כל ארכיב עברי שעל מדפיו גיליונות עיתונות ארץ ישראלית מתקופת השואה יודע לספר גם על אחת מפרשיות התקשורת הסבוכות והמתמיהות בהיסטוריה המקומית: אופן סיקור השואה בזמן התרחשותה. ממרחק 60 שנה נוצר הרושם כאילו משהו בסיסי ביותר היה לקוי באמות המידה המקצועיות של עורכי העיתונים, וזה במקרה הטוב. במקרה המדאיג יותר מופנות מבעד לביקורת התקשורתית האשמות כלפי הנהגת הציונות וטענות בדבר אחריותה העקיפה להצלחת הדיסאינפורמציה שהייתה אחד מבסיסי מפעל ההשמדה.
לאחרונה פורסם ספר המקבץ מאמרים תחת הכותרת "העיתונות היהודית בארץ ישראל לנוכח השואה". עורכי הספר, דינה פורת ומרדכי נאור, ביקשו לשפוך אור על התופעה ולהסביר אותה. בספר אפשר למצוא מאמרי מפתח מאת יואב גלבר וש"ב בית-צבי. רוב המידע שנגולל להלן שאוב מהטקסטים האלה.
תחילה לעובדות. דינה פורת אומרת שקראה את כל העיתונים היומיים של כל שנות המלחמה שיצאו בארץ. לדבריה היו בעיתונות היישוב כמה גלים עיקריים של גילוי עניין במצבם המידרדר של יהודי אירופה, וביניהם תקופות רגיעה.
בסימן שאלה עם פרוץ המלחמה ממקדת העיתונות את תשומת לבה בנעשה בחזית. אבל בשנת 40', ובייחוד בחצי הראשון של אותה שנה, עת הנאצים כולאים את היהודים בגטאות, מתפרסמות ידיעות רבות על הנעשה בקהילות שמתקיימות בשלטון הגרמנים. העורכים בוחרים לשמור את הכותרות הראשיות להתפתחויות המלחמה, והידיעות על מצב היהודים ממוקמות בטורים צנועים יותר של העיתון, אם כי בתדירות גבוהה. בכלל, אומרת פורת, עד שנת 41' לא הייתה בעיה של הגעת ידיעות מאירופה לישראל.
בחצי השני של שנת 40' עד סוף שנת 41' מתמעטות והולכות הידיעות. פורת אומרת כי "אפשר להבין את זה היסטורית כשמנתחים את המלחמה", מכיוון שנדמה היה אז שהגטאות הם הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות.
מבחנה הגדול של העיתונות הגיע בשנת 42', כשהנתק עם אירופה מקשה על וידוא המידע ובו בזמן מתחילות לזרום ידיעות בדבר הגירוש וההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. בסוף אותה שנה מודיעה הסוכנות כי אכן מתבצעת השמדה שיטתית של יהודים. היישוב זועק אללי, ימי אבל מוכרזים והעיתונים עוטים מסגרות שחורות. אך עד אותו הרגע, במשך 11 החודשים הראשונים של השנה, היחס של העיתונות לידיעות על המוני ההרוגים מתאפיין באי אמון המלווה בניסיונות הרגעה תכופים.
מהודעת הסוכנות עד מאי 43', כשהמרד בגטו ורשה מגיע לסיומו, תופסת השואה (ובמקרה הזה גם הגבורה) כותרות רבות בעיתונות. אך מאמצע שנת 43' שוב יש הידלדלות בכמות הדיווחים, ומה שנדפס מופיע בדרך כלל בעמודים הפנימיים. חוץ מגל הסיקור של גורל יהודי הונגריה, נמשכת מגמה זו עד סיום המלחמה.
נחזור לשנת 42', אל השלב הבעייתי ביותר בתהליך הזה. במשך השנה העיתונות אמנם מפרסמת ידיעות המגיעות אליה מאירופה, אך עד הודעת הסוכנות נרשם מיעוט מדהים בהיקפן ובמיקומן. הכותרות קטנות, הדיווח אינו מלווה במאמרי מערכת רבים, הפקפוק בנכונות המידע נותן את הטון. בדרך הכלל לפחות עיתון אחד לא מפרסם ידיעה מסוימת, וכך נפגמת אמינותה. "דבר"
פרסם מאמר מערכת ראשי על ההשמדה רק בסוף מאי 42'. המכתב הראשון למערכת שיוחד לנושא זה פורסם בעיתון "הבוקר". התאריך - אמצע אוגוסט.
