ביום חמישי שעבר אמר לי צחי הנגבי, שהוא מאוד היה רוצה לכתוב קטע ל"חרצופים". הוא לא ידע אז את מה שאני כבר ידעתי - שהוא עומד להיות מוצג, בערב שישי שלמחרת, כ"צ'חצחי", כלבו הקשור בחוט של נתניהו ("הנה אהוד ברק, תפוס'תו"), ולסיים את הסצינה באוננות נמרצת על רגלו של אדונו.
החרצוף ששאג
תוכנית החרצופים לא יכלה לבחור לה עיתוי מוצלח יותר לסיום העונה השנייה שלה. התפטרותו של דן מרידור ממשרד האוצר העניקה לה הילה של כוח והשפעה שתוכנית סאטירה יכולה רק לחלום עליה. "החרצוף ששאג", שאגו הכותרות, ופרשנים ומלומדים הודיעו - מרידור רצה להיפטר מתדמית החרצוף הנעלם ומתאייד. מעולם לא נראתה המילה "חרצוף" פעמים רבות כל כך במאמרי פרשנות פוליטית, וחוץ מבובות וודו, ספק אם יש עוד בובות שמייחסים להן השפעה כזאת על בני דמותן האנושיים.
מרידור, אומר אפרים סידון, אחד משני הכותבים הראשיים, "לא אוהב את הבובה שלו. אבל האם זה השפיע על התפטרותו? אנחנו נותנים לו יותר קרדיט מזה. אנחנו לא מניחים שאיזה בובת גומי קטנה השפיעה על שיקוליו. אני מניח שזה עיצבן אותו ברמה הפרטית".
"גם אם זה השפיע על מרידור", אומר אבי כהן, הכותב הראשי השני, "זה השפיע כי זה היה ראי. תכונה שלו שאנחנו הראינו אותה. אני לא חושב שיש לנו כוח להשפיע על פוליטיקאים", נזהר כהן. "אנחנו קריקטורה, לא יותר מזה. כוח זה אם היינו לוקחים את מרידור והופכים אותו לגיבור, ממציאים לו אופי מסוים. אם היינו עושים מפרס מצליחן, או מברק איש צנוע, ואנשים היו קונים את זה, זה היה מוכיח שיש לנו כוח".
אבל מאוחר יותר בשיחה יגיד סידון: "אנחנו עושים הכל בזהירות, כי אנחנו לא רוצים להסתחרר מכוחנו. אנחנו יודעים שיש לנו המון כוח, ואנחנו לא רוצים לעשות בו שימוש לא נכון. היינו יכולים להשפיל, להרוס אנשים. אם היינו רוצים להתלבש על דמות של פוליטיקאי ולהרוס אותו, היינו יכולים. ה'ספיטינג אימג' (התוכנית הבריטית שהיא אמה הרוחנית של "החרצופים") לקחו למשל את ג'ון מייג'ור ועשו אותו אפור. כל הזמן אפור. הם לא היו צריכים להגיד יותר כלום".
יוצרי החרצופים אומרים - אנחנו רק שיקפנו. סיפקנו רק את הביטוי, את הדימוי, לא את התדמית. ואגב כך הם מבליעים חיוך של סיפוק מתחת לשפמם הקולקטיבי. מרידור השותק בעניין פתיחת מנהרת הכותל - אקט שהוא התנגד לו - אמנם פירנס את התפוגגותו על המסך. אבל השאלה היא עד כמה בהמשך, ניזונה תדמיתו כאיש חלש מהחרצוף שלו.
סידון: "אז מה. מרפול אנחנו עושים אידיוט מושלם עם תעודות, ומדוד לוי נאד נפוח. לא ראיתי את רפול או את לוי פורשים בגלל זה. אביגדור ליברמן מתייחס מדי פעם לבובה שלו, הביריון ולדימיר, וטוען שזו פגיעה בעדה הרוסית, או פגיעה בו אישית. אבל הוא לא התחיל לנגן בחליל בגלל זה".
