גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בשנות הרווקות שלי הייתי הולך לישון בחמש בבוקר וקם אחרי שעה ומשהו לעבודה במפעל של הוד לבן. מכיוון שלא הספקתי לעבוד על המנטרה בבית, עשיתי מדיטציה בעבודה במפעל ונרדמתי. באותו יום הגיעה משלחת ממרקס אנד ספנסר, שחשבה לייבא לחו"ל מוצרים של הוד לבן, וכולם חיפשו את מהנדס המזון, שנמצא בסופו של דבר ישן בחדרו. העסקה לא נחתמה. מרקס אנד ספנסר האלה הם נורא קשוחים ונורא קיצוניים "מיהו זאב טנא", שאלתי את עצמי ומיד עניתי, "אה, זאב טנא, הוא מופיע מעט מדי". אני חושב שזאת התחלה לא רעה לנסות ולהסביר כך את זאב טנא להמונים (ובכלל, האם אפשרי הביטוי הזה "זאב טנא להמונים"?) לתהייתו זו של ערן סבג, המופיעה בדברי הפתיחה שכתב לדיסק האוסף החדש של זאב טנא, 56, הנקרא בפשטות "זאב טנא - אוסף", יש תשובה חיובית בדמות שניצל. שישה אלבומים הוציא טנא לפני דיסק האוסף הזה (אחד מהם, "חתול שחור", אף הוכתר באחת הביקורות כאלבום העברי הטוב ביותר של כל הזמנים), אבל אף אחד מהם לא נבלע ברעבתנות כמו סדרת מוצרי מאמא עוף של תנובה שעליהם הוא חתום כמהנדס מזון.

- חשבת לבקש תמלוגים על השניצל?

"חשבתי ואף ביקשתי, אבל ענו לי בסירוב שאותו אני רואה כטרגדיה בלשון המעטה. היו לי בעבר הסכמים עם חברות לפי אחוזים, אבל מול החברות הגדולות קשה להתמקח, כי הן מכופפות אותך. אני מעריך שמהקו הטרי של מאמא עוף נמכרים בין 100 ל-150 טונה בחודש, ואם הייתי מקבל אחוז אחד על כל קילו, כבר הייתי מיליונר".

- מה מרגש אותך יותר, לקרוא ב"על השולחן" שסדרת מוצרי מאמא עוף שינתה את הרגלי צריכת העוף הטרי או לראות שאבישי מתיה כינה אותך "רוקר שנון וחסר פשרות"?

"תמיד חשבתי שהמוזיקה היא הדבר שקרוב יותר ללבי, אבל גם הנדסת המזון היא מקצוע שאחרי הרבה שנים קשות הצלחתי להביא למקום מאוד אישי. לפעמים אני מוצא את עצמי באמצע הלילה יושב וחושב איך להפוך את הפולקע המצוין שאכלתי עכשיו במסעדה למשהו שאפשר לתעש, וזה מדהים, כי ברוב שנותיי במקצוע הזה הרגשתי שכפו אותו עליי. גדלתי באווירה ש'חייבים מקצוע' והורים שמעריכים אמנות, אבל לא כשהבן שלהם עושה אותה. כך מצאתי את עצמי תלמיד בטכניון ומהנדס מזון שנמצא בדיכאון עמוק ומרגיש כמו אסיר".

"לא ידעתי לשיר"

אני שונא גרמנים ואין לי שום דבר נגד ערבים (מתוך "גרמנים") רק בגיל 40, אחרי שכתב לאמנים אחרים כמו אושיק לוי ואריאל זילבר, שחרר טנא את האזיקים ועלה לצרוח על הבמה. "לא ידעתי לשיר, וצעקה הייתה בערך הכלי הווקאלי היחיד שהיה לי. חוץ מזה, רציתי לזרוק בומבות באוויר. הרגשתי שהמקום מתחרפן, שהמוזיקה מתחרפנת, שהאנשים מתחרפנים, וניסיתי לעצור את הרכבת. מחבל מתאבד כזה".

אבל בישראל, כמובן, שונאים מחבלים מתאבדים וגם נביאי זעם, וטנא, עם שורות כמו זו המופיעה מעלה או "פרצנו צפונה וקדמה עד ים, אבל בדרך שכחנו שיש פה עוד עם" (מתוך "איפה טעינו?"), מצא את עצמו מחוץ לפלייליסט של גלגל"ץ, ולמרבה הפלא זה מאוד מקומם אותו.

- מה לאמן מקורי ושונה כמוך ולגלגל"ץ?

