתיים לאחר הקמת החטיבה ניהלה כור מגעים למכירתה לטלרד אחזקות. אלבין פרשה, ואמרה אז: "הודעתי על פרישתי לאחר שכור קיבלה החלטה לצאת מהתחום. מי שיעשה את החשבון, יראה שמדובר בסיפור הצלחה. לא צריך להיבהל מזה שחלק מהחברות לא מרוויחות בטווח המיידי".

"כור מולטימדיה", משחזר גאון, "נולדה בעידן שכל נושא ההיי-טק והסטרט-אפ בתחום המולטימדיה היה מאוד פופולרי".

למה כור מכרה את החטיבה?

"זה לא מסגרת של קונצרן עסקי. מדובר היה בשלוש-ארבע השקעות די מינוריות בתחום המולטימדיה, כשהתקופה סביב היתה נינוחה ומקבלת השקעות כאלה. זה היה IN. אלבין ניהלה את כור מולטימדיה שנתיים, ועזבה את כור אחרי ארבע השקעות. להערכתי, כל ההשקעות כוסו על-ידי שתי מכירות שבוצעו מאוחר יותר".

זה היה רווחי?

"בשורה התחתונה, הסיכום היה מאוזן".

אחת החברות, קיו גרופ מולטימדיה, שכור השקיעה בה ב-1995 מיליון וחצי דולר תמורת שליש מהמניות, הנפיקה שנתיים מאוחר יותר, בהיותה בשליטת טלרד, 26% ממניותיה לפי שווי של 30 מיליון דולר. אלבין טוענת שזה מטה את שיווי-המשקל ממאוזן לרווחי.

כך או כך, כמנכ"ל כור מולטימדיה, הפיקה אלבין את סרט התדמית של כור, "בפריצה בין-לאומית", שזכה במשותף בפרס ראשון (עם יבואני פורד) בתחרות סרטי תעשייה בסינמטק.

"נלחמתי מבפנים"

מכל הדירקטוריונים שבהם ישבה אלבין, שניים שזכורים לה לא לטובה הם זה של חברת י.ו.א.ל לחיפושי נפט, וזה של גילתק. בשתי החברות אישרו הדירקטוריונים למנהלים הטבות או עסקות שעוררו ביקורת ציבורית. ב-י.ו.א.ל אישרו הדירקטורים אלבין, עמוס מר-חיים וחיים בן-דור לצמד בעלי השליטה, ג'ו אלמליח ודני טולדנו, הטבות מפליגות של מיליוני שקלים, בתחילת שנות התשעים, והיו שכינו את תהליך קבלת ההחלטות בדירקטוריון "חותמת גומי". לקראת סוף 1994 התפטרה אלבין ממועצת המנהלים של י.ו.א.ל.

ב-1998 אישר דירקטוריון גילתק למייסד החברה, מנחם קופ, לקנות חברה הנמצאת בשליטתו, בשם יס-מן תקשורת, וכן אושרו לו הטבות חריגות. גם את הדירקטוריון הזה עזבה.

"הנה, עזבתי את שני הדירקטוריונים האלה מרצוני", מתמרמרת אלבין, "ואז יוצאת ידיעה שאומרת שהעכבר נוטש את הספינה הטובעת. אני נלחמתי מבפנים, ראיתי שאני לא יכולה לשנות, ויצאתי החוצה. אולי המוסריות שלי גבוהה יותר משל שאר האנשים".

"לא לקחתי ממנה אגורה שחוקה"

ההגדרה העצמית של אלבין כאשת עסקים החלה, גם על-פי עדותה בעבר, ביום שבו נגמרה הגדרתו העצמית של בעלה המנוח, מיקי אלבין, האיש הראשון שכונה כאן אשף פיננסי, ובשנות גדולתו נגע בחברות הגדולות במשק, כולל החברה לישראל של שאול אייזנברג. בין היתר, הוא ממייסדי המגזין "מוניטין", החברה-האם של "גלובס".

