שפך את כל מה שהיה לורובינשטיין היה אמור להרצות על "השלטון והחוק". ביתר פירוט, הוא התבקש לסכם את עבודת היועץ המשפטי לממשלה בשנה האחרונה. רובינשטיין פתח וציין, כי זכה לא אחת לביקורת בעיתונות, לחרפות, לביטויי רשעות ושנאת חינם. הוא יצא נגד מה שכינה, צביעות מצד לוחמי זכויות האדם: כשהוא אישר לצוות החקירה בפרשת הפרקליטה המדליפה, ליאורה גלט-ברקוביץ', לבקש נתוני תקשורת של הטלפון שלה, הוא הטיל סייגים כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה בחיסיון העיתונאי. והנה, כעת בפרשת מזרחי, כשתומללו מאות שיחות לא רלבנטיות לחקירה, עם עיתונאים, דברי רכיל, שיחות בטל - אלא שהדמויות בהן מדובר (כלומר, המואזנים - השר אביגדור ליברמן, דודי אפל, וחה"כ מיכאל גורלובסקי) לא היו במחנה הציבורי הנכון - הכל כשר. "לוחמי זכויות האדם", אמר רובינשטיין, "לא רק שלא השמיעו קולם, אלא יצאו חוצץ נגדי".
מי שחשב שרובינשטיין סיים באמירה הזו לבטל את התיסכול שלו, התבדה. הוא המשיך ושזר בהרצאתו עוד ועוד מתקפות, כלפי העיתונות בכללה, ועיתון הארץ בפרט; כלפי העיתונאי אמיר אורן, הפרשן משה נגבי; וכלפי פרופ' מוטה קרמניצר, שאמר עליו שהוא "סוגד לשלטון החוק".
למעשה, רובינשטיין רמז כאן, כי העיתונות היא שמאלנית. אחד העוזרים שלו, הוא אמר, אמר לו באחת ההזדמנויות, כי לא משנה מה יעשה, העובדה שהוא חובש כיפה, היא עילה מבחינתו של הארץ" לתקוף אותו.
רובינשטיין דיבר מהלב, אך הדברים לא היו ספונטניים. רובינשטיין תיכנן לומר את הדברים. הוא דיבר ללא רסן, ללא מחסומים, וללא סייגים. הוא דיבר ודיבר ודיבר, ושפך כל מה שהיה לו על הלב.
רובינשטיין הוא אדם עדין בדרך כלל. הוא גם אדם שמוכן לקבל ביקורת, כל עוד היא נכתבת באופן לא פוגעני. בעבר, ביטל מנוי על עיתון "הארץ", בעקבות כתבה שנכתבה עליו.
בעקבות פרשת מזרחי, הוא ספג ביקורת רחבה, בוטה. השיא, מבחינתו, היו דבריו של העיתונאי אמיר אורן ב"הארץ", שכתב כי רובינשטיין יכול לקבל פרס מטעם בן-לאדן ויגאל עמיר. זה היה מבחינתו של רובינשטין השיא של כל השיאים.
רובינשטיין לקח בחשבון שמתקפתו תעורר מתקפות נגד. מקורביו אומרים, שהוא לא התפלא על שום תגובה מהתגובות שהיו לאחר מכן: לא על התגובה של מועצת העיתונות, שאמרה כי רובינשטיין לא מבין את תפקידה של התקשורת; לא על תגובתו של קרמניצר, שאמר כי דבריו לא ראויים להתייחסות, וכי חוות דעתו בפרשת מזרחי היתה "מגוחכת" ונובעת מאי הבנה; ולא על התגובה של שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, שרה סירוטה, שקראה לו "לא להתבכיין", וערערה אף היא על מקצועיותו ומנהיגותו.
למרות שתיאר לעצמו שדבריו יגררו גל של תגובות חריפות, החליט לומר את הדברים. נראה היה כי הוא נקט פה בדרך של "תמות נפשי עם פלישתים": עכשיו, כשהוא כבר בשלהי התפקיד, לכאורה אין לו מה להפסיד. עוד חודש נותר לו לשבת על הכיסא. כבר לא משנה עכשיו מה יחליט. יכול היה, הוא אמר, לא להתעמת בפרשת מזרחי, ולהשאיר את ההחלטה לבא אחריו. אבל לא. הוא החליט בכל זאת להתמודד עם ההחלטה, ולהסתכן בספיגת ביקורת. הדברים, הוא אמר, נעשו בהגינות בלי חשבונות.
פרשת מזרחי ומה שבא בעקבותיה, לכאורה לא היטיבה עם מעמדו כמועמד לבית המשפט העליון. הפיצוץ המתוקשר בינו לבין פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, לא היטיב עם אף אחד מהם, ופגעו בתדמיתם. העובדה שכל היצרים וכל האמוציות יצאו החוצה, גרמה להם נזק. לכן גם החליטו "להשלים", כדי למזער את הנזק הזה.
ועכשיו מגיע העניין הזה. ומה זה יעשה לסיכוייו בעליון? לא ברור. מצד אחד, זה בטח לא עושה רושם טוב. מצד שני, גם הקרביים של בית המשפט העליון נחשפו בחוץ, ונשיאו, אהרן ברק, נקלע לא פחות למהומות תקשורתיות.
תזכורת: בכנס מתוקשר באוניברסיטת בר-אילן לפני כשלוש שנים, איבד ברק את שלוות רוחו ותקף פרופסורים, חברי כנסת, ומי לא. זו היתה התקפה לא מאוזנת, מתלהמת, ומאוד מפתיעה. ברק השתמש אז בטרמינולוגה "את הג'וק הזה צריך להרוג", בהתייחסו לרעיון שכיכב אז, של הקמת בית משפט לחוקה.
גם האמוציות סביב בחירת מועמדים לבית המשפט העליון, והתייצבותו של ברק, מול השופטת דורית בייניש, בעניין זה - יצאו החוצה. ולשופטי העליון, אומר-שואל גורם משפטי, לא נגרם אז נזק? נגרם.
דווקא ברק, כמי שבעצמו נקלע למהומות תקשורתיות, לא אחת ביוזמתו, יכול להבין את האירוע האחרון, ולגלות הבנה. רובינשטיין, מכל מקום, כשאמר מה שאמר, לא חשב על מחר, ובטח שלא על בית המשפט העליון.
באותו רגע, אמר אחד ממקורביו, לא עניין אותו כלום: לא הביקורת שזה יעורר, לא בית המשפט העליון. מה שהיה חשוב לו זה רק להוציא את הדברים החוצה, דברים שהצטברו אצלו כבר זמן רב.
הרבה משפטנים לחצו את ידיו של רובינשטיין בתום דבריו. ראש הפורום, פרופ' זאב סגל, ידידו של רובינשטיין, מכיר אותו מזה שנים, אמר במהלך הדיון כי מעולם לא ראה את רובינשטיין סוער כל כך. *
