האם יש קשר בין היחס שלו זוכה בית-הקולנוע בעיר לנחישותם של פרנסי העירייה לקיים אצלם פסטיבל סרטים? בשבוע הבא ייפתח בחיפה פסטיבל הסרטים הבין-לאומי ה-18. חיפה, העיר הראשונה בישראל לארח פסטיבלי סרטים, מחזיקה בשיא ארצי נוסף: מרכז העיר ההיסטורי, שכונת הדר הכרמל, זרוע בתי-קולנוע ישנים, כולם נעולים, אטומים, במצב כזה או אחר של קריסה. בניגוד לתל-אביב למשל, שהקימה בתי-קולנוע חדשים רבי-אולמות על חלק מקולנועי-הענק של פעם, חיפה ייבשה את כל בתי-הקולנוע שלה. המצב אינו חדש. הוא החל עוד בסוף שנות ה-80. בתחילה סוגרים את המקום, מניחים לו להידרדר, ואז יש בניינים שהורסים, כמה מהם הופכים למגרשי חנייה, ממתינים ליזם שיבנה, ורובם הגדול נשאר, כאמור, על תלו. עברתי שם בשבוע שעבר. קולנוע "תמר", שנשרף פעמיים עוד בשנות ה-70 ונראה היום בחורבותיו כמו מבצר האלאמו; קולנוע "דומינו", שנאטם כמרתף בין הבניינים המקיפים אותו; קולנוע "רון", שחתולים הציצו אליי מתוך האכסדרה שמעל גובה הרחוב; קולנוע "פאר", שנהגי תחנת המוניות הסמוכה לא ידעו לספר לי מה נעשה כעת מאחורי קירותיו, בוודאי לא מה עלה בגורל ציורי-הקיר שעוצבו, כנהוג אז, במיוחד לבית-הקולנוע. מה שהטריד בעיקר במסע בין האולמות החרבים היה המראה, החדש יחסית, של גדרות וסורגים שמקיפים חלק מהמבנים, אם מפני סכנת התמוטטות ואם כדי לבודד ולהשכיח אותם יותר. פרופ' יוסי בן-ארצי, חוקר תולדות העיר ודיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, לא מופתע מהתיאור שלי. "מצב בתי-הקולנוע רק משקף את מצב העיר. חיפה זו עיר שנגמרת מבפנים. הדר הכרמל זה לא מיד-טאון, ולא שיינקין של תל-אביב. זה היה לב העיר בתקופת המנדט, ובהמשך העיר טיפסה דרומה והתפשטה. אם בנו חנויות ומסעדות בכרמל, איש לא ירד לעיר ההיסטורית. הדר ניטשה על-ידי האוכלוסייה המקורית, גרים בה היום ערבים ודתיים ועולים חדשים. חיפה גמרה להתפשט, אבל עדיין לא עברה מה שנקרא בסוציולוגיה ג'נטריפיקציה, התאצלות של האזור, שהוא חזרה של האוכלוסייה למרכז העיר, כמו שקרה בתל-אביב". מאחר שהבעיה נמדדת בכדאיות כלכלית, המבנים הבזבזניים לכאורה של בתי-הקולנוע של פעם הם הראשונים לעבור שינוי ייעוד, למגדלי-מגורים ובעיקר למרכזים מסחריים. כך עומד לו מבנה קולנוע "עצמון", 1,300 מ"ר על מגרש של 700 מ"ר. לפני שלוש שנים תכננו שם 11 קומות של משרדים, אבל ההצעות שנתקבלו היו נמוכות. אחר-כך החליטו להרוס ולבנות במקום מגדל-מגורים של 20 קומות, 140 דירות של 60 מ"ר, המיועדות לעולים. כעת הבניין כלוא בסורגי ברזל, ובחברת מאן גילו לי שהמקום שוב מוצע לבנייה מסחרית, ועדיין אין קונים.
חיפה היא מקרה מיוחד של תהליך קניוניזציה. רבע מיליון תושבים, עם שבעה קניונים, יותר מבכל עיר אחרת בישראל. הקניון האחרון, הגדול מכולם, הוא גרנד קניון. לדברי בן- ארצי, בנייתם התכופה של הקניונים נוגסת בקניונים קיימים. ומאחר שבכל קניון נבנה גם קומפלקס של בתי-קולנוע, נוצר תהליך נגיסה גם באותם קניונים ובתי-קולנוע שמלכתחילה נבנו כתחליף לבתי-הקולנוע הגדולים של פעם. בן-ארצי ממחיש זאת בסיפור על צפייה שלו בסרטים באולמות הריקים בקניון פנורמה במרכז הכרמל, וקשה שלא לחשוב על קרבת המקום, כמו נגע-מחלה, לקריית השמחה של פסטיבל הקולנוע החיפני.