אלא שב-1983, עם התמוטטות הבורסה, נקלעו עסקי אייזנברג לקשיים, וכך קרה גם ליחסי אלבין (ויונתן זוכוביצקי) עם אייזנברג. האחרון האשים את אלבין בכך שהשתמש בכספי אייזנברג כרצונו. ב-1985 הגיש רן כהן תלונה למשטרה בחשד שאלבין הריץ את מניות אתא ג', ותרם בכך להתמוטטות חברת הטקסטיל הוותיקה, מה שהפגיש את אלבין עם היחידה לחקירות הונאה ועם ראובן קובנט. לא מזמן נפגשו גליה אלבין ורן כהן ב"פוליטיקה" והתעמתו שוב על הנושא ההוא.

מכל מקום, ההמשך בעניין אלבין ידוע. בשבת ה-3 באוגוסט 1985, אחרי לילה בבית-המעצר ביפו, קפץ אלבין אל מותו מחלון חדר החקירות.

בספר הסמי-ביוגרפי "האהבה מנצחת" (בהוצאת ידיעות אחרונות) סוגרת אלבין חשבונות במרירות רבה עם דמויות רבות מאותה תקופה, ובעיקר עם שותפיו של מיקי אלבין, שעל-פי הספר ניסו לנשל אותה מרכוש רב, החל בנדל"ן וכלה במניות בחברות שונות. הספר מתחיל בלווייתו של יוני שוורץ (בן-דמותו של מיקי אלבין בספר). עם צאתו, הפך הספר למשחק ניחושים, שכן הוא רומן-מפתח רק בחלקו. אחדות מהדמויות מעורבבות, חלק מהעלילה אמיתי וחלק בדוי - מה שמן הסתם היקשה על כל מי ששקל לנקוט תביעת לשון הרע.

החלק שזכה לציטוטים הרבים ביותר הוא המפגש שלה עם איל הממון מנפרד גולדברג, ש"תמיד נראה לה כמו קיסר מונגולי עתיק" ואומר לה "Everything you have is mine... החברות שלי, החשבונות הסודיים בבנקים, כל הכסף והרכוש הם שלי". אלא שבסופו של דבר הוא 'מוותר' לה, והשניים - שאמורים לסייע לה, וזוכים בספר לשמות 'עו"ד דן מלחי' ו'עמנואל (מנו) מאור', חבר טוב של יוני-מיקי - מוצגים דווקא כמי שניסו לנשלה.

עו"ד רם כספי, שנכח במפגש בין אלבין לאייזנברג: "אני ומנטה עצמון היינו המפשרים בינה ובין אייזנברג. היא היתה מלאה טענות כרימון. לא דנים אדם בצערו. אבל לזכותו של אייזנברג אני יכול להגיד, בלי לגלות מידע כעורך-דין, שהוא גילה נדיבות ורוחב-לב, ולא רק כלפיה אישית. הוא שקל לתבוע אותה ואת זוכוביצקי. מנטה ואני באנו ואמרנו, 'קרה מה שקרה - המקרה הטרגי של התאבדותו / ניסיון הבריחה של מיכאל - ולא צריך להטיל עליה עונשים נוספים. כל מה שיש לה זה מה ששאול אייזנברג הותיר לה".

בעת פרסום הספר אמר מנחם (מנטה) עצמון ל"ידיעות אחרונות": "לא עשקתי אותה בכלום, לא לקחתי ממנה אגורה שחוקה. מיקי נגע ברכושו של אייזנברג. הוא קנה רכוש לעצמו בכספו של אייזנבג, וכשהעניין התגלה, אייזנברג רצה את הכסף חזרה. אם היא חייבת למישהו, זה לרם כספי ולי". כיום אומר עצמון כי אין לו עניין להתייחס לנושא.

