טיעונו של ראש הממשלה חוזר כפזמון מאז הפגנת הכוח ההסתדרותית, בדצמבר 96'. לדברי נתניהו, אין כל הצדקה לשביתה, כיוון שהיא מהווה "ניסיון לסחיטה פוליטית". הפעם, ההאשמה מכוונת במיוחד לעיתוי - לפני בחירות - ולתפקודו הכפול של עמיר פרץ כראש ההסתדרות ומפלגת העובדים.
במבט מהצד קשה להבין למה נתניהו מצפה - האם לבחירה מכוונת של עיתוי גרוע מצד הההסתדרות? לא קל להשתכנע גם מהטלת הדופי בקשר בין ההסתדרות למפלגת העובדים. במדינות מערביות רבות מתקיימים יחסי גומלין הדוקים בין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לאיגודים המקצועיים. ישראל דווקא חריגה מבחינה זו - אולי בגלל שבשנים האחרונות, לא פעלה בה מפלגת עובדים של ממש.
להקמת מפלגת העובדים קמו מתנגדים גם מתוך ההסתדרות, שחששו ממחוייבותו היתירה של פרץ כלפי הוועדים הגדולים -יוזמי המפלגה. אלא שעד כה מסתמנת דווקא הנטייה ההפוכה: הוועדים הגדולים תורמים את כוחם למען מאבקים המשרתים קבוצות חלשות.
ההתאגדות הכללית לשביתה, הפעם, מאד מרשימה, ומצביעה על תחושת האיום שרובצת על העובדים. שכירים רבים במשק מוכים בפחד אבטלה, במיוחד בגופים שעומדים להיות מופרטים. ההעסקה על ידי קבלן מעוררת התנגדות מצד אלה שנמצאים בתוכה, ומצד עובדים קבועים בחברות, שעומדים חסרי ישע מול התערערות הנורמות מהעבר. מקובל היום לקשור כתרים ל"הגמשת" חוזי העבודה, ורק אלה ששוהים תקופה ארוכה בפנים, זוכרים עד כמה מחוייבות הדדית חיונית לטיפוח איכות.
ומעבר לכל, מתקבלת התחושה, כי ציבור רחב מואס במציאות בה השכר הממוצע לשכיר עומד על פחות מ-6,000 שקלים לחודש, ועלות שכר די שכיחה של מנהל בכיר מסתכמת ב-200 או 300 אלף שקל לחודש. ניתן להסכים עם קביעת ראש הממשלה, כי השביתה היא אקט פוליטי. אך לפי כל תיאוריה כלכלית, גם קביעת שכר למנהל היא הצהרה פוליטית - מתחום חלוקת ההכנסות - ולגיטימי שעובדים יגיבו עליה בדרכם