עם יד על הלב: מה הסיכוי שתקראו את הכתבה שלפניכם עד סופה, מילה אחר מילה, שורה אחר שורה ובאופן רציף? בואו נודה באמת: קרוב לוודאי שתמצאו את עצמכם סורקים את השורות הראשונות, מרפרפים בכותרות-המשנה, מעיפים מבט קל בצילומים, אצים קדימה לכתבה הבאה, פותרים שורה בתשבץ, שבים לקרוא את הפסקה האחרונה, ונעים בקדחתנות הלאה.
אתם לא לבד: יותר ויותר חוקרים סבורים שמידות הקשב והריכוז שאנו מקדישים למידע הולכות ופוחתות. רוב החוקרים הללו מייחסים את התופעה ל"הרגלי עבודה" בעייתיים, שמוחנו רוכש מן הזפזופ בטלוויזיה, מהג'ויסטיק במשחקי הווידאו, ובעיקר, כך נראה, מהאינטרנט.
האינטרנט, מתברר, משנה את הדרך שבה אנו קוראים עיתונים, ספרים או טקסטים ארוכים. המדיום החדש מרגיל את מוח האדם לאין-ספור הסחות-דעת: מודעות מפזזות, לינקים מפתים, חלונות קופצים, הופעה לא צפויה של מסר מיידי, כניסה פתאומית של דואר אלקטרוני וכדומה. במחקר שערך פרופ' טד סלקר מ-MIT, התגלה כי גולשי אינטרנט מצאו את עצמם בחוסר-מנוחה תמידי, כשהם מדלגים מאתר אחד למשנהו, סוקרים את התוכן באופן שטחי, ומפזזים בתחושה של בהילות אל חלון פתוח אחר.
הממצאים נשמעים מבהילים: רק 16% מן הגולשים קוראים את הטקסט ברציפות. טווח הריכוז של הגולש המודרני, על-פי המחקר, עומד על לא יותר מתשע שניות - כושר ריכוז אופייני לדגי-זהב. חמור יותר: המחקר העלה שדפוס ההתנהגות הזה מועתק גם לזירות שמחוץ לאינטרנט, ומקשה על ריכוז והתמקדות במידע מורכב.
"יש כאן תכונה קמאית אבולוציונית", מסביר ד"ר גד אלכסנדר, ראש המוקד לטכנולוגיה ולמידה מן המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון. "העין שלנו רגישה מאוד לתנועה, וכאשר אנו מבחינים בה, אנחנו מתחילים לפעול ולהגיב באופן אינסטינקטיבי. הנמר מבחין באיילה רק כאשר היא נעה; לפני-כן הוא אדיש אליה. כשהאדם הקדמון הלך ביער והבחין בתנועה בין השיחים, הוא מיד נהיה דרוך והתחיל לרוץ, בלי לחשוב יותר מדי. באתרי אינטרנט, כל שינוי שחורג מטקסט רגיל - קישורית (לינק) מהבהבת, גופן בצבע ובגודל חריג, פרסומת מרצדת - כמוהו כתנועה. אנו נענים לשינוי אינסטינקטיבית, ושואפים לפעול, לזוז, לרוץ הלאה.
"נניח שאתה מעיין בטקסט מקוון, מתחיל לעכל את הרעיון המרכזי, וכבר נכנסת למוזה של הקריאה", הוא מסביר. "פתאום צצה קישורית (לינק) שמזמינה אותך להחליף עמוד. מה קורה? אתה באופן טבעי סקרן לבדוק מה יש שם, והמוח מתחיל לעסוק במסלול שלא-נבחר. גם אם תגייס משמעת ותמשיך לקרוא את הטקסט, הקשב שלך נחצה - כיוון שברקע, המחשבה על העולם שמסתתר מאחורי הלינק לא מרפה. זה ממש כמו ילד שמכין שיעורי-בית, כאשר החבר'ה קוראים לו לשחק כדורגל. גם אם הוא יתגבר על הפיתוי וימשיך בעבודה, הרהורי הרקע בנוסח 'מה היה קורה אילו הלכתי לשחק?' יפגמו ביכולת שלו להתרכז בהכנת השיעורים. קוראים לזה 'קשב חצוי'".
תיאוריית הקשר
הטענות הללו אינן חדשות: דברים דומים נאמרו גם על הטלוויזיה, ואפילו על הרדיו. דומה, עם זאת, שהאינטרנט מושך אליו יותר אש, והאשמה שדובקת בו, בעיני הציבור, רבה יותר.