"הוא ביטל לי את החנייה"

בין הדברים שהותיר מיקי אלבין אחריו היו גם 33.5% ממניות חברת נחושתן, שעסקה אז בתפעול מעליות, ויחד עם הירושה בא גם חבר-לשעבר ושותף, עמיהוד רבין (כיום מנכ"ל שרנוע), שהחזיק 29%. גליה אלבין ורבין שיחסיהם היו עכורים, נקלעו לסכסוך בעלות, שבשיאו, ב-1992, הפעיל רבין את הסכם הבמב"י שהיה ביניהם.

אלבין: "עמיהוד רבין ביטל את החנייה שלי בנחושתן. אם הייתי גבר, הוא לא היה מעז לבטל לי את החנייה. הוא לקח אותי, בשיא החוצפה, כמישהו חלש שאפשר לעשות לו מה שרוצים. היה לנו הסכם במב"י, והוא קיבל מימון בק טו בק מבנק הפועלים, הגיש לי הצעה ב-3.5 מיליון דולר לרכוש אותי, ונתן לי 60 יום. הוא היה בטוח שאני אתמוטט. ואז מצאתי את לוי קושניר, ואמרתי לו, קח את החברה ב-3.9 מיליון, וב-3.5 אני אקנה את עמי, ואת ה-400 אלף לקחתי הביתה. עסקה טובה, לא? וזו היתה חברה תעשייתית, אז זה עוד היה פטור ממס. אני מצאתי לבד את לוי קושניר ולא פחדתי מעמיהוד רבין".

עמיהוד רבין התעלם מפניותינו.

לוי קושניר: "לא הייתי מעוניין לרכוש רק חלק, כך שכאשר השותף הפעיל את הסכם הבמב"י העסקה נעשתה. אנחנו לא מצטערים וגם היא לא. היא רצתה טו קאש אאוט".

אלבין רכשה מידי חיים בראון המנוח את "מוניטין", כתב-העת שיסדו בראון ומיקי אלבין המנוח. לאחר הרכישה התקשרה עם "פנטהאוז" והקימה את "מוניטין פנטהאוז", שנכשל. אלבין: "אני לא שואלת את עצמי היום למה פתחתי את פנטהאוז. מה הטעם? ממשיכים הלאה. הקדמתי את זמני עם זה".

בימים אלה היא איננה עוסקת בפוליטיקה ("זה הכול עניין של עלות-תועלת"), אבל שנים רבות היתה חברת ליכוד, עד שהודיעה על פרישתה משם ועל תמיכתה במדיניות השלום של העבודה. ובכל-זאת, מימנה את פרסום המודעות "רק מרידור יכול".

כאשר פנינה רוזנבלום רצה ברשימה משלה לבחירות, אלבין הצטרפה. רוזנבלום: "היא פנתה אליי כי רצתה לעזור לי. היא האמינה בי ואנחנו חברות. לא היה חשוב לה באיזה מקום להיות, היא רק רצתה לתמוך. אני חושבת שכל הכבוד לה, היא בולדוזר, יודעת להזיז דברים - והיא התמודדה עם דברים לא קלים".

"אני נראית כך כי אני אוהבת לצחוק"

כרגע היא מנתבת את פעילותה העסקית-חברתית למותג גאיה. "זהו מותג שאני הסמכות המותגית שלו. ראיתי בעיני רוחי כרטיס שמעניק לנשים הטבות. סגרתי עם גורמים מובילים במשק. רינה דגני מגיאוקרטוגרפיה עשתה לי סקר, שגילה ש-86% מהנשים בישראל לא מרוצות ורוצות לשנות את חייהן ולא יודעות איך. גאיה זה פנס בעבורן.

"לא קראתי לזה גליה, זה לא כמו אסתי לאודר, או פנינה רוזנבלום. קראתי לזה גאיה, על-שם אלת האדמה, אם כל האמהות. זה כמו דיסני. זה כללי. להבדיל מקום איל פו, שמאופיין בפלח שוק עליון עליון, גאיה זה מיינסטרים".

מה האידיאולוגיה של גאיה?