דם כמים השנה נפתחת בידיעות על גורל היהודים: תמותת יהודי ורשה עולה באופן מדאיג, לא ברור מה אירע ל-30 אלף מיהודי וילנה, רציחות אקראיות בעיירות פולניות גובות עשרות קורבנות, וכדומה. הידיעות האלה מתפרסמות לעתים בעמוד הראשון, לעתים בעמודים הפנימיים, לפעמים מקבצים כמה ידיעות תחת כותרת אחת.
בספרו "המיליון השביעי" מציין תום שגב כי באמצע חודש ינואר מקשט עיתון "הארץ" את עמודו השני בכותרת "ניצחון גדול בכדורגל למכבי דמשק". באותו טור, מתחת לכתבה המשבחת את שערי הקבוצה, הודפסה גם הידיעה על "הזוועה הנאצית בחארקוב" ובה מסופר על המוני יהודים עירומים למחצה שנדחפו והוכו בידי הנאצים עד מוות. שילובים שכאלה היו שכיחים באותו הזמן.
באמצע חודש מרס נרשמת עליית מדרגה. "דבר" מפרסם בעמודו הראשון, תחת הכותרת "דם יהודי נשפך כמים", את המידע הבא: נציג הג'וינט בהונגריה מדווח כי חיילים הונגרים שלחמו לצד הנאצים חזרו לחופשת חג המולד ובפיהם סיפורים על רציחתם של 250 אלף יהודים בידי הגרמנים. לצד ידיעה זו מודפסת איגרת מאת שר החוץ הרוסי מולוטוב המעדכן שכ-100 אלף אזרחים רוסים נספו בטבח שעשה הצבא הגרמני בשטחים שכבש, רובם יהודים, ומכללם כ-52 אלף יהודים בקייב. גם "הבוקר" ו"המשקיף" פרסמו ידיעות אלה בעמוד הראשון בכותרת ראשית. עיתון "הצופה" הוסיף לכותרת סימן שאלה, תופעה מופרכת שתחזור בחודשים הבאים גם בעיתונים אחרים. "הארץ" לא פרסם את הידיעות כלל, ועל כן לא נאלץ לא לפרש אותן ולא להכחיש אותן.
כבר אל הפרסום הזה, הראשוני מבחינת מספר הנרצחים, מתלווה אזהרה לציבור שלא יאמין לכל מילה שהוא קורא בעיתון. "דבר" כותב בסיום הדיווח של נציג הג'וינט: "אין ספק שהרוצחים הנאצים שפכו דם כמים במקומות הכיבוש, אבל לכל המספרים הגדולים הללו, הניתנים מפי 'חיילים השבים מהחזית', יש להתייחס, כמובן, בהסתייגות רבה". ואיגרת מולוטוב מסתיימת גם היא בהערת מערכת מסייגת: "בידנו רשימה של 'הכוכב האדום' (עיתון הצבא הסובייטי) על הטבח בקייב, וממנה אפשר ללמוד כי רוב הקורבנות בקייב לא היו יהודים דווקא..." אותה רשימה של "הכוכב האדום" מתפרסמת במהלך השבוע, אך מתברר שאין בה דבר שאפשר ללמוד ממנו כי רוב הקורבנות לא היו יהודים, להפך.
היכן האסטונים יום לאחר פרסום הידיעה המרעישה על הטבח הנורא מופיע ב"דבר" מאמר הרגעה במדור שנקרא "משהו". בין היתר נכתב בו: "...המודיעים הבלתי אחראים למיניהם מוסיפים במו ידיהם להרוג יהודים. הם קולטים כל שמועה, מחפשים בנרות אחרי כל בשורה רעה, אחרי כל מספר קטלני - ומגישים אותו לעיתונים ולקוראים בצורה ובתוכן המקפיאים את הדם ו'הורגים' ממש... האם אין מרגישים מפיצי הידיעות על רבבות יהודים ועל רבע מיליון יהודים הרוגים וטבוחים, כי לב רבים אינו נוטה להתרגש ביותר מהעובדות והמספרים אשר בידיעות האלה, מחמת אי אמון בהן, מחמת ההגזמה שבהן... יודעים אנו מה נאמנה עדותם של חיילים ידועים החוזרים מהחזית המתפארים ב'מעשי ידיהם' הגדולים... לאט לכם מודיעים ועיתונאים ביציקת דם יהודי לתוך שורותיכם!" העיתון מבקש לבטל את תקפות הידיעה ולראות בה התרברבות של החיילים ההונגרים, אף שבטקסט המקורי נאמר במפורש כי הדיווח מבוסס על מעשי החיילים הגרמנים. עיתון "הצופה" מדפיס מאמר זה בשלמותו ומוסיף כמה מילות ביקורת משל עצמו על מה שהוא מגדיר כניפוח שמועות. "וכי אין די בצרות ישראל?" הוא שואל.