"למה שאני אתנגד להיות בגלגל"ץ? כשאני כותב שירים עם מסרים, כמו 'איפה טעינו', אני לא כותב כדי להסביר לעצמי, אלא כי יש לי תובנה מסוימת שאני רוצה להעביר אותה לכל עם ישראל. מה שכן, לא הייתי מוכן לשנות את השירים שלי כדי שיתאימו לגלגל"ץ".

- נראה לי שמעריציך מאוד יתאכזבו לשמוע אותך שם.

"חבל, כי לפי דעתי, אם היה לי קהל מעריצים עצום, היה פה שלום. אני אומר את זה ברצינות. פעם עשיתי מדיטציה טרנסצנדנטלית, וגם שם אמרו שאם שלושה אחוזים מהעולם יעשו את המדיטציה הזו, יהיה שלום עולמי".

- הצלחת לרחף?

"האמת היא שלא רק שלא הצלחתי לרחף, אלא גם נרדמתי ברגע קריטי. יש במדיטציה הזו מנטרה שצריך להגיד פעמיים ביום, ואני הייתי אז בשנות הרווקות המטורפות שלי - הולך לישון בחמש בבוקר וקם אחרי שעה ומשהו לעבודה במפעל של הוד לבן. מכיוון שלא הספקתי לעבוד על המנטרה בבית, עשיתי מדיטציה בעבודה במפעל ונרדמתי. באותו יום הגיעה משלחת ממרקס אנד ספנסר, שחשבה לייבא לחו"ל מוצרים של הוד לבן, וכולם חיפשו את מהנדס המזון, שנמצא בסופו של דבר ישן בחדרו. העסקה לא נחתמה. מרקס אנד ספנסר האלה הם נורא קשוחים ונורא קיצוניים. פעם הייתי במפעל בגרמניה שסיפק להם חומרים, ומרקס אנד ספנסר עמדו להגיע לביקורת. הם היו בפניקה, והם עוד גרמנים".

- עם כל השנאה שלך לגרמנים, מה היה לך לעשות בגרמניה?

"השנאה הזו היא לא משהו שאני מרגיש אותו ביום-יום, אלא משהו שטבוע בפנים עמוק מאוד. זהו רגש ראשוני בגלל המצב שאליו נולדתי כבן להורים שאיבדו את בתם בשואה. כשאני אומר שאני שונא גרמנים אני לא מתכוון שאני לא נוסע לגרמניה או לא קונה מוצרים גרמניים. אבל כשאני רואה משחק טניס בין בקר למקנרו, אין סיכוי בעולם שאני אהיה בעד בקר".

- כמו שאלי אוחנה אמר אחרי גמר ליגת האלופות הסנסציוני בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן, שזה לא כל כך עצוב לראות גרמנים בוכים.

"השנאה שלי באה בדיוק מהמקום הזה, ועניין אותי לדעת איך אני מגיע למצב שיש לי שנאה טבעית למישהו. הרעיון של השיר 'גרמנים' היה שכיבוש הוא דבר משחית. למרות שאנחנו נוטים להזדעזע כשמשווים אותנו לכובשים אחרים, אנחנו הרי כובשים נאורים, לאט-לאט מגלים שגם אנחנו מתעללים באוכלוסייה הפלסטינית. רציתי להגיד, דיר באלק, אנחנו יודעים מה זה לשנוא, ואם נמשיך כך נביא למצב שאצל השכנים שלנו תהיה טבועה שנאה ראשונית כזו כלפינו".

- הנה, נוצרה ההקבלה בין צה"ל ובין הנאצים, ועורכי תוכניות מוזיקה לא אוהבים אותה.

"בכוונה רציתי לזעזע, כי חשבתי שאם לא ירשו להשמיע את זה - ובאמת לא הרשו, רק קוטנר עוד העז, ואז פרצו לו לאולפן כדי שיוריד את השיר - זה יהפוך לשיחת היום. כמו שרנדי ניומן כתב על 'שורט פיפל', ואלפי גמדים התחילו לעשות הפגנות ולצלצל לתחנות רדיו, ורק השיר הזה עשה לו את התקליט".

- ההתעלמות ממך, להבדיל, לא עשתה רעש.

