גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

אפשר לומר על פרס (80) עוד הרבה דברים, צריכים לומר עליו המון דברים, חייבים לומר עליו הרבה דברים - אבל האמת שאחרי אתמול זה קצת קשה. עניין של עומס יתר. מה שבטוח זה שפגישות עם מנהיגי עולם עושות לפרס מה מקהלות ילדים עושות לקלינטון: בלעדיהן הוא היה שמח פחות.

אתמול היו לו סיבות נוספות לחשוף שיניים. לפחות בשעה חמש אחר-הצהריים מדובר היה במחזה עליו שמענו רק דרך האגדות של שנות החמישים. במשך שעות עמדו מאות אזרחים ברחובות ובמרפסות הבתים תוך שהם מביטים על מנהיגי ישראל והעולם כשהם חודרים בסיוע אנשי ביטחון להיכל התרבות. האם זו הייתה אהבה כנה למדינאי גדול? בקשת סליחה? הוקרת תודה? אהבה למדינה? או שמא סתם אהבה ישראלית נודעת להצטופפות לצד סלבריטאי עולם?

אם ניקח בחשבון שעם כל הכבוד לקלינטון, מרבית הפלאשים של הצלמים בהיכל הלכו לכיוונם של אילנות גבוהים מהסוג של שרון איילון ויואב שרוורד שאך זה חזרו מטוסקנה ("היה נהדר") ומיד נחתו ללב הסצינה החדשה, הרי שהתשובה ברורה. (סקופונצי'ק 1: שרון ויואב אינם זוג פיקטיבי אלא חברים כדת וכדין. "הסדרה נגמרה", היא אומרת בין הנשיקות, "אבל אנחנו ממשיכים יחד. נמאס לנו להיות אייטם ולהרגיש שכל בילוי הוא גם עבודת הפקה. נראה לי שמהיום אנחנו נבקש כסף על כל פעילות שהתקשורת תדרוש מאיתנו").

ההפקה הגרנדיוזית היתה מוצלחת מספיק כדי להותיר גם את המבקרים הגדולים של פרס בהלם משתק. אמנם היו אתמול לא מעט רגעים אירוניים, כמו הנסיונות לגרום לקלינטון (מסמר הערב האמיתי) לזמר את "דמיין" יחד עם מקהלה דו-לאומית, או כינויו של נשיא המדינה משה קצב את פרס: "נציגו האותנטי של אלה החותרים לשלום ולבטחון".

פרט ליצחק שמיר ועזר וייצמן שהוזמנו אך התקשו להגיע מסיבות אישיות, לא הייתם יכולים להימלט מאף פוליטיקאי, איש עסקים או כל גורם קובע אחר במדינת היהודים אם הגעתם גם אתם לאירוע. הגדיל לעשות רפול שהצהיר ליד כולם ש"אני מתנגד לאירוע הזה כי מדובר בביזבוז. איזה תועלת להסברה המדינית של ישראל אפשר להפיק מהאירוע הזה אם כולם פה לשעברים?"

אז למה באת? "אני? מסקרנות".

אבל אולי אכן היה זה יום בו כדאי לקלף את מעטה הציניות. אולי אנשים עמדו מזיעים בבגדי ערב מבושמים במשך דקות ארוכות כדי לומר שהם אוהבים את פרס. אולי כי זה קל מלהודות שהם אוהבים את המדינה במצבה הנוכחי. אולי אין הבדל: פרס הוא-הוא מדינת ישראל, לטוב ולרע. ואולי כל המדינה הזאת היא אב-טיפוס של ההפקה הגרנדיוזית שהתבססה בסיכומו של דבר על עיקרון הביחד.

רק שהפעם זה היה ביחד עם קלינטון (סקופונצ'יק 2: קלינטון ביקש להגיע לישראל בלי לנאום, אבל חיים סבן היה זה ששיכנע אותו).