"יש כאן 'תיאוריית קנוניה', שמוכרת לנו גם מאמצעי מדיה אחרים", מאשר אלכסנדר. "את תוכני הטלוויזיה, למשל, מניעים אינטרסים כלכליים. מפתחי התוכניות בטלוויזיה חייבים לשמור על רמת עניין גבוהה של הצופה, וכדי לשמור על הקשב שלו הם מגרים את השכל על-ידי קצבים מהירים. ה-MTV, למשל הוא המודל האולטימטיבי, שם לשום פריים אסור להחזיק יותר משנייה.
"מטרת אנשי הטלוויזיה היא לשמור על רמת עניין גבוהה של הצופים, אבל אנחנו משלמים על כך ביוקר: בגלל הקצבים המסחררים אנו מאבדים יכולת חשיבה רפלקטיבית, מאבדים ביקורתיות, והחלקים השיפוטיים שלנו במוח נרדמים.
"באינטרנט ה'קנוניה' גדולה אפילו יותר: לכאורה, המסך שם לא רץ קדימה, והטקסט סטטי יחסית. בנוסף, מספרים לנו על יתרון האינטראקטיביות של המדיום, 'העברת השליטה לקורא', באמצעות העכבר; אבל זוהי רק אשליה של שליטה. בפועל מה שמתרחש הוא אובדן קשב. הגולשים חשים שהם לא יכולים להיות יותר מזמן קצוב באתר אחד. נוצר מעין שעון פנימי, שמחייב הקלקה. 'מה, אני כבר שלוש דקות באתר אחד, ועוד לא הקלקתי?', וכבר נוצרת תנועה עצבנית ביד".
אז קצב החשיפה שלנו למידע מואץ. למה זה רע?
"כיוון שגלישה פרועה מפתחת רפלקס מותנה לקפוץ לתוצאות שלא תמיד ניתן להתגאות בהן. רוב המשימות המדעיות והעסקיות דורשות התמסרות, נחישות, התמדה, קשב וריכוז. אילו הרשת היתה מסודרת יותר מבחינה לוגית, ניחא, האסון לא היה כל-כך נורא. הבעיה היא שרבים מהקישורים הם קישורים פרגמטיים, אינטרסנטיים, שסוטים מן העניין המקורי. לדוגמה, אתה מגיע לאינטרנט כדי לחקור את מלחמת העולם השנייה, מתחיל לעיין בטקסט היסטורי, נתקל בקישורית לסרט קולנוע בנושא, נודד לרשימת השחקנים, לוחץ על צילום של כוכב קולנוע, מדלג לאתר שסוקר את פרשיית-האהבים האחרונה שלו, ומשם אתה מגיע לביוגרפיה של זוגתו. בתוך שניות ספורות, המוח שלך נדד מקרקע מוצקה לקשר אסוציאטיבי רחוק ביותר. לדפוסים האלה יש השפעה קוגניטיבית גם הלאה, כאשר אתה רוצה לטפח חשיבה שיטתית ומסודרת".
את הקופצנות הפרועה הזו באינטרנט מכנה פרופ' גבריאל סלומון בשם "דפקט הפרפר", אלא שסלומון, איש המחלקה לחינוך באוניברסיטת חיפה, מסתייג מהטענות הנוקבות של אלכסנדר. "יש בהן היגיון, אבל אין הוכחה", הוא מסביר. "קל מאוד ליפול למלכודת של 'אשם באופן עקרוני'. זה פופולרי, אבל לא בהכרח נכון: בפועל, לא ניתן לבודד את ההשפעה של מדיום אחד על החשיבה של דור שלם. נוח להאשים את האינטרנט בחשיבה קופצנית, כי עכשיו האינטרנט הוא 'אויב העם' התורן. פעם חשבו שמשחקי מחשב יהרסו את המרקם האנושי, או שחשיפה לטלוויזיה תגביר אלימות. נו, באמת - מה עם צ'צניה? מה עם גל האלימות מסביבנו? לזה כבר אין השפעה?
