אלוהים לא מרחם על הבנקים הגדולים וגם לא על הלווים הגדולים במשק. הוא שלח להם את יואב להמן, מפקח נחרץ, בטוח וזהיר. בבנקים לא אוהבים את סדרי העולם החדשים שהוא כופה עליהם ושעם מגבלת קבוצת לווים הוא הגזים לגמרי. "בנקאים בכירים" הדליפו לא מזמן לתקשורת שלהמן קלט שהוא הרחיק לכת עם המגבלה והחליט לרכך אותה. אבל להמן לא ממצמץ ולא סוטה מדרכו.
הניסיון הזה, להתכתב עם להמן ולנסות לרכך אותו דרך התקשורת, משקף את כוחו הרב ואת ההיגיון שבהוראות השמרניות שלו. אף בנקאי, עד עכשיו, לא יצא נגדו בגלוי. גם לא הלווים הגדולים במשק - האריסונים, דנקנרים, עופרים, פישמנים, לבייבים ושות'. הביקורת נשארת ברמה של שיחות מסדרון, ארוחות צהרים, ובמסרים נטולי תביעות אצבע לתקשורת. כנראה יש אמת במה שאמרו לנו באחד הבנקים: המפקח שומר על הבנקים ועל הבנקאים מעצמם ומחבריהם הטובים ביותר.
החברותא הזו, של ה'אולד בויס', הבנקים והלווים-חברים, יצרה מצב אנומלי בו 1% מהלווים נהנים מ-71% מהאשראי. מצב שבו עסקאות נון-ריקורס הפכו לנורמה, ומזומן - לשם גס. מצב שבו כל העסקאות הגדולות מבוצעות על-ידי אותה חבורה של אנשי עסקים ובנקאים. קחו את עסקת השנה שעברה: הרקנאטים מוכרים את איי.די.בי. מי קונה? נוחי, בן למשפחת דנקנר.
בבנקים הזהירו שיש לווים שכבר חורגים מהמגבלה שקבע להמן, של 30% מההון העצמי, והם יצטרכו להחזיר חלק מהאשראי לבנק. זו לא קטסטרופה. אם לווה אחד יחיד, בשביל הרפתקאות עסקיות, מסכן את שותפיו לעסקים, הקטנים והגדולים, ואת שאר לקוחות הבנק - ראוי ונכון שיקטין את המינוף שלו.
אנשי העסקים הזהירו, שההוראה תעצור עסקאות חדשות. עד עכשיו שמענו על שתיים כאלה: מיזוג חברות הכבלים, שעדיין יש סיכוי שיצא לפועל, בקונסטלציה יצירתית כלשהי. שתי אפשרויות כבר עלו על הפרק: לייחס רק חלק מהחוב לחברה הממוזגת או להכניס שותפים נוספים. המקרה השני פורסם לפני מספר שבועות, אז נטען שיצחק תשובה נאלץ לפרוש מהמו"מ על נכסי נצב"א מחשש שייקלע לתחום המגבלה.
אבל יש גם תזה אחרת, שטוענת שהיום ממילא עסקאות לא ממהרות לצאת לפועל, בגלל המיתון, והבנקים יותר זהירים בליווי עסקאות ולא נעים להם להגיד 'לא' ללקוחות הוותיקים, כך שמגבלת קבוצת לווים עומדת להיות תירוץ פופולרי להתחמקויות.
קרוב לוודאי שעם כניסת ההוראה לתוקף, החל מה-1 בינואר 2004, יהיו כמה עסקאות שייפגעו. וזה לא כל כך נורא. ראשית, כיוון שמי שמסכן את היציבות שלו, של שותפיו ושל הבנק שלו, ראוי שיסדר את ענייניו הפיננסים לפני שהוא ממהר למנף עוד עסקת נון-ריקורס.
שנית, כיוון שזו הזדמנות פז לשכלל את שוק ההון ולהשתמש בפתרונות אחרים למימון, כמו אג"ח קונצרני, משקיעים מוסדיים וקרנות פנסיה. בעולם, אלה כלים משומשים ושחוקים עד דק. בישראל, שקוראת עליהם בעיקר בפייננשל טיימס, הם כמעט בתוליים. זו, אגב, החוליה החסרה בהוראה של להמן: בנק ישראל והאוצר מוכרחים להכשיר את הקרקע לפיתוח הכלים הללו.
ישראל היא אמנם לא ניו-יורק, טוקיו, או פריז, אבל בינתיים, תיווצר הזדמנות פז לדור חדש של אולד בויס לצמוח, זרים ומקומיים. כאלה שיש להם הון צנוע יחסית, עדיין לא התמנפו כהוגן ומחכים לפריצה שלהם. כמו קבוצת I3 הבריטית-ישראלית, שרכשה לפני כחמש שנים כמה אחזקות תעשייתיות שכור לא רצתה, ובנתה מהן אימפריה קטנה שמגלגלת מאות מיליוני שקלים לשנה. או צדיק בינו, פקיד זוטר בבינלאומי, שגדל וגדל ורכש את הבנק במזומן. או שלמה פיוטרקובסקי, עד לאחרונה נציגם של האחים ספרא בישראל, שכיום מגבש קבוצה לרכישת השליטה בדיסקונט.
מה כל-כך נורא בשבירת תקרת הזכוכית של 'המשפחות' ובעלי העסקים בישראל? אם נתעלם לרגע מכיסם, שישמור על נפחו ולא יתפח מעבר, הרי שיש פה הזדמנות פז להוסיף שחקנים למשק, ודווקא לתמרץ את שוק ההון ואת האווירה העסקית. *