מה שאין לגביו שום שאלה, הוא העובדה הבאה: לחרצופים, הסיפור הזה נתן דחיפה אדירה, משהו שיכלו רק להתפלל אליו. סיום העונה השנייה שלהם נעשה ביציאה דרמטית ביותר מן הבמה.
ערפאת נהנה מכל רגע
יש לא מעט אנשים האומרים, שהחרצופים חרגה מתפקידה כשופט במגרש המשחקים הפוליטיים, והפכה להיות שחקן, כלומר גורם המשפיע על התנהגותם הן של הנלעגים, כלומר הפוליטיקאים, והן של הקהל.
שמעון פרס ("למה הבובות צריכות להיות כל כך מכוערות") טען בעבר שהחרצופים עושים שירות לימין, והמסר הלא רשמי היה - החרצופים עזרו לימין לנצח בבחירות. מדובר היה בעיקר בקטע שנקרא "איזה עולם נפלא", ובו פרס עם משקפיים של וירטואל ריאליטי הוזה על "המזרח התיכון החדש" שלו, בעוד ברקע מתפוצצות פצצות ונורים כדורים.
אבי כהן: "זה לא היה קטע ימני, זה היה קטע שאומר לפרס, בוא תחזור למציאות, תהיה ריאלי".
אפרים סידון אמר אז, שזו הפעם השנייה שמאשימים אותו בהפלת השלטון - הפעם הראשונה היתה בעקבות ניקוי ראש - ובכל פעם יצא לו להפיל את השלטון הלא נכון.
מצד שני, החרצופים אחראים להשלמת התהליך ההופך את יאסר ערפאת מ"חיה דו-רגלית" מטילת אימה למין דוד חביב ההולך לו "השוקה-שוקה-שוקה". והעובדה שהמערכון שולח אותו לשם כדי לקנות מיני תחמושת, אינה מורידה מחיבת הציבור אליו - בסקר שנערך בסוף 96', התברר שהוא החרצוף האהוב ביותר על הציבור.
ביום שישי בערב, אפילו הוצע לו בחרצופים תפקיד שר הביטחון "במקום איציק". יו"ר הרשות, אגב, צפה בקלטות התוכנית והעניק לה את ביטויי הנאתו הנשיאותיים (אחמד טיבי בראיון: "הוא חייך ואמר שהם נחמדים, והיה סקרן לדעת מי הקול שמאחורי החרצוף שלו").
הומור של מילואימניקים
למרות תדמיתה הנועזת, מדובר בתוכנית היושבת בלב לבו של הקונצנזוס, מן הסתם תוכנית הילדים הנצפית ביותר במדינה. לא זו היתה הכוונה הראשונית, אבל כעת צריך להתחשב ברגשות האנשים המציפים בשיחות טלפון נפגעות את אולפני טלעד, ובילדים שצוחקים לא כל כך בגלל השנינה הפוליטית, כמו בגלל שאלה בובות והן שרות ומרביצות אחת לשנייה ומלעלעות בגרונן ומדברות מצחיק.
יוצרי התוכנית אמנם אומרים שיש לצפיית הילדים יתרונות רבים, קודם כל בכך שהילדים מביאים בעקבותיהם את המבוגרים למסך, ושנית הילדים לומדים מי זה שרנסקי ומי זה עובדיה יוסף (תחפושת מבוקשת בפורים האחרון) וגם סופגים תרבות פוליטית בריאה. אבל בעיקרו של דבר, מבחינת יצירת סאטירה, מדובר במיגבלות כובלות למדי. זה המחיר שמשלמים על זמן צפיית-שיא ביום שישי בערב.
כהן: "הדילמה של סאטירה זה אם להגיד הכל בצוותא 2, או להגיד פחות ושכל המדינה תשמע. נורא קל לשבת בצוותא או באחת בלילה בטלוויזיה, עם 4 פרומיל צופים שמסכימים איתך ובאים לאשש את דעתם. בשביל הזכות להגיע לכולם צריך להתפשר. הכוח שלנו הרי לא בא מרוב חוכמתנו. הוא בא מזה שהתוכנית משודרת בשעה הזאת, והיא משודרת בשעה הזאת כי היא מדברת לכולם.