"גם בלי קשר לאינטרנט אנו חיים בקונטקסט של 'תרבות הדחיפות', התנהגות שביסודה כבר אין לנו סבלנות לבדוק דברים עד הסוף. הכול צריך לקרות מהר והסיפוק חייב להיות מיידי, אחרת אתה משתעמם. קחי לדוגמה את עולם ההוצאה לאור: היום כבר לא כותבים ספרים בסגנון דוסטוייבסקי, ומקדישים 20 עמודים לתיאורי נוף; הקורא המודרני מצפה שהאונס או הרצח יתרחשו כבר בעמוד הראשון, אחרת הוא משתעמם. פעם, טיסה מתל-אביב ללונדון ארכה יום שלם, עם שלוש עצירות-ביניים. היום, מי יסכים לזה? במילים אחרות, הקצבים המהירים אינם תולדה של מדיום אחד: האינטרנט משתלב בתרבות, ומה שמשתלב בתרבות גם תורם לה".
מי שמצטרף להסתייגות של סלומון הוא פרופ' שיזף רפאלי, מבית-הספר למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה. "אנשי חינוך מתמרמרים לעתים קרובות על ירידה בקשב של ילדים, ואומרים שילדים מתקשים להתרכז ולקרוא ספרים", מסבירה רפאלי, "אבל הם לא מביאים בחשבון עובדה אריתמטית פשוטה: על הקשב של האדם המודרני נלחמים שפע של ערוצי אינפורמציה. מנת הקשב המוקדשת לכל אחד מהם חייבת לקטון.
"נכון שעצם קיום הערוצים הוא פיתוי, אבל הכול תלוי בשימוש. להאשים את האינטרנט כגורם הרסני לריכוז, זה כמו להאשים את הספרייה הציבורית כמורידת קשב, כיוון שהיא מציעה ריבוי של ספרים. צריך לעשות אבחנה ברורה בין הכלי ובין השימוש בו. ראית פעם דף גמרא? למרות שמדובר בעמוד מודפס, הוא הדבר הכי פחות ליניארי שיש. כל הפרשנויות וההפניות שמסביב הופכות אותו למדיום היפרטקסטואלי פאר-אקסלנס. וזהו אחד הכלים שהכי מחדדים ריכוז ומטפחים אותו".
המהפכה של רחוב סומסום
ההיפרטקסט הוא ניגודו החריף של עולם הדפוס המסורתי. החומר המודפס הוא סטטי, יציב, אחיד בגופנים ובצבע, ומציע מסלול טקסט יחיד וליניארי. ההיפרטקסט, לעומתו, מניח לקורא את החירות לקפץ בין פיסות מידע ולקבוע את סדר הקריאה בעצמו.
אבי הקונספט הזה הוא ד"ר ואנבר בוש, המדען הראשי של ארצות-הברית, שפרסם כבר ב-1945 מאמר בשם "As We May Think", ובו הוא טוען כי החשיבה האסוציאטיבית שמציע ההיפרטקסט מתאימה יותר לטבעה הראשוני של חשיבת האדם. ממשיכי-דרכו של בוש טוענים כי החשיבה הליניארית שרכשנו בבית-הספר אינה אלא חשיבה מלאכותית, וכי האינטרנט, לעומת זאת, משמש כברירת המחדל של החשיבה האותנטית, ומציע מרד כנגד האילוף שעברנו - מה שיכול אולי להסביר את המוטיבציה, המשיכה וההתמכרות שהוא יוצר.
"יש כאן שאלה של ביצה ותרנגולת", מסביר סלומון. "מאוד ייתכן שאנשים שחשיבתם אסוציאטיבית, פרועה וספונטנית מראש, יימשכו אל המדיום הזה, שנותן ביטוי לדרכי-החשיבה הטבעיות שלהם.
"התרעומת נגד האינטרנט מזכירה לי את 'רחוב סומסום'. כל תוכניות הילדים, עד להפקת התוכנית הזו, היו סדורות עם התחלה, אמצע וסוף. רחוב סומסום נחשבה למהפכנית כי היה לה אופי קליפי וקופצני. לקחתי ילדים מכיתה ב' ופיצלתי אותם לשתי קבוצות: מחצית נחשפה לרחוב סומסום, והמחצית השנייה לתוכניות רגילות. בסוף המחקר התברר באמת כי כי 'ילדי רחוב סומסום' הראו ירידה בכושר ההתמדה. היום אני חושב שזו היתה מסקנה שגויה: בחיים האמיתיים, ילדים שמראש נוטים לחשיבה מבוזרת, יעדיפו לצפות ברחוב סומסום. אפשר להגיד את אותו דבר על האינטרנט. אנשי בעלי קשיי ריכוז יימשכו למדיום הזה, כי הוא נותן לדפוס חשיבתם ביטוי טוב יותר".