עוד יום עובר, והפעם מתפרסמת ידיעה הסותרת את מספר הנרצחים בקייב. 1,000 יהודים ולא 52 אלף, כפי שנמסר תחילה, כך עולה מ"בולטין המלחמה" של הסובייטים. אחר כך התברר שידיעה זו שגויה.
בינתיים זורמות עוד ידיעות: 86 אלף יהודים נטבחו במינסק, 300 רבנים התאבדו, 1,200 יהודי הולנד מתו, הושמדה יהדות אסטוניה. באמצע יוני "הצופה" מפרסם בעמודו הראשון, בין שתי ידיעות ראשיות על המלחמה, גם ידיעה על "טבח איום בווילנה", כותרת המשנה: "60 אלף יהודים הוצאו להורג?"
ב-30 ביוני, תחת הכותרת "אימה!", מופיעה ב"דבר" ידיעה קצרצרה בזו הלשון: "דובר של הקונגרס היהודי העולמי הכריז בניו יורק כי לפחות כמיליון יהודים נרצחו בזמן האחרון באירופה על ידי הנאצים, ולפחות מחציתם בפולין".
שב ואל תודיע באותו יום מעתיק "הארץ" מה"דיילי טלגרף" דו"ח של ממשלת פולין ובו דיווח מפורט מאת שמואל זיגלבוים, נציג הבונד במועצה הלאומית הפולנית. זיגלבוים מדבר על ריכוז יהודים והשמדתם השיטתית באש מקלעים ובגז רעיל - לפחות 700 אלף יהודים בפולין בלבד.
עיתון "הצופה" מדווח גם הוא על הדו"ח של זיגלבוים, אך מצרף לכתבה מאמר מערכת התוקף את הסיקור המוגזם (!) של מאורעות השואה: "כבר נתייחד הדיבור במקום זה על רעה חולה אחת, שנשתבשו ונשתרשו בה סוכנויות החדשות שלנו, להרבות בידיעות דחופות ותכופות על הריגות וטביחות ביהודים בערי הכיבוש הנאצי... בידיעות מעין אלו אסור לסמוך על קולות ועל שמועות... אלא צריך לדייק בידיעות ובחדשות שיהיו מקוימות ומאושרות, עובדות ממש. ואם אי אפשר לדייק ולהעמיד את הידיעות על אמיתותן, מוטב שלא להודיע... הידיעות הללו כשהן באות בצורת שמועות קלוטות מהאוויר, מודיע מפי מודיע וסופר מפי סופר, עושות את הרושם ההפוך. שכן ידיעות אלה חוזרות על עצמן... יוצא שההריגות והטביחות לובשות צורות איומות, מספרים מבהילים, והקוראים בין בעולם הגדול בין בעולם הקטן מתרגלים לידיעות אלו וקוראים אותן עם פת שחרית ועם פת ערבית כידיעות רגילות, כידיעות של יום. ואילו ניתנו הידיעות בצורה מדויקת שיש בה אחריות סופר ואחריות מודיע, אפשר היו מרעישות את העולם... מהראוי שסוכנויות החדשות שלנו יעיינו בדבר וימצאו את הדרך הנכונה כיצד להודיע ידיעות אלו הנוגעות לכלל ישראל. ועד שימצאו את הדרך הנכונה והישרה יקיימו בעצמן: שב ואל תעשה, שב ואל תודיע..."