"זה כל הזמן מאבק, קונפליקט בין הרצון שלנו להגיד דברים, לבין המגבלות שאנחנו שמים על עצמנו". הרבה מהנועזות מתנתבת אם כן לוולגריות שעצם שימתה בהקשרים פוליטיים, מעוררת שאגות צחוק. שק האשכים של ביבי הממלא את המסך; ה"פאלולה" של אהוד ברק שיש בה, לפי חרצוף הנגבי, "מוגלה ושערות"; החרצוף פשרנסקי ששר "אני רוצה הכי גדול הכי הרבה הכי מהר... ואז אני גומר".
"מישהו פעם אמר על התוכנית", אומר כהן, "שיש לה הומור של מילואימניקים. ואני רואה את זה כמחמאה. כולנו מילואימניקים".
ומה אומרים הפוליטיקאים?
לא ברור עד כמה הפוליטיקאים באמת אוהבים שצוחקים מהם. אבל דבר אחד הם למדו - אומר סידון - "שלהיעלב מהומור זה מגרעת. כל הפוליטיקאים אומרים שהם נהנים ושהם בעד סאטירה, ושזה חשוב, ושהם בבית צוחקים מאוד מאוד. אבל מהצד אתה מקבל תגובות שהם מתפקעים. ולא מצחוק. יש גם נימוק שכל הזמן אנחנו שומעים מפוליטיקאים, שהולך בערך ככה: 'אנחנו מבינים וצוחקים, אבל אנחנו קצת דואגים לאלה שלא כל כך מבינים'. הפטרוניות הזאת, שאומרת, הציבור לא מבין, הציבור יכול לפרש את זה לא נכון.
"נתניהו תמיד אומר, 'אני לא הפגע-רע
מהחרצופים'. מרידור - בכל הראיונות ניסו להוציא ממנו בכוח מה דעתו על החרצוף, והוא סירב. פרס מאוד לא אוהב אותנו. הוא טוען שהבובה מכוערת ושאנחנו עושים לו עוול. שרה לא מגיבה על הצגתה כדמות דיקט".
שרה נתניהו מכונה דיקט ולא קרש בשל הנחיה של היועץ המשפטי של התוכנית.
אין לה בובה מתוך הצהרה. סידון: "היא לא דמות פוליטית, לא חשובה". כהן:
"מבחינתי, כאזרח המדינה, היא אביזר של ביבי".
עוזי פלד: "כמה פעמים נרמז לי, שצריך או לעשות לשרה בובה, או להפסיק לטפל בה. בסופו של דבר כמעט הפסקנו עם הקרטון. יש לנו את פינת החרג'וקים, הגרים מתחת לכיור של שרה, והיינו מאוד גאים כאשר התפרסמה ב'טיימס' כתבה על החרג'וקים". הרעיון לשכן ג'וקים מתחת לכיור של אשה בעלת תדמית של "חולת ניקיון", היה, מכל מקום, משעשע למדי.
הפנייה שלי למספר פוליטיקאים הניבה את התוצאות הבאות:
מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן:
"אינני צופה בתוכנית".
רומן פולנסקי, דוברו של שר התמ"ס, נתן שרנסקי (המכונה בחרצופים בשבועיים האחרונים "פשרנסקי"):
"השר שומר שבת, ואינו צופה בתוכנית. כאשר הכינו לראשונה את החרצוף שלו הוא אמר, או, יש לי חרצוף, זה סימן שאני שר בכיר".
אהוד ברק:
"אני מוצג בחרצופים כנפוליון, וזה משעשע אותי מאוד. אני מתפוצץ מצחוק בקטעים הטובים של התוכנית. אני מאוד אוהב את התוכנית, ואם יש פרקים מסוימים שלא יוצא לי לראות, אני מוודא שמקליטים לי את התוכנית".
