גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

למה החליטו שר האוצר, בנימין נתניהו, צוותי החשב הכללי ונכסים מ.י למכור/להפריט את בנק לאומי באמצעות שוק ההון ללא גרעין שליטה, בעוד שבנק דיסקונט נותר עם התוכנית ההיסטורית למכירת גרעין שליטה למשקיעים?

נאמר כבר עתה: סיבות ונימוקים - רציניים, הגיוניים, כלכליים, יש גם יש, כמו תמיד. רק שמתחת לפני השטח רוחשים וגועשים הדברים הקטנים, תחושה שהכל אישי. באוצר "לא אוהבים" את יו"ר בנק דיסקונט, אריה מינטקביץ', לא רוצים לתת לו את התענוג להישאר יו"ר הבנק השלישי במדינה, מנסים למנוע את הארכת כהונתו ואולי מתכננים על עוד "לשעבר", בפועל או בעתיד, לתפקיד.

גם מינטקביץ', שהיה פעם היועץ המשפטי של האוצר, נבחר עלידי שר אוצר אחד ליו"ר רשות ניירות ערך ועל-ידי שר אוצר אחר ליו"ר דיסקונט, לא ממש "אוהב" את אנשי האוצר. חשדנות הדדית, האשמות הדדיות, התנשאות דו-צדדית. גם הפעם, כמו תמיד, הוא סומך בעיקר על הבוס הגדול, שר האוצר. ואכן, נתניהו, אחרי שהתבקש להתייחס לידיעה לפיה בכירים באוצר מנסים למנוע את הארכת כהונת יו"ר דיסקונט, הגיב לא מכבר ("הארץ", 27.6): אני מרוצה מאוד מתפקודו על מינטקביץ'.

2. כידוע, האינטרס הראשון של מנהלי בנקים ממשלתיים הוא הפרטה באמצעות הבורסה. זה לא סתם שאיתן רף, יו"ר לאומי, וגליה מאור, המנכ"ל, שקטים, מוסווים ומחייכים בימים אלה. הפרטת הבנק דרך הבורסה, עד לגיבוש גרעין שליטה, היא עניין של שנים ארוכות, שבהן ימשיכו השניים לשבת בראש הבנק, על כל המשתמע מכך. גם אריה מינטקביץ' רוצה בורסה, משתוקק לבורסה, וכנראה גם הוא מאותה סיבה.

תחת הכותרת "הכל אישי" יש המרחיקים לכת ואומרים: מי שהניע את תהליכי מכירת דיסקונט ולאומי הוא ניר גלעד, החשב הכללי ויו"ר נכסים מ.י, שסיים, אתמול, את תפקידו. גלעד, כפי שכבר פורסם, הולך לרכז את תחום ההשקעות הריאליות במגדל חברה לביטוח. כידוע, מגדל מחזיקה ב-9.24% מלאומי, שמחזיק ב-20% ממגדל.

יש קשר? אין קשר? יש נטיות לב? אין נטיות לב? "אלה השמצות המגיעות ממקורות ברורים", אומרים מקורבים. "אין קשר, לא היה קשר. המינוי במגדל מותנה באישור ועדת צינון. ההחלטות לגבי לאומי ודיסקונט התקבלו על-ידי שר האוצר סילבן שלום, בדיונים שקדמו להחלטה השתתפו בכירי האוצר, נכסים מ.י, בנק ישראל, חברי ועדת שמעון גל ועוד".

3. לפני יומיים (ב') בישר שר האוצר: "מכירת בנק לאומי באמצעות שוק ההון ללא גרעין שליטה תחל עוד השנה". הנה כמה נתונים: ההון העצמי של לאומי עומד, נכון לסוף הרבעון הראשון השנה, על 13.74 מיליארד שקל. שווי השוק של הבנק הוא, נכון לאתמול, 9.65 מיליארד שקל.

