"ממנפים את אוסלו" - זו היתה הכותרת שניתנה לכתבה של רן דגוני מוושינגטון (גלובס 29-30.6.03). בכתבה מסופר על חברת לובינג מצליחה מאוד בוושינגטון, שיש לה ארבע צלעות: יובל רבין, בנו של ראש הממשלה המנוח; שמעון שבס, ראש לשכתו ועוזרו הקרוב של רבין במשך שנים רבות; הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, גם הוא איש רבין; וגיל בירגר, ששרת בצירות הכלכלית של ישראל בוושינגטון.
לוביסטים ישראלים לא חסרים בוושינגטון. מה שמייחד את הקבוצה הזאת לעומת הלוביסטים הישראלים האחרים: הם לא נמצאים שם כדי ליצג או לקדם אינטרסים של ישראל, אלא של מדינות זרות, כמו בולגריה, חוף-השנהב, הכורדים (שאולי יהיו מדינה) ועוד. לפי המדווח בכתבה עושים הארבעה עסקים יפים.
השאלה היא איך הם עושים את זה, או, במלים אחרות, למה שבולגריה וחוף-השנהב, למשל, יבקשו לשכור את שרותיהם של אנשי החבורה הישראלית הזאת. כלומר, לפחות על הנייר היה הרבה יותר הגיוני לשכור חברת לובינג מקומית, שיש לה מהלכים בקונגרס ובציבור האמריקני, לא? הרי לא יעלה על הדעת שישראל, אם היתה מחפשת שרותי לובינג, היתה פונה לחברה שאנשיה הם, למשל, בולגרים, נכון? למעשה, כל המדינות שיש להן עניין להשפיע על הציבור האמריקני עובדות עם אמריקנים. אז למה יש מדינות שרוצות את ארבעת המוסקטרים, שאינם אמריקנים, שמידת היכרותם את המנטליות האמריקנית בוודאי פחותה מזו של אנשים שנולדו וגדלו במדינה זו, והם גם אזרחיה?
קיסינג'ר זה טוב ליהודים?
סיבה אחת היא שישראל נחשבה מאז ומתמיד לבעלת השפעה רבה ומיוחדת בקונגרס. בעיקר בגלל היהודים בארה"ב, הנחשבים לבעלי השפעה החורגת בהרבה ממספרם הכמותי. יהודים נמצאים בעמדות מפתח בכל מקום המייצר השפעה הן על המימשל, הן על הציבור. רוב אנשי התקשורת, גם בצד ההפקתי וגם בצד היצירתי הם יהודים. סופרים רבים. הוצאות ספרים גדולות. קהילות יהודיות היכולות לקבוע גורלו של מועמד למשרה פוליטית כלשהי, אפילו הנשיאות.
לובי יהודי חזק ביותר בוושינגטון, מלווה בלובי ישראלי. ולבסוף, כמובן, מעמדה המיוחד של ישראל בארה"ב, המאפשר גישה למקומות שהם חסומים בדרך כלל לאזרחי מדינות אחרות.
זה אולי מדהים, אבל עובדה שלמרות הממדים הזעירים של מדינת ישראל, אין עוד מדינה שיש לה השפעה כה גדולה במרכז העצבים של העולם. ההשפעה הזאת היתה מאז ומתמיד לנכס שמדינות אחרות רצו בו. גם מדינות ערב. לא היה משא-ומתן באזור עם גורם ערבי כלשהו מבלי שאחת הבקשות היתה הפעלת השפעתה של ישראל בוושינגטון לטובת אותו גורם. גם מדינות אחרות שישראל רצתה ביחסים כלכליים ועסקיים אתן, היו מעלות את הבקשה הזאת כחלק מנכונותן לבצע את העיסקה.
ד"ר הנרי קיסינג'ר, כשהיה שר החוץ האמריקני, ערך אצלנו מסע דילוגים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהניב את הסכמי ההפרדה בין המדינות הלוחמות. הוא נהג לספר הרבה על כך שהערבים מיחסים לישראל כוח כמעט מאגי על השלטון האמריקני. קיסינג'ר, כידוע, היה בעצמו יהודי, ויש להניח שמארחיו הערבים התכוונו גם אליו, למרות שכמובן לא אמרו זאת במפורש. לא הועילו לישראל טענותיה שהכוח הזה הוא אגדה, לא מציאות. גם קיסינג'ר, וגם כל מי שבא אחריו, סיפרו שאף אחד לא ממש מאמין לטיעון הזה.
מה גם שכאשר באמת רצתה, הוכיחה ישראל בדרך-כלל שהיא מסוגלת לספק את הסחורה. אם וכאשר לקחה ישראל על עצמה לעזור לגורם כלשהו, היא עשתה זאת. בדרך-כלל זה הצליח, כיוון שגם למימשל האמריקני היה אינטרס לסייע לאותו גורם. כך שלמעשה היה מדובר בפרויקט משולב שלא נזקק ללובינג.