"יש לי מנטרה אחת: לחיות, לאהוב, לצחוק, להתחדש. בלאהוב אני מתכוונת לאהוב את המשפחה, אני לא מטיפה לפמיניזם ולסביות. ולצחוק זה מאוד חשוב. שואלים אותי, לא עשית מתיחת פנים? ואני אומרת, לא נגעה בי יד חוץ מהפס הקבוע בעין שעשיתי אצל רונית רפאל. אני נראית כך כי אני אוהבת לצחוק.

"במפגשי נשים שיש לי, במודיעין, בראש-העין, ברמת הגולן - איפה שמזמינים אותי - אני אומרת לנשים, תתחדשי, קחי עוד קורס מחשב, לכי לעוד חוג, תפתחי ספר. אל תהיי כמו בטטה. ואם מישהי אומרת לי, אה, זה לא חוכמה, את גליה אלבין - אני עונה לה, ומה עזרת לעצמך כשאמרת את זה?"

"אני אומרת לנשים. אם את מצטרפת לגאיה, 10% הולך לקרן גאיה לקידום נשים. אז תפסיקי להגיד: מה זה ייתן לי.

"פגשתי את רון לאודר באירוע בניו-יורק, ואמרתי, רון, את עושרכם עשיתם מנשים, בקוסמטיקה. אני אתן 6,000 דולר ואתה תעמיד אותו הסכום. וכך היה, והיום ארבע בנות, שיש להן פוטנציאל למנהיגות, לומדות במרכז הבינתחומי. קיבוצניקיות, שבחיים לא היו יכולות להגיע לזה. לאודר עוקב אחריהן. הוא אמר, 'יש לזה משמעות בעבורי'".

התוכנית העסקית של גאיה, הפונה למשקיעים פוטנציאליים, מספרת שההשקעה הראשונית היתה כ-250 אלף דולר בהלוואת בעלים, וכי החברה רוצה לגייס כ-2 מיליון דולר.

אפילוג

"החופש שלי זה ערך עליון. אני עושה עסקים שלא דורשים ממני יותר מדי זמן, שיישאר לי מספיק זמן לחיות. נכון, אני מבלה הרבה. מחר אני נוסעת לחודש. אחרי ניו-יורק אסע לאוסטרליה ולניו-זילנד. אני מנצלת את החיים, אני עושה עסקות שאני מראש בונה אותן כדי לגזור קופון ולא כדי להתפרנס לאורך זמן. זה סגנון אשת-העסקים שאני. ליאורה מרידור עובדת 20 שעות ביום בבזק בינלאומי, פנינה שנהב לא לוקחת אף פעם חופש מבזק. אני לא רוצה לחיות ככה. על קברי יכתבו, 'פה נטמנה אשה שידעה לחיות'".

בדרך-כלל עסקות קטנות

ב-12 בדצמבר אשתקד הופיעה גליה אלבין לפגישה איתי, בלובי של הילטון תל-אביב, בלבוש ההולם את תפקידה החדש, משווקת דירות יוקרה בטורונטו, קנדה - חליפת-עסקים נשית, תיק תואם, שפע מסמכים באנגלית ותמונות של הפרויקט. היא ושותפה, האדריכל מידד דן, מונו למשווקים בישראל של מגדל ריץ, בן 65 קומות, מלון משולב ב-400 דירות, שהיה אמור להיבנות בעיר. אלבין דיווחה שהיא עצמה קנתה, על הנייר, שתי דירות במגדל תמורת 670 אלף דולר, וזו כמובן הבעת אמון בפרויקט. שותפה דן קנה דירת שני חדרים ב-300 אלף דולר. עוד סיפרה, שדונלד טראמפ יהיה השותף בפרויקט.