מכירת מניות באמצעות הבורסה זה אומר מכירה במחיר הבורסה, בדיוק כפי שהיה בעת מכירת חבילת 6% האחרונה.

לזה מתוספת הפרטת אל-על בבורסה, שנערכה לא מכבר: המדינה הזרימה לחברה יותר מ-300 מיליון דולר, והנפיקה אותה לפי 55 מיליון דולר. השווי הבורסאי עלה בימים בראשונים לאחר ההנפקה עד ל-170 מיליון דולר, והחל לרדת.

מה זה אומר לגבי המחיר שייקבע לדיסקונט?

4. כאן נכנסת לתמונה המכירה הכי מדוברת של השנה, נקודת הייחוס החדשה למחירי בנקים בישראל: מכירת השליטה בבנק הבינלאומי על-ידי משפחת ספרא לקבוצת בינו-ליברמן, במחיר השווה למחצית ההון העצמי של הבנק. האם היתה זו מכירה חפוזה, ושמסיבה זו שולם מחיר כל-כך נמוך? (נמוך יחסית לציפיות השוק ממכירת שליטה בבנקים).

כזכור, המפקח על הבנקים, יואב להמן, שחייב את דיסקונט להפחית משווי אחזקותיו בבינלאומי, חישב את שווי הבינלאומי לפי 0.8% מהשווי בספרים. בין היתר, הוא טען כי הובאה בפניו ידיעה כי קבוצה אחרת, מנורה-שלמה פיוטרקובסקי, הציעה לרכוש את השליטה במחיר של 130 מיליון דולר, עם התניה לבדיקת נאותות, ולא ב-90 מיליון דולר, המחיר שבו רכשה את השליטה קבוצת בינו-ליברמן.

בכל זאת בחרה משפחת ספרא למכור את הבנק במחיר הנמוך יותר, ובלבד שתהיה זו מכירה זריזה, בלי כל מירווח זמן.

עובדתית: ספרא יצאו מהר מהתמונה. מהתמונה הפרטית של בזק-צ'רנוי-זאבי, וגם מתמונת הבנקאות הישראלית הכוללת, ולא כל-כך מהר הם יחזרו אליה.

5. ההון העצמי של דיסקונט לסוף רבעון ראשון הוא 5.32 מיליארד שקל. שווי השוק, נכון לאתמול, הוא 3.55 מיליארד שקל.

את גרעיני השליטה בבנק המזרחי ובבנק הפועלים מכרה המדינה לפי שווי כולל של בסביבות ההון העצמי של הבנקים.

אפילו אם נאמר שהבינלאומי, בגלל אינטרס הזמן והזריזות, נמכר ב"הנחה" של 50% ביחס לשווי בספרים, נצטרך לקחת בחשבון את תגי-המחיר שנקבעו בהפרטת אל-על, ובקרוב גם במכירת לאומי בשוק. במחיר השוק.

על רקע זה, סביר להניח שהמחיר שייקבע לדיסקונט במכירה למשקיעים פרטיים יסתובב סביב חצי מההון העצמי. אם ניקח בחשבון גם את העובדה שהבנק הזה עדיין מלקק את דם ההפסדים המתמשכים שלו, את עודף כוח האדם שבו, את תנאי ההעסקה הכבדים שלו ואת יחסי העבודה, שמבטיחים אי-שקט מתמשך עם כניסת בעלים חדשים, אז אפשר לומר שמכירה במחצית מההון העצמי היא תרחיש אופטימי ביותר.

איך ייראו הכותרות אז? משהו כמו "ביבי מכר את הבנק לחברים שלו בחצי מחיר".

במילים אחרות, מינטקביץ' או לא מינטקביץ', חיבה או לא חיבה, אם כבר מוכרים נכס של אזרחי ישראל במחיר נמוך - למה שלא יהנו מזה כל אזרחי ישראל?