אך הרציחות נמשכות, ובעקבותיהן גם הידיעות על מאות אלפי קורבנות יהודים. ב-7 באוגוסט מפרסם עיתון "דבר" הכחשה מטעם הנאצים בדבר ממדי ההרג שלהם. תגובת הנאצים זוכה לכותרת "הגרמנים מכחישים ומודים במקצת". כעבור שלושה ימים מטפל מאמר המערכת בהכחשה: "כמה מספרים על טבח רבבות שפורסמו בזמן האחרון נראו כמופרזים, וייתכן כי אמנם הייתה בהם מן ההפרזה. מבחינה זאת ייתכן שההכחשה הנאצית יש לה על מה לסמוך". כדי לתת ביטוי לעמדה זו מוסיף "דבר" באותו היום סימן שאלה לכותרת "חצי מיליון יהודים הושמדו ברומניה". היחס לשואה אינו משתנה עד נובמבר.
באמצע נובמבר באה לארץ ישראל קבוצה של כמה עשרות מאנשי היישוב מפולין ומגרמניה שהחליפה בריטניה תמורת אזרחים גרמנים. הם הושמו במחנה העולים בעתלית, ושם סיפרו לפרטי פרטים על מחנות המוות טרבלינקה וסוביבור ועל הזוועות שהגיעו לאוזניהם. מידע זה הצטרף לידיעות אחרות שהגיעו באותו הזמן לסוכנות, ושכנע אותה לפרסם הודעה רשמית בעניין.
ב-22 בנובמבר נאמר מפי הסוכנות כי על פי מידע מהימן שברשותה הנאצים מבצעים השמדה שיטתית של היהודים, וכי הוקמה לשם כך ועדה ממשלתית מיוחדת. הודעת הסוכנות אינה מאזכרת את מחנות המוות ומה עלה בגורל המגורשים למזרח, אלא משאירה מקום לתקווה. אפילו ידיעה זו, שאמנם מתפרסמת למחרת בהבלטה, אינה זוכה בעיתונים לכותרת הראשית. זו מוקדשת לקרב על סטלינגרד. בעיתון "דבר" מסתיים המאמר על הודעת הסוכנות בפסקה המוקדשת לשתיקתם של עיתוני העולם לנוכח המתרחש. בימים הקרובים יפנו את ההאשמה גם כלפי פנים, ואז גם יקדישו כותרות ראשיות מדי יום ביומו לזעקות שבר וקריאות קינה.
הכוכב האדום נפל השאלה המתבקשת היא כיצד זה קרה. איך ייתכן שעורכי העיתונים לא מיקדו את תשומת לב הקוראים בגורל אחיהם באירופה? מדוע לא התריעו וזעקו על כל בדל של מידע בדבר האסון, ועוד העזו לפקפק ולכרסם באמינותו? תשובות חלקיות מפי האנשים עצמם אפשר למצוא באחד המאמרים בספר "העיתונות היהודית בארץ ישראל לנוכח השואה", ובו דברי העיתונאים חצי יובל לאחר המאורעות. צבי רותם, חבר מערכת "דבר" בעת ההיא, מדבר על העדר ידיעות בדוקות וחוסר רצון להאמין לאסון. גרשום שוקן טוען כי הידיעות על ההשמדה לא תפסו דרך קבע את המקום הראשון במעלה בעמוד הראשון מכיוון שטבעי היה בשביל עיתון שלא לקבוע לנושא אחד מקום קבוע.
התשובות של החוקרים מתחלקות לשני זרמים עיקריים: מצד אחד היסטוריונים בעלי תאוריות דומות שרובן מתמקדות בפסיכולוגיה של האנשים הפועלים ביישוב, ומצד אחר מורה להנדסת חשמל, שבתאי בצלאל בית-צבי שמו.
דינה פורת: "גם אני התחלתי את דרכי וחשבתי שהעיתונות יצאה כנראה מדעתה, ואיפה היא הייתה. אבל במבט היסטורי כולל אני לא חושבת שסדר העדיפויות שלה בדיווחים הוא מוזר, למרות שזה בהחלט נראה ככה כיום. ואני אתן לך כמה נימוקים.