מכירת הדירות תחל בו-זמנית ב-21 בדצמבר, היום הקצר בשנה, בשש ערים, אמרה, מטורונטו ועד קואלה-לומפור, כולל תל-אביב. אלבין: "יוסי ולדמן וטראמפ הקצו 40 דירות לישראלים, ואנו מניחים שהן יימכרו בתוך זמן קצר". ואכן, ב-21 בדצמבר אירחה אלבין, במדשאת מלון מפואר בהרצליה, את בני המאיון העליון, ושכנעה אותם לקנות 16 דירות, כולן על הנייר. סך המכירות הגיע ל-7.5 מיליון דולר. עברו כמה חדשים, והתברר שהבנייה טרם החלה, העירייה טרם נתנה היתר בנייה, לא יוסי ולדמן הוא היזם אלא אביו לייב, שהוא בעצם עבריין נמלט (עבירות הונאה ומעילה) שארצות-הברית דורשת את הסגרתו. כשנודע לו מי השותף המיועד, משך טראמפ ידו מהפרויקט, וחברת ריץ-קרלטון ביטלה את חוזה הניהול.

ככל הידוע, החזיר ולדמן לישראלים, כולל אלבין, את דמי-הקדימה ששילמו. כמה מספקי השירותים לאירוע המפואר במלון הגישו בינתיים תביעות נגד מארחיו, בטענה שעד היום לא קיבלו את המגיע להם. אלבין העדיפה אז שלא לענות להודעותיי הטלפוניות.

אין זו הפעם הראשונה שבה משווקת אלבין דירות בחו"ל. לפני ארבע שנים הקימה שותפות עם המתווכת הניו-יורקית שרה סגל, במטרה לשווק לישראלים דירות-יוקרה במנהטן. סגל היא ברוקרית של חברת תיווך ניו-יורקית גדולה, ונראה שביקשה להסתייע בקשרים החברתיים והכלכליים של אלבין בארץ. השתיים סיכמו להתחלק בעמלות. לאחר הקמת החברה מסרה סגל ל"גלובס" כי השתיים מכרו בתוך שבועות אחדים תשע דירות, רובן של שני חדרים, ב-240-200 אלף דולר. אלא שזמן קצר לאחר מכן התפרקה השותפות, תוך חילוקי-דעות וטענות הדדיות.

בשנים האחרונות היתה אלבין פעילה פה ושם בתחום הנדל"ן, בדרך-כלל בעסקות קטנות יחסית. לאחר פטירתו של מיקי התגוררה במשך שנים בווילה בצפון תל-אביב, מול הווילה של הח"כ לשעבר אברהם שפירא המנוח. בווילה זו היו לה חדרי-עבודה, שמהם ניהלה את פעילותה העסקית. לאחר-מכן עברה להתגורר בווילה הנוכחית שלה, בכפר שמריהו.

לפני כארבע שנים הצטרפה אלבין לקבוצת יזמים גדולה, שאורגנה בידי קלמן סופרין ונחשון קויתי, בעלי השליטה בחברת ב.ס.ר. הנדסה ופיתוח. הקבוצה קנתה ממאפיית אחדות מגרש ברחוב הברזל 23 ברמת-החייל, ובנתה עליו בניין משרדים בן 12 אלף מ"ר. העסקה התבססה על כך שכל אחד מהשותפים קנה מראש משרדים, וכך גייסו מראש את כל הסכום הדרוש לקניית המגרש ולבנייה.

אלבין קנתה 300 מ"ר משרדים, שהם 2.5% מהבניין, ושילמה, על-פי הערכה, כ-500 אלף דולר, לפי 1,600-1,500 דולר למ"ר. המשרדים בבעלותה, והיא מנהלת מהם כיום את עסקיה. בעת קניית המשרדים ניתן היה להשכירם ב-18-17 דולר למ"ר לחודש. היום, כשהשוק בשפל, דמי-השכירות ירדו ל-13 דולר למ"ר לחודש.

אלבין עצמה מספרת גם על שותפות בפרויקט בנייה של 16 קוטג'ים ברמת-ישי ("אנחנו קבוצה, וכל אחד ייקח הביתה 300 אלף דולר"), וכמו-כן היא מציינת שהיא קונה נדל"ן בצפון אמריקה, בעיקר בניויורק.