"נכון, אבל לא התבאסתי מאוד. זה היה התקליט השני שלי. עשיתי אותו מתוך דחף פראי, וידעתי שזה לא יקבל תהודה עצומה. בכל זאת חשבתי שאני עושה דבר נהדר לעצמי ולעולם, והלכתי והדבקתי ברחבי העיר סטיקרים של שם התקליט, 'חתול שחור', עם הסלוגן 'הכי מופרע בעיר'. בסוף התברר לי שהתואר הזה של המופרע שהדבקתי לעצמי חסם את דרכי. זו הייתה הגזמה לכיוון לא טוב. נכון שצעקתי וייללתי בתקליט ההוא, אבל זה רחוק מלהיות מופרע. מה, טום וייטס, שחצי מהשירים שלו הם נאקות, הוא מופרע? פתאום חברות תקליטים לא רצו לשמוע ממני. גם מהנדס מזון, גם מופרע, הם חשבו שאני לא אמכור אפילו שני עותקים. כדי לעצור את המפולת עשיתי את התקליט הבא, 'חצי צוחק', שהיה יותר רגוע. זו גם הייתה הפעם הראשונה שמישהו השקיע בי כסף, וכמובן התאכזב אחר כך, לא רק כי התקליט לא מכר, אלא גם כי אני לא הייתי שלם עם התוצאה".

"זה היה מסע פיוס"

בשנות חייה האחרונות/ אזרה אמא אומץ וסיפרה לי/ איך נחשף הבונקר שבו היא החביאה את אחותי/ היא נתנה לי תמונה מתפוררת/ ובה ילדה - אחותי/ עומדת בתוך לול./ מרוב שהנחתי את התמונה במקומות מסתור שונים/ היא אבדה לי ואין אני מוצא אותה עוד./ נראה שהצלחתי/ להחביא את אחותי ("אחותי") יש המון דברים שזאב טנא, שנולד בפולין כזיגמונד טננבאום ועלה ארצה כשהיה בן שלוש, לא היה שלם איתם בחייו. הרשימה ארוכה, והאשמים העיקריים הם הוריו ז"ל, שעימם התפייס לאחר מותם באמצעות השירים והסיפורים הקצרים שכתב. "האשמתי את הוריי שלא סיפרו לי שהייתה לי אחות שנרצחה, שבתיכון הם הרחיקו אותי מחבריי ושלחו אותי לאליאנס כדי שאהיה פרנקופיל, שהם הפסיקו את קריירת הכדורגל שהתחלתי לפתח במכבי תל אביב נערים לצידו של גיורא שפיגל כי זה פגע לי בלימודים, וכמובן שנהייתי מהנדס מזון. כתבתי עליהם סיפורים ושירים ושילבתי אותם בהופעה כדי לזעוק, ופתאום אנשים באו אליי ואמרו לי, 'איזו הופעה נוגעת ללב, איזה פרגון למשפחה'. ואני חשבתי, ואללה, לא שמתי לב. המסע אל תוך עצמי הפך למסע פיוס. היום אני סולח על הכול ואפילו מדבר בזכות הפעולות שהם עשו, כמו שהם הסתירו ממני את הידיעה על אחותי שנרצחה בשואה כדי שאגדל ללא המטען הכבד הזה. אמא שלי ניסתה מאוד גם להיות חברה שלי. הטיול הראשון שלי לאירופה היה איתה, וכשהיא גילתה שאני מעשן סיגריות בשירותים, במקום לכעוס היא הבטיחה לקנות לי חפיסות בתנאי שאוכל טוב".

- שנים רבות לא היית שלם עם העובדה שכולם יודעים שזאב טנא הזמר הוא מהנדס מזון.

"לראשונה בדיסק האוסף החדש נתקלתי בביקורות שלא התייחסו לנושא הזה, אלא לאמנות שלי גופא, וכל כך שמחתי. עד אז הייתה מין ביקורת שהשירים הבועטים והצועקים שלי לא נכתבים בקרן הרחוב ושאני עושה את זה בזמני החופשי ולא מתפרנס מזה. בעיני אנשים רבים, אם הייתי זמר עם ילדות עשוקה זה בסדר, אבל אם יש לי יותר מלחם ומרגרינה במקרר, זה לא בסדר. זו חשיבה של מקום קטן. הרבה מהשאנסונרים היו רופאים, וזה לא הטריד אף אחד".

- אבל אתה עצמך מתייחס המון לאוכל בשירים. מדבר על ויטמינים, פרוטאינים, מלפפון, עגבניה, המבורגר גדול ונוטף.

