במשך כעשרים שנה היה ג'וזף פושה (1820-1759) אחד משלושת האנשים החזקים ביותר בצרפת, אך בדפי ההיסטוריה הרשמית נדחקה דמותו אל השוליים. הוא היה שר משטרה יעיל-להבהיל, ניצח על הוצאתם להורג של 1906 מתושבי ליון, ושרד בפיזוזים גמישים את כל השליטים למן המהפכה עד נפוליאון. שותפים לדעה, כיריבים מרים, התאחדו בגינויו. כינו אותו "'התליין מליון', נחש חלקלק, עריק מקצועי, תככן עלוב", אך קשה היה להתעלם מתכסיסיו המזהירים. הוא לא היה עוד בוגד, אלא "הבוגד המושלם", כפי שהעיד עליו נפוליאון; לא עוד מוח שרקח מזימות פתלתלות, אלא "המוח החריף ביותר שאני מכיר והאיש שהיה המיוחד מכולם..." כדברי בלזאק, בעל המוח המבריק באמת.
פושה נחשב לאבי מדינת-המשטרה. המנגנון המשטרתי שהקים שרד אף יותר ממנו; מבנהו הריכוזי נשמר גם בצרפת המודרנית. הוא הוציא מתוכו, בין השאר, את מוריס פאפון, מי שבתפקידו כראש המשטרה בפריס פקד ב-1961 על רצח 200 מתושבי העיר, ממוצא אלג'יראי. אותו פאפון היה אחראי ב-1942 לגירוש 13 אלף מיהודי צרפת למחנות הריכוז.
אולי אין זה מקרה שדווקא הסופר האוסטרי-יהודי סטפן צווייג (1942-1881) ניסה לפענח את חידת אישיותו של פושה. צווייג היה עד לאפילה, שירדה על וינה התרבותית בחסות ראש-העיר האנטישמי שלה ושהוליכה אל ימי השחור שידעה אירופה כולה בחסותו של היטלר. מאירופה זו נמלטו צווייג ואשתו לברזיל, ושמו קץ לחייהם. הביוגרפיה שכתב צווייג ב-1929, "ז'וזף פושה - דיוקנו של איש פוליטי", רואה עתה אור בתרגום עברי חדש ומשובח במיוחד של טלי שוורצשטיין-בסר.
הרקע המשפחתי של פושה לא הועיד לו אפשרויות קידום רבות. כבן למשפחת ימאים דלה החל את הקריירה שלו בכמורה, מסלול הקידום היחיד הפתוח בחברה שבה ממון, נכסים ותוארי-אצולה היו חזות הכול. משחש בסערה החברתית והפוליטית הקרבה, השליך מאחוריו פושה את גלימת הכמורה. הוא התחיל לנאום בפני תושבי עיר הולדתו נאנט בשבח הקדמה, אך בגנות שחרור העבדים. כבר בשלב מוקדם זה בחייו הפגין את "מצוינותו": תנועת השבשבת התמידית שניזונה מזיהוי מהיר של כל משב-רוח ונכונות נחרצת לא להתחייב עד תום לשום עניין ואדם. הקדמה באופנה? הוא ידבר בזכות הקדמה. שחרור עבדים? רעיון מתקדם, שיגונה בהיותו מופרך בעיני סוחריה האמידים של נאנט. הם הרי מפיקים הון מן העבדות בקולוניות. פושה הוא בעד ונגד, ימין ושמאל באותו הרף-עין.
בן 32 נבחר פושה לציר באסיפה הלאומית והילך כצל בין בעלי השלטון, מעדיף לכוון מהלכים מאחורי הקלעים. נפוליאון מינה אותו לשר המשטרה, אך כשגלה נפוליאון לאלבה, אחרי התבוסה ברוסיה, הסית פושה נגדו. עם חזרתו של נפוליאון לשלטון, זחל פושה על גחונו כדי להתמנות שוב לשר המשטרה.
צווייג מעמיד בכישרון ספרותי רב, בניתוח חד-אבחנה ובתערובת של היקסמות ומשטמה, את דיוקנו של חרצף (חרא צף) מצוי זה שבין המון הקרנפים הפוליטיים. ב-1951, כשתורגמה לראשונה, היתה הביוגרפיה של פושה ספר-חובה בבית כל פועל ופועלת עבריים. אבל ב-2003 מגיחה אלינו זיקית-הפלא מכל ערוץ כחול-לבן: חלקלקה ודביקה, ראשה נע בתנועת שבשבת כפולה - להיקלט במצלמה ולקלוט את משב-הרוח ה"נכון". והעיקר: להיזהר שלא למעוד חלילה בדבר-אמת.
"ז'וזף פושה - דיוקנו של איש פוליטי" מאת סטפן צווייג. מגרמנית: טלי שוורצשטיין-בסר. ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 268 עמ'