הסכסוך על הירושה

לפני 17 שנה ירשה אלבין מבעלה המנוח, מיכאל, 80% מרכושו, כולל שלוש דירות בשדרות דוד המלך. מיכאל הוריש 20% מהבעלות לאמו, אוגניה. האם נפטרה, ויורשיה, אחיה ארנולד וינשטיין ואחותה איזבלה ברנדר, הגישו ב-1997 תביעה נגד גליה אלבין, בטענה שהיא גוזלת את רכושם, כולל חלקם בדירה.

התביעה הסתיימה בפשרה, בהליך גישור בפני השופטת שרה פריש. אלבין שילמה לכל אחד מהם 10,000 דולר, והדירות הועברו אליהם לחמש שנים, לצורך השכרה בשוק, החל מיולי 2000. על-פי הערכה זהירה, יכולים האח והאחות לקבל בתקופה זו דמי-שכירות של כ-150 אלף דולר.

עו"ד ארנון שגב ממשרד תוסייה-כהן ושות', שייצג את דודיו של מיקי אלבין בסכסוך המשפטי: "הסכסוך החל כסכסוך שהתנהל לאחר פטירתו של מיקי אלבין, בין גליה אלבין לבין אמו של מיקי, אוגניה אלבין. מכתב-התביעה עלה שמיקי אלבין קיבל בתחילת דרכו העסקית כספים ואפשרויות לשעבד רכוש של אמו, לצורך פיתוח עסקיו. לכן קבע בצוואתו שאמו תהיה זכאית לקבל חזרה את הרכוש, ואת האפשרות לעשות ברכושו כרצונה במהלך חייה, ועם פטירתה - הרכוש יעבור לגליה והילדים. זו פרוצדורה הנקראת 'יורש אחר יורש'.

"אוגניה, מצדה, ביקשה להעביר את הרכוש שירשה ממיקי לאחותה ולאחיה. מדובר ברכוש רב - דירות, מניות במוניטין ורכוש שהיה חלק מעסקת נחושתן. כאשר הלכה אוגניה אלבין לעולמה, התעוררה השאלה לאן יעבור הרכוש, האם יחזור לגליה אלבין ולילדים, כפי שציווה מיקי, או שילך לאחיה ואחיותיה של אוגניה, כיוון שבצוואה ניתנה לאוגניה האפשרות לעשות במהלך חייה ברכוש כרצונה.

"בהליך 'יורש אחר יורש' מותר ליורש הראשון לרוקן את העיזבון מתוכן - מה שנקרא כשר אבל מסריח. אבל אז הוא לא יכול לצפות ליותר מדי עזרה מבית-המשפט, מפני שזה לא נראה כל-כך טוב. הלוא אם מיקי היה רוצה לדאוג לדודו ולדודתו, הוא היה יכול לעשות זאת במפורש".

מה פירוש לא לצפות לעזרה מבית-המשפט?

"בין היתר, המשמעות של היעדר עזרה היא שבית-המשפט מטיל חובות פרוצדורליות קשות מאוד על הצד שמבקש להעביר את הרכוש. פעולת העברת הרכוש חייבת להסתיים עוד בחייו של היורש הראשון. הוא לא יכול לצוות את הרכוש הזה לאחר מותו. אם זו דירה, צריך להעביר אותה בטאבו. אם מדובר במניות, הפעולה צריכה להירשם אצל רשם החברות. במקרה הזה, אוגניה אלבין לא השלימה את פעולת ההעברה, אלא עשתה רק פעולות שהן 'כמעט' העברה - היא חתמה על ייפוי-כוח בלתי חוזר ועל תצהיר אצל עורך-דין. לכן זה הערים קשיים על הדודה והדוד. בסופו של דבר העניין הסתיים בפשרה".

נראה כמו מקרה שבו כל צד אמור לחשוב שהוא צודק.

"כן, כמו בהרבה מאוד סכסוכים מהסוג הזה. כאן הצדדים דווקא נהגו בתבונה כשהתפשרו, ובסוף כולם יצאו מרוצים".