לשאלה אם נראה לו שלחרצוף המתפוגג היתה השפעה על התפטרותו של מרידור, משיב ברק: "התוכנית היא קודם כל תוכנית סאטירה. אני לא חושב שהפוליטיקאים מונעים מכוח חרצופם. אני יכול לפחות להעיד על עצמי".
שר המשפטים צחי הנגבי
דווקא חגג על החרצוף הנעלם של מרידור. כאשר נשאל בראיון טלוויזיוני אם התקפתו בכנסת על אהוד ברק בעניין צאלים ב' ("אהוד ברח") היא התנהגות ראויה לשר משפטים, השיב: "אם להיות שר משפטים זה להיות אנמי, רכרוכי, חרצוף, כמו ששר משפטים אחר נהג להיות - זה לא האופי שלי".
הנגבי לא מוכן להתחייב שמרידור לא נדחף להתפטרות על ידי חרצופו: "אין לי מושג. קשה לי לנתח נבכי נפש של אדם אחר. בקושי אני מנתח את של עצמי".
- אתה חושב שהתוכנית משפיעה על פוליטיקאים?
"קודם כל, לא צריכה להיות לה השפעה שלילית אלא רק חיובית, במסגרת הנורמה שהתחילה בישראל מאז ניקוי ראש, של סאטירה פוליטית, שנועדה לפוצץ קצת את הבלון של הפוליטיקאי המנופח.
"אני שמח שיש לי חרצוף. בלי זה יו אר אאוט. החרצוף שלי בעייתי. עד היום לא היו מסוגלים לאפיין אותו בשפת גוף מיוחדת או נימת קול ייחודית, כי אני לא מדבר עם ש' בנוסח ברק, או מבטא פולני בנוסח פרס, וגם אינני נוהג לזרוק מופלטה כמו דוד לוי, אבל אני מעריך שכושר היצירתיות של סידון וחבריו ימצא בסופו של דבר איזה קו ייחודי".
- אתה מוצג כביריון לא קטן.
"לא תמיד. קשה להם לדעתי לייצר סביבי אווירה של ביריונות, כי בדרך כלל הדרך שבה אני מתבטא ומדבר היא מאוד מינורית. זה קצת יוצר אצלם איזשהו ניגוד במימד הפיזי של הביריונות, כי אדם שהוא כל כך שברירי ובקושי מרים את קולו, קשה להציג אותו כביריון".
- היה איזה קטע שהרגיז אותך בינתיים? למשל הקטע שבו אתה זולל עופות לצלילי "צחי ילד"?
"לא. בשלב זה הכל היה במסגרת תרבות הסאטירה. בקשר לעופות, זה היה מאוד טעים. אני מאוד אוהב עופות צלויים בסגנון הזה. כך שאפילו כיוונו לדעת רעבים".
- אתה די מצחיק, אתה יודע?
"זה אחד הכשרונות הגנוזים שלי שטרם התגלו".
- היית רוצה לכתוב קטע לחרצופים?
"מאוד. דרך אגב, תמיד מציעים לי. יש לי ידידים טובים שמכירים את הכשרון הזה, והם אמרו לי, אולי תפנה אליהם. אבל אני אינני יוזם".
לחצים מכל הכיוונים
בהפקת כל תוכנית משתתפים כמאה איש. מחירן של 17 דקות השידור (פלד: "בעונה הבאה נאריך") מגיע ל-100 אלף שקל, וכל פרוטה ודאי חוזרת דרך הפרסום.
ישיבת צוות הכותבים, בשבוע שעבר, באולפני מימד, המפיקה את התוכנית עבור טלעד. פינג-פונג מילולי של חשיבה יחד מביא את הכותבים מ"מה נעשה עם הנרקומן הזה שמצא תיק עם פצצה בחוף הים" לזוג הנרקומנים ביבי וולדימיר (הלא הוא אביגדור ליברמן) הגונבים למרידור את התיק, ומוצאים בתוכו "פצצה" - את שר האוצר הבא, אריק שרון. "זאת עבודת צוות, וכל אחד מהשותפים להפקה משפיע על התוצאה הסופית", אומר דפנה מנור, מפיקת התוכנית.