ד"ר תום גומפל, מנהל המחלקה לחינוך מיוחד באוניברסיטה העברית, מסנגר אפילו עוד יותר על המדיום. "לא זו בלבד שהאינטרנט אינו מצמצם את טווח הקשב, אלא הוא אף מגביר אותו", טוען גומפל. "כושר ריכוז אינו מתבטא בהכרח בהינעלות על נושא אחד, תוך שלילת המידע מסביב. ריכוז טוב הוא דווקא קליטה של התמונה כולה, תוך בידוד המשתנים הרלבנטיים שבתוכה. הגלישה מפתחת אצלנו כושר קוגניטיבי חשוב: להפריד בין טפל ועיקר. המדיום הזה מתרגל אותנו כל הזמן להפריד, לסנן אינפורמציה, ובדרך הזו הוא דווקא מפתח את יכולת הקשב".
השאלה היא האם דפוסי-עבודה כאלה אינם מקשים מאוחר יותר, כשאנו נדרשים למטלות ליניאריות.
"מה לעשות? העולם האמיתי אינו ליניארי", עונה גומפל. "העולם הוא מקום מורכב, וכך גם צריך להקנות אותו לילדים. למערכת קל הרבה יותר ללמד, להסביר, ולשלוט במידע, כשהיא מגישה אותו באופן ליניארי. גישה 'היפרטקסטית' תתבע יותר יצירתיות. זוכרת שלימדו אותנו היסטוריה על-פי לוח כרונולוגי? אבל כל אירוע בהיסטוריה קשור לאירועים היסטוריים מסביב. דברים התרחשו תמיד בצורה 'היפרטקסטית', במקומות שונים ובזמנים שונים. כך לפי דעתי צריך להעביר גם את הידע.
"קשה יותר ללמד ילדים לסנן מידע ולהעריך את איכותו. הבת שלי, לדוגמה, נדרשה לעשות עבודה על 'מי שפיר' ונעזרה באינטרנט. מ'מי שפיר' היא הגיעה ל'הריונות', משם ל'הפלות', ובהרף-עין מצאה את עצמה באתרים של ארגונים נוצריים שנאבקים בהפלות. נכון, היא הגיעה למקומות שאינם קשורים לתזה המרכזית שלה, אבל כאן היתה לה הזדמנות ממשית לתרגל הפרדות, ללמוד איך לא לסטות מן הנושא ואיך להעריך את איכות המידע. זה המקום שבו צריכה מערכת החינוך לפעול. אולי כל ההאשמה הזו כלפי הקופצנות באינטרנט נובעת מן המערכת, שנדרשת להתאים את עצמה מחדש".
אבל ישנם מקצועות שבהם העבודה חייבת להיעשות בטור: יזם צריך לכתוב תוכנית עסקית סדורה. איש מכירות חייב לסגור עסקות לפני שהוא מתפרס לרוחב.
"להפך. יזם שמתחיל את הבוקר עם רשימה ליניארית - היום אעשה א', ב', ג' - יתקשה לדמיין את הזוויות הפראיות יותר של הפרויקט ולהתמודד עם אירועים בלתי צפויים. חשיבה ליניארית משרתת אותנו עד רמה מאוד נמוכה בעסקים. כדי להצליח צריך גם העזה, יצירתיות, זיהוי הזדמנויות חדשות והיענות ספונטנית אליהן. במי תרצי להשקיע: באדם מקובע, או באדם יצירתי וגמיש?
הדבר נכון גם לגבי אנשי מכירות. כדי להצליח, איש מכירות חייב להיות להטוטן בחשיבתו. נניח שאת רוצה למכור לי רכב. את יכולה לעשות זאת בצורה ליניארית ויבשה, להגיד: אלה הבלמים, אלה הצמיגים, זה הקילומטראז' וזה המחיר. אבל אם תתרחבי ותקשרי את המכירה לשאלות בלתי-קשורות, כביכול - במה אתה עובד, איפה אתה גר, וכולי - יהיה לך קל יותר לשכנע אותי. דווקא 'דפקט הפרפר' המושמץ מחזק התנהגויות ספונטניות כאלה".
פותחים חלון (נוסף)
אבל מלבד ההיפרטקסט, העבודה על האינטרנט - ועל מחשבים באופן כללי - טומנת בחובה עוד תכונה שמפחיתה את הקשב ואת הריכוז שלנו: מולטי-טאסקינג, עבודה בו-זמנית במספר מסלולים.