"במבט לאחור ברור שאירוע השואה הוא מובן לנו מאליו והוא במחזור הדם הלאומי שלנו, ברור לגמרי שהייתה. בזמן ההתרחשות, שהייתה התרחשות ראשונה מסוגה, זה לא היה ברור. השאלה הייתה אם הידיעות נכונות ואם זה באמת אפשרי, אפילו טכנית נגיד, לרצוח אלפים ביום. יש ויכוח שלם בעיתונות על כמה נרצחו בקייב, ובצדק גמור לפי דעתי. 'הכוכב האדום' יצא בכל מיני דברים כמו שקוברים ילדים בחיים. הכול היה נכון, אבל זה פשוט לא התקבל על הדעת. יש משפט יפה מאוד של גולדה מאיר שאמרה אחר כך: 'ייאמר לזכותנו כאנשים הגונים שלא האמנו'.
"עוד סיבה היא שלפחות המקורות הראשונים, הסובייטים, נחשבו לא אמינים. מעבר לזה צריך לזכור שרוב היישוב הגיע ארצה ממזרח אירופה, קרוב למחצית היו רווקים חלוצים שהשאירו משפחות מאחוריהם, ולהביא את עצמך להכרה שאכן הורגים לך את כל מה שנשאר, את המשפחה, את הקהילה, את חברי התנועה, כל מי שהשארת מאחוריך, זה לפי דעתי לא הולך ברגל. עורכי העיתונים פחדו להפחיד, והם בעצמם פחדו. לדעתי עורכי העיתונות לא היו שונים ביחסם לידיעות מכלל היישוב, ואני לא חושבת שהם קיבלו איזושהי הנחיה מההנהגה, שהייתה לא פחות במבוכה מהם. ההנהגה בעצמה לא ידעה מה לעשות.
"יש כאן בעיה עצומה אם להאמין לדבר כזה, שפירושו בעצם סופו של העם היהודי וגם סופו של היישוב. כי מהמעט שהיו בארץ - 475 אלף ערב המלחמה מול מיליון ערבים בערך - מדינה ברור שלא תהיה, וזה אומר פשוט שהכול נגמר. ולקום ולהודות בזה זה קשה".
קשה לברל עמדת העיתונות משתלבת יפה בזו של היישוב בכללותו, שהמשיך בשגרת חייו כל אותן שנים. בספרה "הנהגה במלכוד" מסכמת פורת: "היישוב לא שינה את אורח חייו ולא יצא מגדרו בגלל השואה". עדות למיאון התושבים לדעת ולהבין את גודל האסון אפשר לקבל מעורך "דבר" עצמו, ברל כצנלסון, שבאפריל 42' נדרש מעל במת ועידת ההסתדרות לידיעות על השואה: "אינני יודע אם מבקשים אצלנו לשמוע לדברים אלו. הזדמן לכם לשבת על יד הרדיו, כשרבים מטים אוזן לשמוע ידיעות? ברגע שנגמרות הידיעות העולמיות ומתחילות להישמע הידיעות 'שלנו', בא שינוי גמור בכוח ההקשבה. אינני מקטרג, אפשר אין כוח לשמוע".
מרדכי נאור: "אני הייתי ילד אז, כשזה התחיל, בן שמונה-תשע, ואני יכול להגיד לך איך אנחנו התייחסנו לידיעות האלה, במין נוסח של חלום רע. יכול להיות שנקום יום אחד בבוקר והחלום ייגמר. בעיתונות זה הוצג בתור משהו לא רציני. זה מה שאנשים רצו לשמוע, ולכן ראית כל מיני התפתלויות של הכותבים. כמו שאומר המשפט הידוע, העיתונאים הם רק בני אדם, וגם זה לא בטוח.
"זה שזה לא עיתונאות נכונה? אין ויכוח. לא כך צריך לפעול, אבל אתה צריך גם לנסות להסתכל על זה במבט של אז, ולא מהמבט של היום. הנרייטה סאלד מדברת בשנת 43' על הצלת חצי מיליון ילדים כשאנחנו יודעים שכל מה שנשאר מהארצות הללו זה בערך חצי מיליון. אז מה, היא לא ידעה? אז התשובה, כנראה היא לא ידעה, או לא רצתה לדעת".
טיעון רווח בקרב ההיסטוריונים הוא שלבו של היישוב לא היה פנוי לדאגה משום שבקיץ 42' עצם קיומו היה מאוים על ידי צבאות רומל שהתקדמו לעברו. הקטע הבא ב"הנהגה במלכוד" מודגש: "דווקא בחודשים שאחרי פרסום הידיעות על השמדה שיטתית באירופה נמצא היישוב במצב שבו לא הועלתה כלל שאלת יכולתו להציל את יהודי אירופה, אלא שאלת יכולתו הוא להישאר בחיים". כך מוסברת ירידה מסוימת בכיסוי מצב היהודים באירופה שנרשמת בקיץ אותה שנה, אך לא המתינות היחסית של החודשים שלפני כן.