בחירתה של סוניה

כמעט בלתי אפשרי לתאר את קורות חייו של פרס, האיש שיודע לומר שמביצים עושים חביתה אבל מחביתה אי אפשר לעשות ביצים בעוד 1001 ואריציות מילוליות, בקצרה. אחרי הכל, עד גיל 8 הוא בכלל שמר על אורח חיים דתי ואף ניפץ את הרדיו של הוריו כשניגן בשבת, עלה לארץ מפולין בגיל 11, התאהב בסוניה בגיל 17, הפך לעסקן של קיבוץ אלומות בגיל 20, במקום להתגייס לצה"ל כלוחם התמנה כאחראי על הרכש לצבא החדש במלחמת העצמאות וברוב תמימותו ויתר על דרגת סגן האלוף הצה"לי שהוצעה לו (מה שגרר במשך שנות המאבק שלו ברבין תדמית של משתמט), יזם את הקמת הכור בדימונה, הלך עד הסוף עם בן-גוריון, בנה את ההתנחלויות הראשונות בשומרון, דירבן את רבין לאשר את מבצע אנטבה, חתם על הסכם לונדון עם חוסיין אבל נרתע מלעזוב את הממשלה אחרי ששמיר טירפד את ההסכם, סגר עם דרעי ב-91 הסכם שיפיל את שמיר ויהפוך אותו לראש הממשלה אבל חבר הכנסת ורדניגר מאגודת ישראל התחרט ברגע האחרון והותיר את סוניה, שהגיעה לכנסת למה שנועד להיות יום השבעתו, שדודה מהאכזריות הפוליטית.

רק מאז חדלה סוניה להגיע עם שמעון לאירועים פומביים (למעט הלוויתו של רבין), מה שאומר שבניגוד לרצף השמועות על הסיבות לנתק הפומבי, סוניה פשוט הפנימה את עקרונות הפוליטיקה יותר מעשור לפני בעלה. יותר מעשור, נכון להיום זאת אומרת.

בעיקבות המהפך של 92' הפך פרס לסגנו של רבין, תפר את הסכם אוסלו, הפסיד לנתניהו את ראשות הממשלה ולקצב את הנשיאות, ובעיקר המשיך לדבר על השלום. אתמול בצהריים, כשנשאל האם בגילו הוא עדיין מתרגש, התבלבל קלות: "כן, כל יום. מהשלום", ומיהר לתקן: "מתהליך השלום". כן, זה לא היה יום לשאלות טורדניות.

להתרגש עם פלאטו שרון

על אלבום התמונות המהודר שעמד אמש למכירה במסיבה, "על פני חיים רבים" (הוצאת ידיעות אחרונות), שיצא השבוע אפשר לגהור שעות. "על פני חיים רבים" הוא מעין שמעון שכן הכרתם - אבל הגיע הזמן גם להתעמק בכך.

שתי תמונות מתוכו מרימות פריסקופ בעוצמתן. האחת צולמה ב- 86'. פרס, סיגריה שמוטה בזוית פיו, מלטף את סנטרה של סוניה, במבט גברי חזק מסוג "אריק צולח את התעלה". צילום שבמחשבה שניה גורם לך לתהות איך יועצי התקשורת שלו, שהיטיבו לארגן לו מחדש את חגיגות החמישים למדינה, מיאנו לבצע בתצלום הזה שימוש במערכות הבחירות בהן הפסיד לרבין ובגין, בין היתר בעקבות מחסור באותה תדמית גברית מחוספסת. מבט נוסף משאיר אותך עם התהייה מה חזק יותר: הפיספוס האלקטורלי או המגע האינטימי המלבב הזה עם סוניה.

הצילום השני חותם את האלבום. פרס מצולם בלישכתו במרץ האחרון כשהוא מעלעל בניירות בפוזה שלכאורה אינה מודעת למצלמה. הצילום נראה קונבנציונלי עד שסופרים 25 ספרים על השולחן. חוזר: 25 ספרים על השולחן. כלומר, מתי בפעם האחרונה העדפתם לקרוא ספר על השולחן בעבודה? או.קיי. ומתי העדפתם לקרוא 25 כאלה על השולחן?

ואולי החיבור בין שני הצילומים האלה, האחד מבויים עד כדי גיחוך (יהושע מצא אמר פעם ש"אני אולי בקושי מספיק לקרוא ספר אחד בשלמותו, אבל זה עדיף על פרס שקורא רק כמויות של גב הספר".) והשני אותנטי עד כדי החמצה באי חשיפתו לציבור, הם שמתמצתים את הקריירה המאלפת של פרס.

היה כמובן גם משהו מיוחצן מדי במסיבה הקונטיננטלית של פרס. אבל היה בה גם הרבה יותר מזה. מתי בפעם האחרונה ניסיתם להסוות דמעה מהתרגשות, הבטתם הצידה, וראיתם שהפרטנר שלכם למבוכה הזולגת הוא פלאטו שרון? הספק הוסר: יש חלומות שרק פרס יכול להגשים.