6. ההערכה היא, שמשקיע פרטי שיקנה בנק, ירצה, כמו כל קונה וכמו שסביר להניח, להחזיר לעצמו את ההשקעה בזמן סביר. הדרך הברורה היא לעשות מה שבנק דיסקונט מבקש לעשות כבר הרבה זמן: למכור את דיסקונט ניויורק, להכניס לקופה כ-700 מיליון דולר, ולמשוך דיבידנדים.

אולי המשקיע המיועד לא שם לב, אבל המפקח על הבנקים, יואב להמן, כבר הבהיר כי דיסקונט, במצבו, לא יוכל למשוך דיבידנדים עוד די הרבה זמן. כך שאפילו הלביבה הזאת ברחה לה.

7. למה ההבדל הגדול בין בנק לאומי לבנק דיסקונט?

מהות ההבדל, אומרים אלה שקבעו אותו, נעוצה בלקחים שנלמדו מהירידה בגובה אחזקות המדינה. בעוד שבבנק לאומי, ירדה המדינה זה כבר אל מתחת ל-40%, כולל חבילה השמורה לעובדים, הרי שבדיסקונט המדינה שומרת על אחזקה של למעלה מ-50%.

בעבר, פנתה המדינה מספר פעמים לצורך מכירת גרעין שליטה של לאומי למשקיעים פרטיים אסטרטגיים. שמות עלו וגם נפלו. בשלב מסוים גייס האוצר את מריל לינץ', בבקשה שינסה לארגן מיכרז בין קבוצה, ולו מצומצמת, של מועמדים לרכישת השליטה בלאומי, בגרעין מינימום של 20%. אחרי כמה חודשים, חזרו אנשי בית ההשקעות ואמרו: אין סיכוי.

הטענה שחזרה על עצמה אמרה: מדובר בתאגיד גדול מדי, שרוב מניותיו בשוק. מי שיקנה גרעין שליטה, ישלם מאות מיליוני דולרים, ייכנס ב-100% כוח, ניהול וסיכון, אבל יוכל לזכות בדיבידנד של 20% או קצת יותר, וגם יסתכן באפשרות של התארגנות גרעין שליטה עוין. אם אתם רוצים למכור את בנק לאומי, אמרו אנשי מריל לינץ', תמכרו אותו בשוק ההון.

בדיסקונט זה אחרת, אמרו אז. הבנק יותר קטן, המחיר יותר נמוך, ואם תשמרו על שליטה מלאה - מעל 50%, ואותה תמכרו, תמצאו קונים טובים.

האם יימצאו הפעם קונים טובים לדיסקונט?

ובכלל, מה זה קונים טובים?

8. אופטימיים, הממתינים להנפקת לאומי עוד השנה, כדאי שיתאפקו קצת. החקיקה, המתבססת על המלצות ועדת מראני למכירת בנק בבורסה ולא באמצעות מכירת גרעין שליטה, מונחת על כרעי תרנגולת.

לובי הבנקאים, בראשות שלמה נחמה, יו"ר הפועלים, שמתחת לכנפיו הרחבות מסתתרים בעלי בנקים אחרים וגם אנשי לאומי, רף ומאור (שכאמור, נוקטים באחרונה טקטיקה של שקט מנומס אך מרוצה), לוחצים על נתניהו לבצע תיקונים בהמלצות, כך שיוטלו הרבה פחות מגבלות על בעלי השליטה.

נתניהו, בתמיכת פקידי האוצר, נטה להסכים, אולם אז נודעה עמדת המפקח על הבנקים, יואב להמן, שמתנגד להחלשת המגבלות.

העלילה המתרקמת: הצעת החוק, כפי שכבר נוסחה ואושרה על-ידי המפקח, תוגש כפי שהיא לוועדת נשרים לחקיקה, ומשם תעבור לכנסת.

הבנקאים "יגישו הערות", כלומר יפעילו לחצים-של-חיבה - קודם על השרים ואחרי כן על חברי הכנסת בוועדת הכספים, שידונו בהצעה ויצביעו עליה. נראה איך תיראה הצעת החוק הסופית.