"יצא לי פרוטאינים כי זה חלק מהלקסיקון שלי. אני מדבר גם על אווירון שהולך סביב, וזה משפט של פקחי טיסה, מה שאני הייתי בצבא אחרי שהודחתי מקורס טיס, וגם על שווה צלעות ושווה שוקיים, שזה משהו שיושב אצלי ברפרטואר כי למדתי בלית ברירה הרבה גאומטריה בחיי. אני כותב על כל מה שאני חי אותו, בלי לעשות הבחנות".

"אין כמו אהבה וחום של אמא"

- אם כך, מוזר שבשירים שלך יש התייחסות לחיות רבות - חתול, כבש, נמר, סוס, פר, יתושים, ג'וקים, צרעות - אבל אין אף מילה על העופות שמפרנסים אותך בכבוד.

"לא חשבתי על זה. כנראה עוד לא הפנמתי את העובדה שהעוף הוא חיה ולא רק בשר שאוכלים".

- זה לא עצוב בעיניך שהאוכל המוכן הולך ותופס את מקומם של התבשילים הביתיים ושכמעט ואין עוד בבתים ריחות של תבשילים, אלא רק צפצופי מיקרו?

"כל העולם השתנה. מה, לא איבדנו משהו עכשיו כשהילדים משחקים תופסת במחשב? ברור שאין תחליף למה שאמא תבשל, כי השניצל התעשייתי לא יכול להתחרות בתבלין של האהבה והחום שלה, אבל התפקיד שלי הוא לייצר שניצל הכי קרוב למקור. הקציצות של מאמא עוף, למשל, הן לפי הטעם הביתי שאני זוכר".

- טעם של בישול פולני? זה לא הלחיץ את האנשים בתנובה?

"לא סיפרתי להם שאני הולך להכין קציצות בהשראת אמא שלי, אבל כל מה שאומרים על האוכל הפולני, למעט על רגל קרושה שאני לא יכול לסבול, הוא השמצה פרועה. אני מוכן לנסוע עד סוף העולם בשביל מרק עוף טוב".

- לא בא לך לכתוב שיר מחאה כשאתה רואה את הפרסומות השוביניסטיות למאמא עוף?

"אני לא אוהב את הכיוון הזה, אבל זו לא האמנות שלי. אני לא חושב שיש לי השפעה על הנושא הזה, ואני גם לא מרגיש שצריכה להיות לי. צריך לזכור שהם לא היחידים שנוקטים קו כזה, אבל צריך כמובן לעודד כיוונים אחרים".

- אולי אתה מקבל את זה בהבנה כי הודית באחד השירים שאתה "מתחרמן בקלות על נשים מלאות".

"אני לא חושב שהתכוונתי לנשים כאלה. ואולי בעצם כן".

ביזנס עם טבעול אני רק רוצה שתגידי לי/ את מחומצנת או שזה טבעי? (מתוך "מחומצנת") קריירת הנדסת המזון של טנא התחילה בהוד לבן לפני מלחמת יום כיפור. "פיתחתי קופסאות שימורים. זה היה עידן הלוף, ואני רציתי להכין לחיילים דברים מורכבים - אורז עם בשר, שעועית עם צ'ילי קון קרנה. אז כמובן שכחתי שצריך להשרות את השעועית, והכול התפוצץ".

בסוף שנות השבעים התחתן טנא עם עפרה, נסע לארצות הברית וחזר כעבור שנה בגלל הגעגועים, שהפתיעו גם אותו. מאז הספיק להיות בצוות ההקמה של עוף טוב, דג שאן ומפעלים נוספים. חבר אמריקאי שהכיר בהוד לבן הלהיב אותו על הטרנד המתפתח של הסויה. "הוא קנה מפעל בערד וקרא לו שפע, והחזון שלו התאים לי, אז התחלתי לעבוד בשבילו על שילובים של בשר וסויה מטעמי בריאות וחיסכון. אלו היו מוצרים איומים ונוראים, לא רק בגלל הטעם, גם בגלל השמות שלהם. הוא התעקש להכניס את שם המפעל כחלק משם המוצרים, אבל לא עשה רווח, וכך נוצרו מוצרים ששמם נשמע כמו יידיש, שפעלוני למשל, שאף אחד לא קנה".

אבל בזאת לא תמה ההרפתקה של טנא עם הסויה. טבעול התייעצו איתו אם כדאי להם להיכנס לתחום הסויה והוא השיב נחרצות שלא ("בארצות הברית זו הייתה אז בועה שהתפוצצה"). בטבעול לא הקשיבו לטנא והקימו מפעל למוצרי סויה שזכו להצלחה. בסוף שנת 89' חבר טנא לצביקה זילברשטיין ולדודי עזרא, ויחד הרימו ליין מוצרי סויה ששמו "צמחון". "היה אז קו ייצור פנוי בדג שאן, כי מישהו מצא עצם בפילה אמנון המצופה שלהם, כתב על זה בעיתון, והקו התפנה. ייצרנו אז שניצלים מעולים מסויה, והשלב הבא היה להיכנס לרשתות".