השוואה ארוכה בין החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים לבין חוק דימיוני נגד הפלצות, נעצרת פתאום כשמישהו שואל, "מה בעצם אנחנו רוצים להגיד בזה?" לא תמיד ברור מה קודם למה, המסר לבדיחה, או הבדיחה למסר. בסופו של דבר, הדיון הארוך בנפיחות ("אולי נעשה תור לעלייה למטוס והדיילת תשאל, 'מפליצים או לא מפליצים?'; "אולי נקרא לזה, החוק למניעת הפלצה במקומות עבודה") מוצא את מקומו בחרג'וקים, עם אבא חנן שמפסיק לעשן.
לאון צימן, מבעלי אולפני מימד והמפיק האחראי של התוכנית, צופה בכל זה בשקט ומוסיף הערה מכוונת מדי פעם. יואב צפיר הבמאי הראשי מתכנן מתי ייכנס טוביה צפיר לאולפן - גימיק לכבוד התוכנית האחרונה לעונה - וישוחח עם אחת הדמויות שהוא מחקה. "אה, אתה רק רוצה לדחוף את אבא שלך לתוכנית", צוהל לקראתו הצוות, "מתי תביא את אשתך והילדים?"
"ניחשת כבר מיהו הכותב הימני?" שואלים אותי, ואני, ניזונה מאינפורמציה קודמת, מצביעה לכיוונו של טל גלעד. הוא נעלב - "למה, לפי מה קבעת שזה אני?" "אין לנו כותב ימני וכותב שמאלי", יטען אחר כך אבי כהן. "התוכנית היא בעד כללי המשחק. למה אנחנו יורדים על מרידור? הרי הוא ליכודניק, ואולי אף אחד מאיתנו אינו מחזיק בדעותיו. אבל אנחנו אומרים לו, עמוד על דעותיך.
אנחנו לא שחקן על המגרש, אנחנו השופט, ואנחנו חובטים בכל מי שעובר על הכללים, גם אם זה יאסר עראפת".
סידון: "גם המערכת היא לא הומוגנית. יש מערכונים שאבי ואני (כהן וסידון הם גם העורכים) מאשרים בדם ליבנו. הכותבים כמעט הולכים מכות. אבל אנחנו מורידים את הכובע בפני קטע טוב, אפילו אם את הדעות שלי הוא סותר לחלוטין".
כהן: "האמת היא שפעלנו לא מתוך ערכים של ימין ושמאל. כמעט אף פעם אין קטע שמגן על מהלכים מדיניים. אני לא חושב שיש קטע בעד אוסלו. אני זוכר קטע קלאסי שהצגנו על ענבי זעם, שכל שלוש שנים כולם יוצאים לטיולים. זה היה מבט הרבה יותר עמוק על מלחמה. זו היתה מלחמה שהוכרזה על ידי פרס, אבל זה לא היה קטע ימני או שמאלי. ואותו הדבר לגבי הירידה על מרידור. אנחנו בעצם אומרים לו, קום ותתנגד לאוסלו, כי זה מה שאתה חושב".
סידון: "אנחנו למשל מאוד תומכים בבני בגין, למרות שדעותיו הפוכות משלי, אבל הוא פוליטיקאי ישר, והוא מעולם לא יצא זכאי מחמת הספק".
עוזי פלד מספר על לחצים שונים ומשונים שהופעלו עליו מאז עליית התוכנית לאוויר, לפני שנה וחצי. פניות בנוסח 'מה פתאום אתה שם חרצוף שלי, אני הרי מורם מעם' - "ראה הנשיא וייצמן. אריה שומר (מנכ"ל בית הנשיא) פנה אלי כבר לפני שנה, ואמר לי, 'אסור שיהיה חרצוף של הנשיא, הוא מעל לכל זה'. ואני עניתי לו, תראה, בדקתי מה המצב באנגליה ובאיטליה. באנגליה לא מהססים לטפל במלכת בריטניה, באיטליה לא מהססים לטפל באפיפיור. אז גם אנחנו יכולים לטפל בנשיא. שומר התחיל להפעיל כל מיני לחצים, לא רק עלי אלא על מקורבים לי. ולא עזר לו.
