הקצב המדהים של אירועים ציבוריים בישראל, זיכויו של יעקב נאמן, ודחייתן של חלק מן העתירות בעניין פרשת בראון, עלולים ליצור את הרושם המטעה שפרשת בראון גוועת ולא תזכה למיצוי מלא. קשה להניח שכך יהיה. הניסיון בפרשות דומות, מלמד כי במדינה שבה יש תקשורת ומערכת משפטית עצמאיות, חופשיות ואמיצות, אי אפשר למנוע בירור ממצה של האמת בפרשה הנוגעת למרכזי השלטון. אי אפשר להחביא שלדים. פרשת ווטרגייט בראשית שנות ה-70 בארה"ב, היא דוגמא מאלפת במיוחד לעניין זה.
ראשיתה של פרשת ווטרגייט בדיווחים של העיתון וושינגטון פוסט, מפני מקור שזהותו לא נתגלתה עד היום ("גרון עמוק"). כל הדלפותיו של "גרון עמוק" הוכחו כמדוייקות לחלוטין. אך הן לא היו ראיות קבילות בבית המשפט. הנשיא ריצ'רד ניכסון, ניצל עובדה זו באורח מושכל ביותר. ואמנם, בשלב הראשון של פרשת ווטרגייט, בדיוק כמו בשלב הראשון של פרשת בראון, עמדה קבוצת החשודים בראשותו של ניכסון מגובשת, נחושה, צדקנית ומתריסה. כתוצאה מכך נבחר ניכסון לתקופת כהונה שנייה בעיצומה של פרשת ווטרגייט, וחזר לבית הלבן כמנצח בעל עוצמה פוליטית וציבורית חזקה מאוד.
אך כדור השלג המשיך והתגלגל. הוושינגטון פוסט, ממש כמו הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, התמיד, המשיך וחשף עוד ועוד פרטים על הפרשה. בזה אחר זה הצטרפו אליו גם אמצעי תקשורת אחרים. וכמו כאן גם שם - ריצ'רד ניכסון ונאמניו תקפו את התקשורת בפראות. גם הם טענו שהתקשורת חברה עם השמאל האמריקאי והם אינם מקבלים את תוצאות הבחירות.
המפנה הדרמטי בפרשת ווטרגייט ארע רק לאחר כשנה ומחצה. אחד החשודים - עו"ד ג'ון דין, היועץ המשפטי של הבית הלבן, מן הנאמנים והנחרצים שבאנשי הנשיא - נוכח שהתיק הזה עומד ליפול עליו. אז פתח את פיו וחשף הכל. בפרשת בראון כבר יש מישהו כזה, וסביר שיהיו עוד.
פרשת ווטרגייט נמשכה כשלוש שנים. לתמונה הראשונית שנחשפה נתווספו פרטים וראיות. כל החשדות התאמתו. התברר כי נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניכסון, פרנואיד חסר תקנה, זמם סידרה של פעולות בלתי חוקיות בעליל, החל מהפעלת כנופיית פושעים שהתקינה האזנות ליריבים, ועד לגיוס הסי.אי.איי, האף.בי.אי. ומשרד המשפטים לצרכיו הפוליטיים. הכל כמובן לטובת עמו, ההיסטוריה והאמת. גם בווטרגייט - כמו בפרשת בראון - היה ניסיון לשעבד את מערכת התביעה הכללית. אך ניכסון הצליח בכך - הוא מינה את שותפו וחברו ג'ון מיטשל כיועץ משפטי לממשלה. וזה לא היסס להעמיד את מערכת התביעה הכללית לרשותו של ריצ'רד ניכסון, עד שמיטשל נתפס בקלקלתו, נשפט הורשע והושלך לבית הסוהר.
בפרשת בראון התמונה הכללית ברורה, למרות שחסרות ראיות קבילות להליך הפלילי המתבקש. לפחות לגבי חלק מן המעורבים, ברור שלא מדובר בעיסקה "פוליטית מלוכלת כמקובל" אלא במהלך שנרקם למטרות אחרות, לא פוליטיות. הכיצד? ובכן, עסקנים ממחנה דוד לוי (עו"ד דרור חוטר ישי ודוד אפל), ועסקנים ממחנה ש"ס (בעיקר אריה דרעי) מעורבים בענין, אבל הבוסים הפוליטיים של שתי הקבוצות הללו (דוד לוי ועובדיה יוסף) לא היו כלל בסוד העניין. דוד לוי הופתע מן ההצעה בישיבת הממשלה, כעס מאוד שלא הובא בסוד העניין, ובסופו של דבר נמנע בהצבעה. הרב עובדיה יוסף הצהיר בפומבי כי כעס מאוד על השרים ישי וסויסה שהצביעו בעד מינוי רוני בראון, ללא אישורו.
היתכן שעסקנים יזמו מהלך פוליטי כל כך חשוב בלי להתייעץ, בלי ליידע ומבלי לבקש את אישורם של הבוסים הפוליטיים שלהם? ברור איפוא שלא עיסקה פוליטית היתה כאן, אלא מזימה למטרות אחרות.
"גרון עמוק" הישראלי נחשף. חשיפתו זו מאפשרת למעורבים להתקיף אותו. עו"ד דרור חוטר ישי כבר ניסה לשעבד את מנגנון האתיקה של לשכת עורכי הדין לצורך זה. גם רשות השידור, והתקשורת בכלל, יספגו עוד התקפות קשות. אך הם יעמדו מן הסתם מול מתקפות כאלו, כמו שעמדו דן ראתר ועמיתיו מול השתלחויותיו הפרועות של ריצ'רד ניכסון. אפשר להניח (ולקוות) שכמו בווטרגייט, התחרות בין אמצעי התקשורת השונים תוסיף גם היא לגילוי האמת. פרשת ווטרגייט התגלגלה כפי שהתגלגלה בעיקר בשל הנחרצות המוחלטת של כמה עיתונאים, עורכים, והמו"לים של עיתוניהם. את המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק.
«
שלמה כהן, עו"ד
«
הווטרגייט שלנו רק מתחיל
«
הרושם שנוצר הוא שפרשת בראון גוועת ולא תזכה למיצוי מלא, אבל קשה להניח שכך יהיה. פרשת ווטרגייט בראשית שנות ה-70 בארה"ב, היא דוגמא מאלפת במיוחד לעניין זה, גם מבחינת תוכנה וגם מבחינת התפתחות האירועים - והיא נמשכה שלוש שנים