השלב הזה התברר כלא כל כך פשוט. "טבעול שלטה בשוק, ולא אפשרה לנו להיכנס. ניסיתי לספר על יתרונות המוצר שלי - בטבעול יש חלבון מן החי, כך שזה לא צמחוני לגמרי, אבל למעט כתבה בעיתון חרדי שהכותרת שלה הייתה משהו כמו 'תדהמה בעולם החרדי - חלבון מן החי', זה לא עזר. בשלב מסוים טבעול פנתה אלינו והציעה לקנות מאיתנו את המותג. הם שילמו מעט, אבל הבטיחו שהכסף יבוא מהמכירות, כמו התמלוגים שדיברנו עליהם קודם. כמה שאני נאיבי, לא האמנתי שזה יקרה, כי הדרך היחידה להחדיר את המוצר שלי הייתה על ידי הצגת יתרונותיו אל מול המוצר שלהם. אבל השותפים שלי אמרו לי שזו הולכת להיות עסקת המאה, ואני נלחצתי שאני לא אהיה בפנים, אז הסכמתי".

- ומה קרה?

"טבעול אכן הוציאה מוצר תחת המותג צמחון, אבל זה לא היה על בסיס החומר שלי. צמחון החדש נחל כישלון חרוץ, וטנא נשאר קירח מכאן ומכאן. הם דרשו גם שלא אעבוד על סויה חמש שנים, אבל הסכמתי לחתום רק אם מדובר בתוך גבולות הקו הירוק".

תוכנית טנא לשלום מעט לא מרגיש נוח כשאני תוקע נאד/ כסף חשוב לי לביטחון מאוד ("גרמנים") בשנים האחרונות, כאמור, עבד על ליין מאמא עוף. לגבי השניצל שלו, שלא כמו לגבי הבחורה בשיר, אין ספקות: "שינינו לשניצל את הרכב האוויר, נתנו לו פחות חמצון, וכך קצב הקלקול ירד מאוד, והכול באמצעות חומרים טבעיים". אבל עם כל הכבוד לשניצל, הגאווה שלו היא על השווארמה שבסדרה. "במקרה הזה ייצרתי יש מאין, כי עד אז לא הייתה שווארמה במדף הטרי, ועוד בטעם כל כך קרוב לדבר האמיתי. יש שאומרים שזו השווארמה הכי טובה בארץ. המוצרים הללו מאוד מצליחים, ואף שזו מילה די יומרנית, אפשר לומר שאנחנו חלוצים בתחום. השישליק באנגליה ובארצות הברית בכלל לא קרוב לרמה שלנו. עם זאת, לדעתי צריך לעשות עוד הרבה עבודה כדי להחדיר לתודעה של הצרכנים מוצרים מצוננים ולא קפואים".

עוד דבר שטנא היה רוצה להכניס למודעות שלכם הוא הטמטום שבסכסוך. הוא הפגין נגד המלחמה בעיראק ("כל הרעיון של עם שיודע מה טוב ומה רע לא נראה לי. זה שאנחנו צריכים את האמריקאים כאן זה עניין אחר, כי אנחנו יצאנו משליטה. ילדים מפגרים צריכים הורים"), והוא דופק כרטיס גם באירועים כמו 20 שנה ליש גבול. "מתישהו, באיזה לילה הזוי", הוא נזכר, "חשבתי להביא לפה, במקום את הצבא שלנו, את הצבא הגרמני. כך היינו עושים סולחה עם הגרמנים, הם היו מקריבים מעט את עצמם בשבילנו, והיינו לומדים להכיר אותם מקרוב ולגלות שהם נחמדים ולא רק מניאקים. חוץ מזה, הם היו עושים את העבודה הרבה יותר טוב מאיתנו. אני רוצה לראות שמחבל ינסה לעשות משהו כשחייל גרמני שומר עליו. לנו אסור היה לתת לאחוז בנשק אחרי השואה. אנחנו עם שלם עם הפרעה".

- אי אפשר לומר שהגרמנים הפגינו בריאות נפשית בכל הקשור לנשק.

"אני מודה שייתכן שיש סדקים בתאוריה שלי. בכל מקרה, שווה לנסות".