גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

האסיפה הכללית של קיבוץ תל קציר, החליטה בשנת 1997, ברוב קולות משתתפי האסיפה, על הפסקת חברותה של הגב' לאה חן, בשל פגיעה ביסודות, בעקרונות ובאורחות חיי הקיבוץ הקבועים בתקנון ואי קיום החלטות מוסדותיו המוסמכים של הקיבוץ.

יצוין, כי עובר להחלטה על הפסקת החברות, החל הקיבוץ בהליכים להפרטת בתי המגורים ורישומם על שם החברים, בהתאם להחלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל. החלטה זו, מחודש פברואר 96', עוסקת בשינויים במבנה הארגוני של הקיבוצים ובהקצאת הקרקעות שבתחומם, ומאפשרת לאסיפה הכללית של הקיבוץ להחליט על הפרדה בין השטח החקלאי שבקיבוץ לבין איזור המגורים. בעקבות הפרדה זו יירשמו הבתים על שמות החברים, אשר יחתמו על חוזי חכירה ישירים עם המינהל לתקופה של 49 שנה בגין מגרשי המגורים, בכפוף לתשלום דמי חכירה מהוונים, בהתאם לכללי המינהל.

בעקבות החלטת הקיבוץ, הגישה הגב' חן תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בה ביקשה, בין היתר, להצהיר על בטלות ההחלטה, וכי היא זכאית לכל הזכויות מהן נהנים חברי הקיבוץ. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת האסיפה הכללית להוציא את הגב' חן מן הקיבוץ, אך יחד עם זאת, הוסיף וקבע, כי לאור תחילת הליכי ההפרטה בקיבוץ, בידי התובעת קיימת כבר עתה זכות קנין שאינה ערטילאית ואין זה צודק לשלול זכות זו ממנה. לכן התנה את פסיקתו בכך, שכאשר יחליט הקיבוץ על הפרטת הבתים לחברים, תקבל חברת הקיבוץ היוצאת את הערך "האמיתי והממשי" של הבית אותו היא עוזבת.

חן ערערה על החלטת בית המשפט לאשר את החלטת האסיפה הכללית על הוצאתה, ואילו הקיבוץ ערער על הענקת ערכו הממשי של בית המגורים לתובעת.

בפסק הדין, אשר ניתן בשני הערעורים ביום 11.8.03, דחה בית המשפט העליון, ברוב דעות, השופטים דליה דורנר ואשר גרוניס, את ערעורה של חן, בקובעו כי מנגנון ההוצאה הקבוע בתקנון, הנוהג בקיבוצים רבים, ואף אושר על ידי רשם האגודות השיתופיות, אינו נוגד את תקנת הציבור ואינו פוגע באושיות הסדר החברתי באופן המצדיק את קביעת בטלותו.

דעת המיעוט בפסק הדין, מפי השופטת טובה שטרסברג כהן, גרסה כי יש לקבל את ערעורה של חן, שכן לטעמה ההוראות בתקנון הקיבוץ, המאפשרת הוצאת חבר על-ידי החלטת אסיפה כללית שלא נדרש בה קוורום של נוכחים אלא מספיק רוב של שני שלישים מן המצביעים (בשונה מרוב חברי הקיבוץ), בטלות בהיותן בלתי סבירות ונוגדות את תקנת הציבור.

בית המשפט העליון החליט לקבל את ערעור הקיבוץ באשר לסעד הקנייני אשר ניתן לחן, שכן סעד זה לא נתבקש על ידה ולא הובאו ראיות לגביו, לפיכך ביטל בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי אשר הורתה לקיבוץ לתת לחברה המוצאת את הערך האמיתי של ביתה. עם זאת ציין בית המשפט, כי עדיין פתוחה הדרך בפני חן לנקוט הליך משפטי נפרד לגבי זכויותיהן הקנייניות.

לעניין זה העירה השופטת דורנר, כי "שאלת חלקם של חברים לשעבר בנכסי קיבוץ העובר הליכי הפרטה, אינה פשוטה כלל ועיקר, ומן הראוי כי לא תוכרע מבלי שתתבע, וממילא מבלי שיישמעו טיעונים מפורטים לגביה".

אין ספק, כי הוצאת חבר מהאגודה הנה סנקציה חריפה, שיש בה כדי לפגוע קשה בזכויות הקנייניות של החבר, במיוחד כאשר מדובר בקיבוץ, שבו סילוק מהאגודה פירושו גם הוצאה מבית המגורים שבו התגורר החבר המוצא.

ניתן להרחיק לכת ולומר, כי מהלך כזה עשוי לשלול מהחבר המוצא זכויות וטובות הנאה קנייניות נוספות העשויות לצמוח לחברים, במידה והקיבוץ יתקדם שלב נוסף בהליכי ההפרטה, בין במקרה של פירוק האגודה לחלוטין וחלוקת הרכוש לחברים, ובין במקרה של החלטה על "שיוך רדום" של נכסי הקיבוץ לחברים, באמצעות העברת נכסי הקיבוץ לחברת אחזקות בה מוקצות לחברים מניות (כפי שנעשה בקיבוץ מעגן מיכאל).

עפ"י המצב המשפטי היבש, הזכויות היחידות המוקנות לחבר קיבוץ שסולק או עזב, הם דמי עזיבה וקצבה כמפורט בכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, המופיעים בתוספת הראשונה לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג- 1973. שווי זכויות אלו תלוי בוותק ובמצבו המשפחתי של החבר, ואולם אין בכך בכדי לפצות על אבדן השווי "האמיתי" של זכויותיו הקנייניות של החבר.

לכאורה, כל עוד לחבר המוצא אין הסכם חכירה עם המינהל לגבי המגרש ובית המגורים, אין הוא נחשב כבעל זכות קניינית על ביתו, שכן הבית הנו חלק מנכסי הקיבוץ, וכל עוד אין זיקה קניינית פורמלית בין נכסי הקיבוץ לבין חבריו, עלול החבר למצוא עצמו קרח מכל צדדיו.

מהערת האגב של בית המשפט העליון בפרשה זו ניתן להבין, כי בית המשפט לא יאפשר תוצאה כזו, הנתפסת כבלתי צודקת ומקפחת מבחינה מהותית, במיוחד לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר עגנו את זכות הקניין כזכות חוקתית על חוקית. ניתן להניח, כי חבר המוצא מקיבוץ, יהיה זכאי לקבלת שווי זכויותיו הקנייניות האמיתיות עם מימוש הליכי ההפרטה.

הכותב מתמחה בדיני אגודות שיתופיות .