"היו הרבה לחצים מכל מיני כיוונים, אבל אנשים התרגלו. מי שרוצה לא להופיע בחרצופים ביום שישי, שלא יעשה שטויות במשך השבוע.
"נתקלנו גם בלחצים מצד נציג ש"ס במועצת הרשות השנייה, שמה פתאום עושים בובה של הרב עובדיה יוסף, 'זה אדם קדוש, אסור לעשות עליו סאטירה'. סיפרתי גם לו על מלכת בריטניה ועל האפיפיור, והוא קיבל את זה".
- קיבל את זה, או נאלץ לקבל את זה?
"נאלץ לקבל את זה".
אריה דרעי איים בשעתו לתבוע את החרצופים על הצגת בובתו של עובדיה יוסף, אבל לא קיים. "מאוחר יותר", מספרים יוצרי התוכנית, "הוא נשאל על כך, ואמר שהגיע למסקנה שזה יהיה טפשי להגיב, כי אתה לא יכול לעשות לעניינך שום טוב בתגובה כזאת".
לחצים נוספים היו מצד לימור לבנת, שמחתה על הרומן שהדביקו לה לביבי, ואמרה שלו היתה גבר, לא היו מדביקים לה רומן כזה. לאון צימן, המפיק האחראי: "אמרנו נכון, את צודקת, למרות שעקרונית היו לנו רגליים לדבר - כל הסיפור של הסכסוך שלה עם שרה, היה בדיוק על הדבר האישי הזה".
כנ"ל לגבי הילדים של נתניהו והמטפלת ההולנדית. כהן: "היתה להם נקודה קטנה שהם יכלו לצאת צודקים. כששמענו את זה אמרנו, יכול להיות שיש כאן נקודה. אבל שבועיים אחרי המחאה הזאת, שרה הצטלמה עם הילדים בלשכה של קלינטון. הם עושים ניצול ציני של הילדים, אבל לנו אסור".
והיה הקטע עם רבין, כאשר לאה רבין בבית הקפה אומרת, יצחק היה רוצה קפה שחור, יצחק היה רוצה עוגת גבינה, וכאשר היא נשאלת על סוגיית היורש, בוקע מגרונה קולו של רבין ובוחר באהוד ברק. טוביה צפיר סירב לבצע את קולו של רבין בקטע ההוא. צימן: "ממש לא הצטערנו על שידור הקטע ההוא".
סידון:"תיארנו לעצמנו שאנשים ייפגעו ברגע שהם רואים את השם רבין ואת הדמות של רבין". כהן: "היתה תקופה שאי אפשר היה בארץ להגיד ר...". בינתיים ניסו להעלות מערכון נוסף עם דמותו של רבין, אבל עוזי פלד פסל ("חשבתי שזה מוקדם מדי").
אבל הלחץ העיקרי, מספר עוזי פלד, בא מצד אלה שאין להם. כלומר אין להם בובה.
"היו פניות", הוא מספר, "בעיקר מהשלטון הקודם, של אנשים שאמרו, 'מה, אני לא שווה בובה?' אחד מהם, ברמה של סגן שר, הרחיק לכת, ואחרי ששמע ממני שכל בובה עולה עשרת אלפים שקל, אמר, אני אמצא דרך לממן אותה. אנשים כאלה, שהם יושבי קרנות, אנחנו לא מטפלים בהם".
«
שלומית לן
«
בובות הוודו של ממשלות ישראל
«
מה חושבים על "החרצופים" דן מרידור, שמעון פרס, איווט ליברמן, אהוד ברק, צחי הנגבי ויאסר ערפאת? ולמה לשרה לא מגיע חרצוף?