הפסטיבל השנה מזמן גם ניגוד אירוני בין מצב אולם הקולנוע לזה של סרט הקולנוע. הסרט הפותח של הפסטיבל יהיה "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, עותק חדש ומשוחזר לסרט בן למעלה מ-60 שנה, המופץ בכל העולם, ובעצם מהווה מסר של תרבות-קולנוע. מתן כבוד ליצירת האתמול הקלאסית ודאגה לשימורה. בעולם הגדול, מסתבר, מוצאים דרכים לשמר גם אולמות, מבני תרבות. לפני מספר חודשים נפתח מחדש בארצות-הברית אולם קולנוע ישן שבו מציגים סרטים "כמו פעם". לפני מספר שבועות החלו בארצותהברית בשחזור נוסף, בית-הקולנוע שאליו נמלט לי אוסוואלד לאחר שרצח את הנשיא קנדי, ושם נלכד על-ידי השוטרים. המקום הפך מאז הרצח לאתר היסטורי, וגם המשיך לפעול כבית-קולנוע, עד שנשרף ב-1995 ונותר בשיממונו. כעת משחזרים את המקום, שנבנה במקורו ב-1931, בהשקעה של מיליוני דולרים. אם יש בית-קולנוע אחד בחיפה שיש בו מהפאר והאצולה של תקופת הזוהר ההיא של המחצית הראשונה של המאה ה-20, הריהו קולנוע "אורה". הוא תוכנן בשנת 1938 בידי אוסקר קאופמן, אדריכל בעל שם עולמי שהתמחה במבני תרבות בברלין. קולנוע אורה והבניין המקורי של תיאטרון "הבימה" הם הבניינים הציבוריים היחידים שעיצב קאופמן בארץ. המבנה המקורי של הבימה הושחת מאז, קולנוע אורה שמר על מראהו לאורך השנים. המבנה ממוקם במרכזו של הרחוב הראשי בהדר הכרמל. מועצת הפועלים, שהחזיקה אותו בבעלותה, תלתה עליו את דגלי הלאום והדגל האדום, והמדרגות שהובילו אליו שימשו מצפה טוב בתהלוכות וימי חג. קאופמן היה גם אחראי על המבנה הפנימי המהודר של הקולנוע, הפואיה הכפול, עבודות הנגרות, הפרזול, הריצוף ועד הנברשת המפוארת שהשתלשלה מתקרתו הגבוהה. קולנוע אורה לא נמצא ברשימת המבנים לשימור, ומרכזת המועצה הציבורית לשימור של מחוז הצפון, ורד סלומון-ממן, מתקשה להסביר מדוע. הרשימה הורכבה ב-1991, וכל הניסיונות מאז לכלול בתוכה את אורה עלו בתוהו. המאבק על הקולנוע האחרון בחיפה קיבל בשנה האחרונה תפנית דרמטית, כאשר המבנה נמכר לידי שלושה סוחרי בדים מתלאביב. הוועדה המחוזית אישרה שינוי ייעוד, ובמקום יוקם מרכז מסחרי.
החל המשא-ומתן הבלתי-נגמר על שימור המבנה. במרס השנה התכנסה ועדת השימור של העירייה, שקיבלה לידיה סקר שימור של האדריכל ירון גרנות, שרק הדגיש את חשיבותו ההיסטורית-אסתטית של הקולנוע. המלצת היחידה לשימור בתום הישיבה: "לכלול את המבנה הנ"ל ברשימת השימור. כמו-כן לאשר את השינויים המוצעים להכשרתו לצורכי מסחר".
סלומון-ממן רואה בניסוח הזה סימפטום לפעולת ועדת השימור, שאומרת דבר והיפוכו, ובאותו משפט גם ממליצה לשמר וגם לשנות את המבנה. את הבעייתיות היא תולה בתפקודו של ראש העיר עמרם מצנע כיו"ר ועדת השימור, שמדרך הטבע מטה אוזן קשבת ליזמים וצורכיהם. "המודעות לנושא השימור לא הוטמעה בעיריית חיפה, הם לא הגיעו להבנה שזה נכס של העיר, ולכן ועדת השימור, למרות תפקידה, היא חותמת גומי להריסת מבנים". היזמים, למרבה השמחה, הסכימו להצעת האדריכל גרנות - לשמור על החזית. לגבי הפנים, תעלומה. סלומון-ממן: "נושא הפנים לא סגור, כי לא יודעים מי הפירמות שייכנסו פנימה. אם ייכנס בנק, או מותג אחד, הפנים או חלקים ממנו, כנראה ישומרו. אם מותגים שונים ייכנסו, הפנים יחולק, כך שהמלחמות על תוך בית-הקולנוע נמשכות". השאלה הגדולה, שאין עליה מענה, היא מדוע נעשה הוויתור הראשוני על המבנה וגריעתו ממצבת מבני התרבות. מדוע לא לשמר אותו כבית-הקולנוע המפואר האחרון בישראל, או לפחות להשתמש בחלל המרשים, בדומה למדינות רבות בעולם, לספרייה מרכזית, במקום כל ספריות הבטון המשעממות שסיגל לעצמו עם הספר. אבל סלומון-ממן המתפזרת בין המלחמות האחרות שלה לשימור אינה הכתובת. ובית-הקולנוע הישן יינצל רק אם יקום לו לובי של אנשי תרבות.