בניגוד לפינוי המוצלח של גבעת עמל א', פינוייה של גבעת עמל ב' נתקל בכל הקשיים האפשריים.
השכונה הוקמה על מה שהיה פעם הכפר הערבי ערב אל ג'מוסין. בתי הכפר הוכרזו כרכוש נפקדים, ויושבו בעולי עיראק ותימן, שהגיעו לארץ בתקופת העלייה ההמונית. 50 שנה מאוחר יותר חיים בשכונה, ששטחה 108 דונם, 187 משפחות המוגדרות כפולשות. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות להחתים את התושבים על הסכמי פינוי, אך ניסיונות אלה לא הוכתרו בהצלחה.
ב-1961 רכשה חברת סולל בונה את המתחם מהרשות לפיתוח והעבירה את זכויות הבנייה לחברת ב.פ, תמורת הבטחה לפנות את המקום תוך חמש שנים ולדאוג לשיכון הדיירים. ב-86' הועברו הזכויות על הקרקע לחברת דנקנר באמצעות חברת עמת"ש, שנוהלה על ידי ח"כ מיכאל איתן ועו"ד אברהם שרם.
ב-93' פנה תושב השכונה שלמה מאור לעורך הדין שרם, בבקשה למכור את ביתו במטרה לקנות בית במקום אחר. תשובתו של שרם היתה, שהוא אינו רשום כתושב השכונה. עבור מאור היתה תשובה זו כהכרזת מלחמה. בנוסף לפנייה לבג"צ הוא הקים, עם ישעיהו בן נון, את עמותת א.נ.ש - ארגון נפגעי שכונות, ששמה לעצמה למטרה לסייע לתושבי השכונות להשיג בעלות על הקרקע, בדומה לזו שיש לקיבוצים ולמושבים, ולהשיג את תנאי הפינוי הטובים ביותר. את הרשויות הם מאשימים בהזנחה מכוונת של השכונות, וברצון למכור את התושבים ליזמים ולקבלנים בכסף מלא.
בעתירה לבג"צ נגד מינהל מקרקעי ישראל, עיריית תל אביב ורשימה ארוכה של משרדי ממשלה טוען מאור: "לעיריית תל אביב אין שום סמכות לתכנן ובטח גם לא לוועדה המקומית לתיכנון ובניה. כל שנעשה בשכונות הוא בגדר התגרות בתושבים והשתלטות בלתי חוקית ובחוסר סמכות. קרקע השכונה היא חקלאית ותחום השיפוט שייך לתושבים, כמו בקיבוצים ובמושבים שיושבו על ידי המדינה בתוקף אותו חוק. גם החלטות מינהל מקרקעי ישראל שנותנות לקיבוצים ומושבים זכויות בקרקע החקלאית, ראוי שיחולו על תושבי השכונות. אסור לרכז כוח הרס ביד קבלן יזם שרוצה להתעשר יותר ועוד יותר על חשבון ועל גבם של יהודים תושבי השכונות המקופחים".
במסגרת מאמציהם התחברו מאור ובן נון לוועד הארגזים, ויחד הם מנהלים באמצעות בתי המשפט את המאבק במינהל מקרקעי ישראל ובקבלן חכשורי, במטרה להפוך ליזמי הפינוי, ולבחור בעצמם את הקבלן המבצע. מאור: "כל עוד לא יהיה הסדר פינוי עם הדיירים, נתנגד לכל תוכנית"