אבל היו מקרים בהם כדי להשלים את הפרויקט היה צורך בתמיכת הקונגרס. לא פעם ולא פעמיים ביקש המימשל מישראל לסייע בעניין הזה. כן, עד כדי כך. וגם במקרים אלה ישראל בדרך-כלל לא הכזיבה. גם במקרים בהם הממשל ביקש סיוע בעניין שלא היה קשור לישראל אבל היה חשוב לנשיא. וגם במקרים אלה הוכח שאין הגזמה גדולה לגבי כוח ההשפעה שמיחסים לישראל על אנשי גבעת הקפיטול.
ישראלים למען ישראל
אלא מה? במקרים אלה הלוביסטים הם ישראלים הפועלים למען אינטרסים ישראלים. בין שהלוביסטים הם נציגי משרד החוץ בארה"ב, ובין נציגים שבאו במיוחד מישראל לצרכים אלה, לפעמים חברי ממשלה, לעתים, במקרים בעלי עניין מיוחד, ראש הממשלה עצמו. וכמובן שבמידת הצורך נעזרה ישראל גם בלובי היהודי המקומי. אבל כל האלמנטים הלוביסטים האלה לא עבדו למען כסף פרטי, ולא למען מדינות אחרות (אלא אם כן היה בכך אינטרס ישראלי). הם פעלו, לטוב ולרע, בשרות מדינת ישראל.
עד ל"ילדי רבין", או, כפי שהם נקראים בארה"ב, חברת RSLB. הרביעייה הזאת, המנוסה מאוד ביחסי ישראל עם ארה"ב, איתרה את הפוטנציאל העסקי והכספי הטמון במעמדה המיוחד של ישראל בוושינגטון. הם עשו מעשה מחוכם מאד: לקחו את ההשפעה הזאת, והחליטו לנצל אותה לטובתם הפרטית. למעשה, הם ניכסו את ההשפעה הישראלית לעצמם במטרה להפיק ממנה רווחים אישיים.
המסקנה הזאת מתבקשת מאליה. איזו סיבה יכולה להיות לבולגריה והכורדים לרצות בשרותיהם? אף אחד מהארבעה לא עשה בחייו לובינג כלשהו, אין להם שום כישורים מוכחים בתחום הזה. יכולה להיות סיבה אחת ויחידה לכוח המשיכה של אנשי החברה הזאת: היותם ישראלים. כח המשיכה הזה מתחזק בגלל העובדה שמדובר בארבעה ישראלים המוכרים בחוגי הממשל האמריקני בגלל תפקידיהם בעבר.
אבל זה, כלשעצמו, לא מספיק. יש עוד הרבה ישראלים מן הזן הזה, גנרלים ופקידים בכירים בדימוס, המחפשים דרך להפוך את שרותם הציבורי לשרות פרטי. אז מה עוד יכול למשוך ממשלות זרות ונידחות לחיקם הפיננסי של הארבעה? כן, רבין. שם הקסמים. האיש שהאמריקנים כל-כך אוהבים, במידה רבה בגלל היותו קורבן לרצח פוליטי, מה שמכניס אותו בתודעה האמריקנית לגלריה הקדושה של ג'ון ורוברט קנדי, של מרתין לותר קינג ואחרים.
יובל, שבס, ליפקין-שחק, בירגר. ארבעתם מזוהים עם רבין, מציגים אותו בוושינגטון, במפורש או במשתמע, כתעודת הזהות שלהם. מידת הקירבה לרבין משתנה, כמובן. היא באה לידי ביטוי מאלף בסדר האותיות המרכיב את שם החברה (RSLB): רבין, שבס, ליפקין, בירגר. הכיצד? ראש הלשכה שבס לפני הרמטכ"ל והמועמד לראשות הממשלה ליפקין-שחק? אלא שכאן, בוושינגטון, קבעו הארבעה סדר חשיבות לפי השאלה מי מהם מזוהה יותר עם רבין.
לכן - תחילה הבן, אחריו העוזר הנאמן, ורק אחריהם הרב-אלוף.
אולי בקריצה
אז מה הבעיה? הולכים כמה חבר'ה ועושים קצת, או הרבה, כסף, מה רע?
ובכן, הבעיה היא שכאשר החבר'ה האלה מדברים עם אנשי ממשל וקונגרס על בולגריה או על הכורדים, מה שבני שיחם רואים זה את ישראל. הם חושבים שאנשים בסדר החשיבות הזה, שהשם רבין חרות עליהם, לא ייתכן שהם מנסים להשפיע למען ממשלות זרות רק בשביל כסף, בטח ישראל מאחורי זה. הארבעה צריכים להיות מלאכים כדי לנסות למחוק את הרושם הזה, כי הרי על זה הם בנו את החברה שלהם.
לא מוגזם להניח, לכן, שהם אפילו מעודדים את הרושם של האמריקנים שהם וישראל זו מקשה אחת. אולי בקריצה. אולי בדיבור מפורש. אולי באמצעות חברים בשגרירות. אין זה בלתי אפשרי שבמקרים רבים המה והמי שאנשי רבין מוכרים עומד בסתירה לאינטרסים של ישראל, אולי אפילו גורם לה נזקים. קצת עצוב לראות רמטכ"ל לשעבר, ראש לשכה לשעבר, בנו של ראש הממשלה - מוכרים לכל דורש, אולי גם דורש רע, את ישראל, את זכרו של רבין, תמורת חופן דולרים. עצוב, אבל לא מפתיע.