"מולטי-טאסקינג היא תכונה של האדם המודרני, לא של המדיום", עונה לי רפאלי. "את רואה ברחוב אנשים שהולכים עם שני פלאפונים ומדברים בשניהם בו-זמנית. זוהי כמיהה למידע. בשנים האחרונות נעשינו גרגרני מידע; יש בנו תאווה עצומה למידע, והאינטרנט מספק אותו. כמות המידע באינטנרנט מכפילה את עצמה כמעט כל שבועיים, ונראה שגרגרנותנו למידע לא באה על סיפוקה. אי-אפשר לתלות את האשם במדיום.
"אובדן קשב הוא גם עניין של פרספקטיבה. קחי לדוגמה אדם שמזפזפ עם השלט, לעומת אדם שלא מחליף הרבה ערוצים. מי מהם יותר ממוקד? לכאורה, האדם השני. אבל יכול להיות שדווקא המזפזפ העצבני וקצר-הרוח הוא המרוכז והדרוך יותר, ואילו זה שבוהה בערוץ אחד ללא הפסקה הוא הפלגמט, העייף, 'בטטת הכורסה' האולטימטיבית. או, לדוגמה, ילד שלא מצליח להקשיב בשיעור ומוגדר על-ידי המורה כ'חסר קשב וריכוז'. יכול להיות שדווקא הילד הזה היה קשוב יותר, זיהה מוקדם את השעמום, ולכן נע הלאה לדברים אחרים, ואילו הילדים המקשיבים הם פסיביים, אדישים וחסרי-מיקוד".
אבל איך אפשר לוודא שאתה באמת מרוכז, ולא סתם נותן לאינטרנט להסיח את דעתך?
"בהקשר הזה חל על האינטרנט הכלל 'ייזהר הקונה'", עונה גומפל. "אם אתה נותן להתנהגות מולטי-טאסקינג להשתלט עליך, זו בעיה שלך. ישנם הרגלי-עבודה שצריך לאמץ כדי למנוע הסחות-דעת: לסגור חלונות פתוחים ולעבוד בחלון אחד בלבד, או להתקין תוכנות חיסול למודעות פופ-אפ".
"כנגד הפיתוי המזמין של 'דפקט הפרפר' יש לגייס את כל הרגלי המשמעת העצמית שלמדנו בבית-הספר", מוסיף סלומון. "הפיתוי של הקפיצה ללינק מזמין יהיה קיים תמיד, אבל אני משווה אותו לסיטואציה מן הילדות, כאשר למדתי לומר לעצמי 'אל תתפתה לשחק עכשיו כדורגל, כי מחר יש בחינה'. גם היום באינטרנט אני מרגיש את הדגדוג לעבור ללינק הבא, ולזנוח את המאמר באמצע; אבל אז אני מגייס את קול הוויסות העצמי שמורה לי: 'הישאר וקרא עד הסוף'. את הדיאלוג הפנימי הזה אנו לומדים ומתרגלים היטב בבית-הספר, כפי שלמדנו שם הרגלים טובים אחרים, כמו למשל להימנע מאיחורים.
כלי חשוב נוסף הוא להגיע לאינטרנט עם מטרה ברורה ומוגדרת מול העיניים. הכרה ברורה בתכלית הגלישה תמנע נפילה למלכודות של לינקים בלתי רלבנטיים. כאשר מונחת לפנינו משימה חשובה, אנחנו צריכים לעבוד בשיא היכולת, ברצינות ובשיטתיות. כאשר סטודנט צריך לכתוב עבודה מדעית תוך שימוש באינטרנט, ולעמוד בדדליין נוקשה, כמעט שאין סכנה שהוא ייפול קורבן לאפקט ההסחה של האינטרנט".
"הדרך הקצרה ביותר להיות מדוכא מבעיית קשב היא להילחם בה בכוח", מסכם גומפל. "לאנשים שמתקשים להתרכז ולעבוד עם האינטרנט בצורה אפקטיבית, אני מציע ללכת לפי עיקרון פרימאק (Premack Principle), שמציע לחזק התנהגות שמופיעה בתדירות נמוכה על-ידי התנהגות שמופיעה בתדירות גבוהה. למה הכוונה? נניח שאתה מבחין שהתנהגות כמו קריאת מאמרים מורכבים מופיעה אצלך בתדירות נמוכה. לעומת זאת אתה מבחין שאתה נמשך לשיטוט באינטרנט בתדירות גבוהה. אתה בונה לעצמך כלל: כל קריאת שלושה מאמרים: שיטוט קצר באינטרנט, בבחינת 'אם תאכל את העוף, תקבל את העוגה'. אין מחזק טוב יותר מפרי אסור".