השואה ואוגנדה מן הצד האחר של המתרס מצוי, כאמור, ש"ב בית-צבי, שפרק אחד מתוך ספרו "הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה" נכלל בספרם של פורת ונאור. אך כדי להבין את טענותיו על התקשורת יש להבין קודם כול את ביקורתו על הנהגת היישוב.
בית-צבי נולד ברוסיה ועזב את ארצו עם משפחתו בתחילת המלחמה. אף על פי שעבד כמורה למתמטיקה והנדסת חשמל היה בעל תואר בהיסטוריה שקנה לו בבית הסוהר כאסיר ציון. בתו נחמה מספרת כי ברוסיה "הוא היה היחידי שהאמין למה שהוא שמע ברדיו בצורה לא חוקית. תמיד היה אומר 'אם אני האמנתי והצלתי את משפחתי, למה אחרים לא האמינו?'"
הוא חקר את השאלה הזאת, והשתכנע יותר ויותר שההנהגה ידעה והאמינה, אך לא פעלה מסיבות אחרות. לשיטתו חובה היה על הנהגת הציונות להאמין לכל ידיעה הנוגעת לפגיעה ביהודים ולהתריע על כך מיד. 15 שנה של מחקר עצמאי הוקדשו לספר, שהושלם בשנת 77'. כשביקש בית-צבי לפרסם את ספרו גילה כי אף הוצאת ספרים אינה מעוניינת בו. לכן הוציא את הספר בכספו שלו, ולדברי בתו, "זה עלה לו הון, את כל החיים שלו".
התאוריה של בית-צבי מדברת על השתקה מכוונת של השואה בתקשורת העברית בגלל האינטרסים של הפוליטיקה הישראלית, ובייחוד המפא"יניקית. לדבריו, ברל כצנלסון, עורך "דבר", הרדים את הנושא, והעיתונים האחרים מיהרו ליישר קו. ביקורת זו מצטרפת לביקורת הרוויזיוניסטית שראתה בשואה כישלון של הנהגת היישוב שלא פעל להעלות את יהודי אירופה כל עוד היה אפשר. הפרק על התקשורת בספרו של בית-צבי הוא חלק קטן ומינורי בתאוריה כוללנית יותר, שאינה זוכה לביטוי בספרם של פורת ונאור, והיא רואה במשבר אוגנדה את נקודת המפנה שבה נטשה הציונות את מחויבותה ליהודי העולם לטובת מאמציה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לכן, על פי בית-צבי, לא מילאה הציונות את תפקידה המתבקש ולא עשתה ככל שביכולתה להצלת יהודים באשר הם, אלא רק להצלת יהודים כדי שיגיעו לארץ ישראל. בתוך כך יצא ששיתפה פעולה עם מלאכת הדיסאינפורמציה של הנאצים, ובעצם שיחקה לידיהם.
פרופ' יוסף גרודזינסקי, פסיכו-בלשן, עוסק כבר שנים רבות גם בהיסטוריה. בין השאר פרסם את הספר "חומר אנושי טוב" העוסק ביחס של הציונות לשארית הפלטה. פרופ' גרודזינסקי הוא גם אחד האקדמאים היחידים שמקבלים את טענותיו של בית-צבי ברצינות, והוא אף מעיד על עצמו שהוא אחראי להעלאת בית-צבי מתהום הנשייה. למרות זאת גם הוא אינו מבין לחלוטין את הקשר בין התאוריה הכללית של בית-צבי ובין טיעוניו כלפי התקשורת.
