חקירת המשטרה בעניין ההדלפה של עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ בפרשת אריאל שרון-סיריל קרן, מעלה כמה שאלות נוקבות שראוי לדון בהן.
נקודת המוצא היא, שהיועץ המשפטי לממשלה חייב לוודא כי אכן הפרקליטות והמשטרה אינן משבשות הליכי חקירה על ידי הדלפת חומר לתקשורת. הבעיה היא, שבחומר שהודלף אין כדי לשבש את החקירה.
לא ברור איזה שימוש מזיק יכולים היו סיריל קרן או משפחת שרון לעשות במידע, כי מתנהלת חקירה נגדם. סביר להניח, שקרן היה יודע על הבקשה לחיקור דין, כשהיה מקבל זימון להתייצב לחקירה. אותן האפשרויות שהיו עומדות בפניו לשבש חקירה אז, עומדות בפניו כיום, כשהוא יודע שהוא עומד לקבל זימון כזה. כל ניסיון של משפחת שרון להעלים ראיות או לתאם גירסאות רק יסבך את בני המשפחה, שכן מדובר בהעברות סכומי כסף נכבדים הכוללים רישום.
ליועץ חובה נוספת: עליו לוודא כי ההדלפה, שנעשתה בסמוך למועד הבחירות, איננה חלק מקונספירציה פוליטית. גופי האכיפה במדינה, ובכללם הפרקליטות והמשטרה, לא יכולים להפוך לכלי שרת בידי מפלגה או גורמים בעלי אג'נדה פוליטית-מפלגתית. לצורך קיום חובה זו על היועץ לוודא כי מתנהלת חקירה עניינית, נמרצת ויסודית.
אך דווקא משום שהיועץ אמון על החובה לשמור על שלטון החוק, עליו לוודא כי החקירה איננה מסכנת את שלטון החוק. צירוף נציג שב"כ, למשל, הוא סכנה שממנה יש להימנע. תפקידו של השב"כ להגן על ביטחון מדינת ישראל. אוי לנו אם השב"כ יהא מעורב בחקירות שעלול להיות להן אספקט פוליטי-מפלגתי, שכן אז יהפוך גם הוא לשחקן מפלגתי. בית המשפט העליון זיהה את הסכנה, ופסל את השתתפות נציג השב"כ.
סכנה נוספת לשלטון החוק, במובנו המהותי, טמונה בחקירת עיתונאים. מדוע זומן העיתונאי שחשף את הפרשה ב"הארץ"? איזה אור יכולים הוא לשפוך על החקירה?
חקירת עיתונאים על מנת לחשוף את מקורותיהם פסולה בשיטה דמוקרטית. לא מדובר במצב של מניעת פשע עתידי, כאשר המידע היחיד מצוי אצל העיתונאי. שלטון החוק המהותי נשען על זכות הציבור לדעת, ובוודאי על הזכות לדעת שנבחריו נחקרים. המאזן הדמוקרטי מחייב כי עיתונאים לא יידרשו לחשוף את מקורותיהם, אחרת עלולים המקורות לגווע והציבור ייוותר ללא מידע הכרחי.
עיתונאי יכול להיות מזוהה פוליטית. הוא אינו עובר על החוק. חובתו האתית היא לפרסם. קל וחומר, שחייב הוא לפרסם חשדות נגד שחיתות השלטון, מקום בו אין הסתברות ממשית כי הפרסום עלול להביא לפגיעה של ממש בחקירה.
חובה על היועץ לקחת בחשבון כי זימון עיתונאי לחקירה, לא כל שכן חקירה תחת אזהרה, יש בו כדי "לצנן" את יכולת העיתונות בדמוקרטיה לחשוף שחיתויות. עליו למצות דרכי חקירה אחרות. לאור טענת העיתונאי כי לא חשף מקורות בחקירתו, ולאור העובדה שבכל זאת נחשפה המדליפה, נראה שהחקירה לא היתה הכרחית, ועלולה להוות תקדים מסוכן.
תשובותיו של היועץ לעניין זה, במסיבת העיתונאים, לא היו מספקות. אל לו ליועץ, דווקא משום נאמנותו לשלטון החוק, לאשר למשטרה להשתמש בכוחה השלטוני באופן העלול להשתיק מידע שאינו נושא חן בעיני השלטון.
ולבסוף, מילה על ההדלפה עצמה. כאמור, עורך דין בשירות הציבורי הינו נאמן הציבור. הדלפה על ידי עורך דין בפרקליטות מפירה מספר כללים משפטיים ואתיים. מעבר לכך, היא פוגעת באמון הציבור בפרקליטות, ובמערכת הצדק באופן כללי. לא כל שכן אם ההדלפה נעשתה ממניעים פוליטיים, או לשם בצע כסף. יחד עם זאת, אין למהר לחרוץ דין.
ייתכנו מצבים בהם הדלפה תהיה נסלחת, אם לא מוצדקת. למשל, מקום בו מגיע עורך הדין למסקנה שהחקירה מתנהלת באופן שהוא עצמו נגוע במניעים פוליטיים של גורמים בכירים, תקום עליו - כנאמן הציבור - חובה אתית לדאוג לכך שהציבור יידע על הכשלים בחקירה. מחויבותו היא לדמוקרטיה.
ייתכן שבמצב זה, ההדלפה היא הדרך המיטבית לשמור על שלטון החוק, במובנו המהותי, בהנחה כמובן שאין בהדלפה כשלעצמה כדי לפגוע בחקירה. חזקה על ראשי הפרקליטות והמשטרה שניהלו את חקירתו של ראש הממשלה, שלא זה המצב. חזקה עליהם, שרגישים הם גם לזכות לשם טוב ולפרטיות, בה פגעה ההדלפה. אפשר לפיכך, שהיו מיטיבים לעשות אם לא היו מפרסמים (מדליפים) את החשדות נגד הפרקליטה עד להגשת כתב אישום או השעיה.
הכותב הוא מרצה למשפט ציבורי בפקולטה למשפטים באונברסיטה חיפה