מיכל בת-אדם הוזמנה פעמים רבות לטקס האוסקר בהוליווד, אך נענתה להזמנה רק פעם אחת. סרטה הראשון הוקרן בפסטיבל קאן וקיבל ביקורות נלהבות. מפיקים הציעו לה לעבור לעשות סרטים באמריקה אך היא סירבה כי היא לא רוצה שיחליטו החלטות בשבילה. "כל החיים הצלחתי לשמור על זה שאני מקשיבה לחושים שלי, אני יוצרת מהבטן. הכי חשוב לי שאני אוכל לספר את הסיפור שאני רוצה, אם לא אז אני לא אעשה את הסרט".
ילידת עפולה, בת-אדם גדלה בקיבוץ כילדת חוץ ואחרי ששיחקה בסרטים בתחילת שנות ה70 עברה לצרפת עם משה מזרחי, אהבת חייה. היא חזרה לארץ מהר מאוד: "לא היה טוב בשבילי צרפת. שם לא מקובל להגיד את מה שאתה חושב. יש תבניות של דברים שאומרים אחד לשני והכל נשאר באיזה מרחק מסוים. בתור מי שגדלה פה והלכה יחפה בקיבוץ חוסר הישירות הזה לא התאים לי בכלל".
בצרפת היה לה קשה למצוא תפקידים טובים בגלל המבטא, לכן היא החליטה שתכתוב תסריט בעצמה ובוא תפקיד ראשי שיתאים לה. כשסיימה לכתוב, בעלה הציע שתביים את הסרט בעצמה, וכך היא הפכה לבמאית הישראלית הראשונה שעשתה סרט עלילתי באורך מלא. "אני אף פעם לא חושבת על עצמי כיוצרת אישה. אני עושה קולנוע כבן אדם, ואני בן אדם אישה, אבל אני לא רואה למה צריך לעשות את החלוקה", היא אומרת.
זה לא הקשה עלייך?
"תראה, זה מאוד קשה לעשות סרטים בכל מקרה, גם אם אתה לא אישה. אבל לי קשה גם בגלל האופי שלי. אני לא מבקשת טובות מאף אחד ולא משתתפת בועדות ועושה יחסי ציבור כדי שיהיו חייבים לי. עם הגיל הבנתי שאני משלמת מחיר על זה, אבל אני לא מתחרטת. אני חופשיה, אני לא חייבת כלום לאף אחד. אני מסתכלת בראי ולא מתביישת במי שאני. אבל הצירוף הזה בין האישיות שלי לבין זה שאני אישה, בוא נגיד שזה לא מקל עלי".
אז איך בכל זאת את עושה סרטים?
"אני עושה סרטים כי אני מתעקשת. אני זוחלת ויורקת דם בשביל לעשות את הסרטים שלי כי זה נורא חשוב לי. מצד שני אני לא מרגישה שום שליחות כאישה. למשל אני לא הולכת לפסטיבלי נשים. זה טוב הם עושים אותם כי זה נותן במה והכל אבל לי יש קושי עם זה. הייתי פעם בפסטיבל כזה וקרה משהו שלא יכולתי לסבול, איזו עמדה כזאת שכל מה שגברי זה זבל... אני לא יכולה עם זה, זה לא מתאים לי בכלל. אני נלחמת את מלחמת הנשים שרוצות לעשות סרטים בזה שאני עושה אותם. אין לי דרך אחרת לעזור להן. זה שאני מתעקשת ומצליחה אומר שאפשר לעשות. אין כזה דבר שהכניסה לנשים אסורה".
איך היא הסכימה?
מיכל בת-אדם התעקשה שוב והשבוע עלה למסכים סרטה החדש "חיים זה חיים" בכיכובם של משה איבגי, יעל אבקסיס וחני נחמיאס. משה איבגי הוא סופר נשוי שמנהל רומן עם אישה נשואה (יעל אבקסיס), סטודנטית שלו, ועוד כמה נשים אחרות. יש בסרט כמה סצנות סקס, אך מה שמרשים בעיקר זה העירום של חני נחמיאס.
איך הסכימה מנחת תוכניות טלוויזיה לילדים להצטלם בעירום?
"בהתחלה היא לא רצתה שיראו לה. אני אמרתי לה 'חני, לא יראו, אבל תצטלמי בלי חזייה כי אחרת זה לא מציאותי'. כשהגעתי לעריכה לא הצלחתי לחבר את הצילומים כך שלא יראו לה, אז התקשרתי אליה ואמרתי לה 'תראי חני, הבטחתי לך שלא יראו אבל יש לי עניין כזה וכזה...'. אז היא באה, ראתה את הסצנה ונתנה לי את האישור".
מאוד נועז מצדה, היא הרי עדיין עושה את "החדר של חני".
"בוודאי, אבל סקס בסרט אם הוא לא פורנוגרפי אלא חלק מהסיפור, לא עושה קושי לשחקן. גם חני אמרה לי שזה לא היה לה קשה כי ככה מתנהגת הדמות הזאת ברגע הזה, זאת לא חני שרואים לה, אלא הדמות".
הסרט מערבב בין סצנות מציאות לבין סצנות פנטזיה, תחבולה המקשה על הצופה לעקוב אחר הסיפור. "הסרט קל לצפייה בגלל ההומור והמבט האירוני. זה סרט שמדבר על הדברים הכי חשובים אבל עם עין מאוד קלה".
הסרט שלך עוסק באהבה ותשוקה בגיל 50, שאמור להיות גיל בו אתה יותר יציב ומיושב. העיסוק בבגידות ובלבול באהבה לרוב מעסיקים גילאים צעירים יותר.
"אני לא חושבת, הרבה אנשים בגיל הזה מפתחים פתאום איזושהי פאניקה ומחפשים סוג של התחדשות. ואני אומרת: לקום כל יום ולראות הכל כאילו נולדנו הבוקר. אנחנו לא יודעים לשמוח עם מה שיש. אנחנו תמיד מחפשים התרגשויות אחרות. הסרט עוסק בזה. ביחסים בכל גיל. בלדעת לאהוב את מה שיש לנו כל יום מחדש".
זה סרט אופטימי?
"כן, כי בכל זאת, האהבה מנצחת".
האהבה כנראה, ניצחה גם מאחורי הקלעים. משה מזרחי, בעלה, מופיע בתפקיד אורח ועזר להפיק את הסרט, ופס הקול הג'אזי נכתב על ידי בנם דניאל מזרחי.
"כשעשיתי את הסרט אמרתי למשה שהוא יהיה חייב לעשות תפקיד כי אין הרבה תקציב וכל פרוטה שנחסוך תהיה חשובה לצילומים. התחלתי את ההפקה לבד ולא היה לי כסף למשרד ולכלום. כשהוא ראה שזה נורא קשה לי הוא לקח על עצמו גם את ההפקה".