בשיחה טלפונית ממעון השבתון במונטריאול אומר פרופ' גרודזינסקי: "הטענה שלו לגבי התקשורת לא כל כך ברורה, היות שהוא לא עשה הבחנה בין תקשורת ובין הנהגה. מבחינתו זו לא שאלה תקשורתית באופן עצמאי, ולו רק משום שלא היה מושג כזה של תקשורת עצמאית באותה תקופה. מה המטרה בהשתקה הזו? אולי כדי לא ליצור איזושהי תחושה של פניקה ולחץ ציבורי, מכיוון שאם היה נוצר לחץ ציבורי יכול מאוד להיות שלהנהגה הציונית לא הייתה ברירה אלא לפעול. בכל זאת הטענה הזו שייתכן שהייתה שם השתקה של כמה חודשים היא טענה לא פשוטה, מכיוון שייתכן שהיו לזה סיבות אחרות, סיבות בינלאומיות, בין השאר האמריקאים לא רצו לפרסם את זה. ועכשיו אתה יכול לשאול את עצמך מה יותר טוב למנהיג ציוני באותו רגע - ללכת עם האמריקאים מתוך תקווה שהם יתמכו במשהו בסוף או לעשות מזה רעש גדול מתוך מחשבה שאולי לא ייצא מזה כלום".
שרתוק הנחה?
כשיצא ספרו של בית-צבי הוא לא התקבל באהדה על ידי חוקרי השואה מהזרם המרכזי. זה היה הספר הראשון שתיאר את מחדלי השואה מתוך ביקורת והעמיד על דוכן הנאשמים את מנהיגי הציונות. למרבה האירוניה, אף שבית-צבי היה "בגיניסט" לדברי בתו ו"כהניסט חילוני" על פי פרופ' גרודזינסקי, את מסקנותיו הביקורתיות אימצו דווקא הלא ציונים שבשולי החברה - החרדים מחד וקבוצות שוליים שמאלניות כמו מצפן מאידך.
בשלב מסוים הרגיש בית צבי שהשתקת השואה שתיאר לפרטי פרטים מתוך כאב אישי גדול כוללת עתה גם את השתקת ספרו. רק חודשים ספורים לפני שנפטר, בשנת 94', זכה בית-צבי להכרה ציבורית בעקבות פולמוס שנערך מעל דפי "הארץ" בין פרופ' גרודזינסקי ובין כמה היסטוריונים מהזרם המרכזי. בפולמוס הזה זכה גרודזינסקי לכינויים "שרלטן", "דוגמט" ו"בור".
אשר לטענותיו של בית-צבי על התקשורת, רוב החוקרים פוטרים אותן כ"תאוריית קונספירציה".
נאור: "אפשר לטעון רק לגבי שיקול הדעת המערכתי של העורכים. הם לא הסתירו את זה, הם רק לא פרסמו את זה במקומות הראשיים, זה הכול. אין ויכוח. על הדבר הזה אין ויכוח, זה היה שיקול שלהם והשיקול של כולם. מה שקצת מוציא את העוקץ מהקונספירציה כי אם זה קונספירציה אז למה העיתון של הימין ולמה העיתון של אגודת ישראל נכנעו לקונספירציה? אני שולל דבר אחד, את התחכום העיתונאי שבעסק. ישבתי מספיק שנים בוועדת העורכים, ותראה, תיאום זה עסק מפוקפק, זה לא עובד. תמיד מישהו קופץ מאיזושהי פינה ועושה כל מיני דברים.
"אני לא חושב שהיה איזשהו כינוס או הנחיה של בן-גוריון או של שרתוק לעורכי העיתונים. הפעם היחידה שאנחנו יודעים עליה היא שעורך ה'ג'רוסלם פוסט', אגרונסקי, אגרון, נקרא לנציב העליון, והוא אמר לו, play down בכל מה שקשור לשואה, והנימוק הוא שלא תיתנו כאן רעיונות לערבים".
פורת: "לא הייתה פה הולכת שולל, הייתה פה מבוכה גדולה מול אירוע שבעצם מאיים על הקיום האישי המשפחתי ועל הקיום הלאומי. לדעתי בית-צבי פשוט טופל על העיתונות דברים שהוא לא יכול להוכיח, כאילו העורך ישב כל הלילה וזמם מה הוא יעשה, מה הוא לא יעשה. העורך לא זמם, העורך פשוט לא ידע מה עושים עם זה. והוא גם לא הסתכן במאמר מערכת כי הוא לא ידע מה להגיד".
יד ושם מראש פרופ' גרודזינסקי רואה בתזות של פורת ונאור דווקא את "התזה האלטרנטיבית" ואומר שכל זרמיה נשענים על "פסיכולוגיה בגרוש": "השאלה כאן היא באמת שאלה אינטלקטואלית. בישראל, משום מה, אסור להתעסק בשואה באופן אינטלקטואלי, צריך מיד לעשות מזה פורנוגרפיה וללכת מתחת לחגורה. אי אפשר לנתח את זה בצורה רצינית. אני קראתי את ספרו של בית-צבי בתחילת שנות השמונים, והייתי בהלם, לא מהתוכן, אלא מהעובדה שהוא הראשון ששכנע אותי שאפשר בכלל שתהיה גישה ביקורתית לשואה. עכשיו צריך לגשת לכל תאוריה, לראות על מה היא מבוססת, אילו עדויות היא מביאה, ועד כמה היא משכנעת, כמו שמתייחסים לכל תאוריה אחרת במדע, ועל פי זה להחליט".
תום שגב, שספרו "המיליון השביעי" סוקר את התמודדות הישראלים עם השואה במשך השנים, מציע תזה שלישית: "אני הגעתי למסקנה שצריך להבין את עורכי העיתונים קודם כול בהקשר של מקצועם, וכדי להבין אותם בהקשר של מקצועם צריך קודם כול להבין מה הם כבר כתבו ברגעי שיא קודמים. ואז הלכתי ובדקתי מה כתבו על עליית הנאצים לשלטון, האם סיקרו טוב או לא סיקרו טוב. שני אירועים הכי חשוב לבדוק. חוקי נירנברג מ-35', וליל הבדולח מ-38'. את חוקי נירנברג הם לא סיקרו טוב, ואני חושב שאני מבין למה, מפני שדובר על משהו משפטי שאיש בעצם לא הבין את פשרו. ליל הבדולח, לעומת זאת, אם תסתכל על העיתונים זה יכול להיות 'ידיעות אחרונות' של היום, עם כתבים, עם צבע, עם דם, עם סיפורים, ומה שהכי חשוב עם מודעות מלאה מה משמעות הדבר. הנה הולכת ונהרסת הקהילה היהודית בגרמניה. בכלל לא היה ספק. העיתונים בעצם מדווחים שירדה שואה על העם היהודי. הם מספרים סיפורי זוועה איומים ונוראים על מה שקורה ליהודים. הם בעצם מודיעים שהנאצים משמידים את היהודים. כל זה קורה ב-39'. עכשיו אני אומר, שער בנפשך, עורך עיתון, מבחינתו הסיפור כבר סופר כשמגיעות הידיעות על השואה, אנחנו כבר יודעים שהנאצים משמידים את היהודים, ומה שיותר חשוב, לא רק שאנחנו יודעים, אנחנו כבר השתמשנו במילים הכי חזקות, כולל 'השמדה' וכולל 'שואה'. השתמשנו בזה ב-39'. לכן כשאתה יושב בחדר העורך ב-42' אז כן, אלה ידיעות איומות ונוראות, אבל אלה עוד ידיעות, ולכן נורא-נורא קשה להם לסקר את זה באותו זעזוע שאנחנו היום בדיעבד מצפים מהם, כי אנחנו בעצם לא מצפים מהם להזדעזע מליל הבדולח, אנחנו דורשים מהם להזדעזע מהידיעות שהיו להם על השואה, והידיעות שהיו להם על השואה בעצם כבר לא זעזעו אותם כי זה כבר קרה פעם אחת.
"ולמה זה מצטרף? כשאתה מסתכל על הפרוטוקולים של המפלגות, בעיקר של מפא"י, אתה רואה דבר מדהים. הם דיברו על העתיד. הם דיברו על השואה בלשון עבר בעוד היא בעיצומה. הם שואלים את עצמם למה לא הצלנו, והם כבר מדברים על שבעה מיליון יהודים שאבדו, למרות שאבדו שניים, והם מדברים על איך צריך להתארגן להשיג פיצויים מגרמניה, והדבר הכי מדהים שב-1942 היו אנשים שתכננו את יד ושם, כולל תוכניות, כולל שרטוטים. יד ושם בעצם הושלם תכנונו כשרוב קורבנות השואה עוד היו בין החיים. זו הייתה חברה שהייתה לחלוטין עם אוריינטציה לעתיד - כלומר השואה מאחורינו, מה אנחנו עושים עכשיו? אני כבר טענתי שהעיתונות העברית בארץ ישראל החמיצה את הסיפור הכי דרמתי של המאה העשרים".